ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

מתחילה קבוצת ישיבה שבועית בהנחייתי במסגרת דהרמה מעורבת חברתית בלב תל-אביב.

באורח פלא שנת 2018 הייתה שנת מפנה בחיי.

היא נפתחה בנסיעה ראשונה בחיים למזרח הרחוק באמת, כלומר לתאילנד וללאוס וזה בזמן שמחזה פרי עטי עלה לערב חד פעמי על במת צוותא בלעדי, נמשכה בנסיעת עבודה ראשונה לניו-יורק ושיקאגו (בעצם הראשונה הייתה לברלין, בנובמבר 2017) ובקיץ מצאתי עצמי עם בנזוגי ובתי בנסיעה חוזרת לתאילנד, יפן והונג קונג לחודשיים.

בין לבין לימדתי הרבה מיינדפולנס ובודהיזם למתחילים ולמתקדמים, ליוויתי מתמודדת במחלת סרטן שנפטרה, ועשיתי ניסיונות גישוש לתחום התסריטאות שבינתיים לא מעלים פרי. בעצם מקץ החגים מקבלת כל שבוע כמעט מכתבי דחייה, מי יאמר שאלו לא פירות.

למה אני מספרת את כל זה? לפעמים כדי להבין מה חשוב באמת, צריך להתרחק ממה
שנדמה כחשוב באמת. צריך להרגיש בבשר את האבחנה בין חופשה לחופש עמוק.
צריך להרגיש את העול המוסר ואת אנחת הרווחה כדי להבין כמה סטרס ועול מונח
עלייך ביום-יום.

דוקהה- הידועה בעברית כסבל, אי נחת, תחושת מאבק בחיים, יכולה במסורת הדהרמה להיות המורה הכי טוב שלך, החבר שלך. היא גם ככה נוכחת אז למה לא לתת לה תשומת לב? למה לא לראות מה לחץ, תחושת חוסר אונים, רצון לשנות ולהשפיע, תסכול וכעס יכולים ללמד ואף לסייע לנו לחיות את החיים הכאוטיים האלה ביתר חופש ושמחה.

בביקור הראשון בתאילנד שהינו במנזר של נזירי היער במזרח המדינה ובשהותי החוזרת באי קופנגן פגשתי נזיר תאילנדי שמלמד רק מדיטציה בהליכה. כל-כך כיף לראות איך דהרמה לא מפסיקה להיות רדיקלית ולהיות אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. את המנזרים ביפן לא הכרתי מקרוב.

דווקא ההיכרות עם העולם הנזירי הבהירה לי את כוחה וחשיבותה של דהרמה מעורבת חברתית. כזו שנטועה במקום בו היא צומחת. כזו שגם נותנת לנו לפרוח בתהליכים אישיים אבל גם ניזונה מהדוקהה החברתית ומעיזה להסתכל בהם נכוחה.

אני מזמינה את קהל המתרגלים של תובנה וכל קהילה לצורך העניין, חדשים לדרך המיינדפולנס לצד שועלים וותיקים לקבוצת ישיבה בהנחייתי. קבוצת ישיבה של דהרמה מעורבת חברתית שמביטה עמוק פנימה אל האישי ומה שחולף בו אבל בו בעת לא מסיבה את מבטה מהסביבה.

נתחיל ב12.11 בימי שני ברחוב חובבי ציון פינת טרומפלדור בשעה שמונה בערב.

נשב לתרגל, נקרא טקסט קצר ולימוד, ונביא את מה שחי בנו.

נפגשים כל שבוע!

הדירה איננה נגישה, קומה שלישית בלי מעלית 😦

כדאי להביא כרית ואת עצמכם כפי שהנכם.

זה בלב תל-אביב אז הכי טוב ברגל, אופניים, תחבורה ציבורית- המון קווים כולל קו 4 עוברים בבן יהודה הסמוך מאוד, אבל יש גם חניונים.

