והבועה מתנפצת, אבל אחרת, כל פעם כשהחדשות ממעגל החברים הקרוב שגר בשטחים מגיע אלינו.
אין לנו טלוויזיה וגם אינטרנט רק באייפון של אחד מאיתנו, ולכן זה תמיד חדשות קרובות. מיידיות.
חדשות שגורמות לי לתהות האם במדינה הזו, בינתיים יותר דמוקרטית מיהודית (לפחות חוקית) אבל גם זה אפילו בדיונים, האם פה אני רוצה לגדל את ביתי שהוספנו לה את השם סאלם לשם?
גם בוולאג'ה וגם בדיר-איסטיה, שני כפרים שאנחנו מקושרים אליהם מתחוללים עוולות וצביעות הכיבוש.
במקרה בשניהם מדובר גם במאבקים שנכשלו וקשורים לטבע.
אפשר לקרוא כאן על וולאג'ה, שחלק מאדמתה תהפוך בקרוב לגן לאומי. לאומי! של מי? כמובן של הלאום שלנו. להם אסור שיהיה לאום או גן!
ואפשר לקרוא כאן בהארץ על העצים של דיר איסטיה שאיתרע מזלם שהמדינה החליטה שהם ממוקמים בשמורת טבע (מעבר לקו הירוק אגב!) ולכן עליהם להיעקר!
אני כותבת את זה ולא מאמינה. חלם חלם חלם! חוצפה ציונית שכזאת!
ויש גם את מאיס המתוקה, שעדיין מתמודדת עם הסרטן. כמה מאיתנו מלווים אותה וגם אני לפני שילדתי הייתי בקשר משמח ולא פשוט איתה ועם המשפחה המקסימה שלה! כתבתי על זה כאן, וכמה זה היה מזמן! לפני שהיא נותחה.
ועכשיו יש הזדמנות ואפשרות לתרום להמשך הטיפולים של מאיס וגם יולי כהן כתבה על זה כאן.