פרטים מדויקים של מספר הבניין והבית ימסרו לנרשמים avigailgraetz@gmail.com

מצרפת כאן משהו שכתבתי על דוקהה ומתנותיה ועל דהרמה מעורבת חברתית.
איזה כיף שמכל השינויים שעברתי מאז 2011 (נהייתי אמא!!!) הטקסט הזה
שהתפרסם במדור ניו אייג' ועכשיו הוא שוכן במקור ראשון, לא התיישן והשתנה ועדיין נושא את סוד הדהרמה.
מחכה לחלוק וללמוד ממנו עוד ביחד איתכם.
בהתרגשות ובהודיה, אביגיל

 

DSC07856

ככה זה כשיש צלם בבית שיודע להכין שייקים כמו בתאילנד

מודעות פרסומת

"יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת"". מתוך יומניה של יעל שמחה פזואלו ז"ל

לא היה לי משבר גיל 40. וכשהגעתי לגיל 42 הייתה לי שמחה עצומה בלב.

זה טיפשי אבל נולדתי וגדלתי כל חיי באשל 42 לכן עם הגיעי לגיל 42 הרגשתי שהגעתי הביתה במלוא מובן המילה. והמשכתי להרגיש זאת כל השנה שהייתה פשוט נהדרת.

עם סיום שנתי ה-42 (בשבוע שעבר) התחלתי לחוש בחוסר נוחות. בתחילה חשבתי שזה כי חזרתי מחודשיים בתאילנד-יפן-הונג קונג אל לב ליבם של החגים (למה כל-כך קשה לחזור לכאן?) אבל אז הבנתי שלקראת המעבר לגיל 43 היציאה מהבית אם תקראו לזה כנראה מלווה בקושי מסויים.

ואז, קיבלתי את המתנה הזו:

DSC08394

ספר היומנים של המורה שלי- יעל שמחה פזואלו. אדם שהשפיע עלי, שהמילים שלה כישפו אותי, שדחפו אותי לכתוב לביים ולהפיק הצגה על דמותה, והנה היומנים שלה יצאו לאור, נכונים לחולל מהפכה בעולם.

מצחיק אותי, חברים שאלו אותי, אם קראתי אותו, אני מרגישה שכבר כמה שנים אני מערה אותו אל תוכי, מאז הדפסתי את הטיוטה שלו בהודו.

ולמה זו מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילי?

כי למרות שאני מכירה את הביוגרפיה שלה היטב, רק מהצצה בספר "האמיתי" קלטתי שיעל נפטרה כשהייתה בת 43 ואיזו הזדמנות פז זו להיות בגיל הזה. בכל גיל לצורך העניין. לחיות בתאוות חיים ובהסכמה לשחרר אותם בו בעת.

ועוד תובנה שהייתה לי ערב היומולדת היא במשפט המתנוסס בראש הפוסט. כבר שלוש שנים שכל יום תרגול מדיטציה שקט שאני מנחה אני מקריאה את הקטע בו יעל מספרת שוויתרה על הטלפון הסלולארי שלה. קטע קצר אך מעורר השראה. (מספיק אני מקווה בשביל להיפרד מהטלפון לכמה שעות של יום בשתיקה:)) ופתאום הבנתי שהפייסבוק שהיה לי בשנתיים האחרונות מסיח דעתי ולא נעים לי בצורה שקשה להסביר ואני צריכה להתנתק ממנו בדיוק בשביל להבין את דבריה של יעל:

יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת".

אז אם אתם מחפשים את הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה" הוא בחנויות הספרים, באתר הוצאת כתר ופה יש קליפ פרסומת שהכין בן-זוגי הצלם המוכשר. שילב תמונות של יעל עם הוידיאו ארט האהוב עליי מההצגה על יעל, מלווה במוסיקה ששמעתי בהלוויה של יעל לפני חמש שנים מפי מיכל-טליה, והפכה לשיר הערש של בתי, שתזכה לחיי חופש, שמחה ובריאות.

מזל טוב