Monthly Archives: דצמבר 2013

גם אני בפרוייקט סופרים קוראים וגם אני אמא וגם אני רוצה להגיד משהו על הקונפליקט המתסכל עם אחינו הפלשתינאים שנמשך ללא סיבה

לפעמים נדמה לי שהשקט היחסי שנסב סביב הספר שלי "בת של רב" היה בגלל שהוא אפור. כלומר הוא לא מתאר חזרה בתשובה או חזרה בשאלה ובכלל הוא מתאר אורח חיים קונסרטיבי, חיה שקצת קשה לאכול אותה בישראל. למרות שזה מה שכתבו (ואולי בגלל מה שכתבו?)

בסיכום נימוקי ועדת האיתור מאת יו"ר ועדת האיתור, פרופ' אריאל הירשפלד:
"גרץ בונה את סיפורה סביב גורלן של הנשים במשפחתו של רב, כשמרחב התרבות האופף אותן הוא ישראל ואמריקה של ההווה. הסיפור מתמקד בחיכוך העז, האין-סופי, בין המסורת ואורח החיים הדתי לבין המודרניות, ה'קדמה' וחירות המחשבה. הנשים, בטבע הדברים, הן הממד שבו חיכוך זה מקבל עוצמה מיוחדת, משום שמעמדן המסורתי במרקם חיי היהדות הוא העומד עכשיו לדיון מחודש. "בת של רב" הוא רומן נועז וחשוב, המעלה את הדיון הישראלי על אודות העימות בין "חילוניות" לבין "דתיות" ובין "מסורת" לבין "קדמה" לרמה חדשה".

ולפעמים נדמה לי שזה בגלל האנונימיות שלי. ספר ביכורים של מישהו לא מקושר, כיצד הוא יגיע לקהל?

ולפעמים נדמה לי שכמעט בטוח שזה בגלל חנויות הספרים. מכיוון שההוצאה שלי היא הוצאה קטנה (ומטריפה במובן החיובי….) אין לה איך לדחוס את רגלה לתאגידים הגדולים של סטימצקי וצומת! גם כשהספר שלי היה במבצע 1+1 בסטימצקי, מעטות החנויות שהיה בהן יותר משני עותקים, וכך בוודאי שהספרים לא הונחו על המדף במקום בולט, בערמות המפתות, שלא לדבר על "המלצת" המוכרים.

ולפעמים ולמזלי רוב הזמן, אני נהנת ממה שיש, ובהחלט יש, בין אם זה קשור לספר ובין אם לאוו. והנה אני בפרוייקט קוראים סופרים. ובשבוע הבא, אוכל להגיד שהגעתי עם ספרי לכל רחבי הארץ… (בעומר פעמיים, בב"ש פעם אחת, בתל-אביב שלוש פעמים ובנטף (ליד ירושלים) פעם אחת) ובשבוע הבא בצפון! בקיבוץ חנתון המתחדש (שהוקם ע"י התנועה הקונסרבטיבית) ושני האחים שלי היו שם בגרעין נח"ל!

ועדיין לכבוד המלגה המדהימה שקיבלתי מהספרייה הלאומית אפשר לרכוש את ספרי מההוצאה שלי בחמישים שקלים (כולל משלוח!) הנה בלינק הזה.

להיות אמא טריה (שמונה חודשים) ועוד היד נטויה ולכתוב ספר חדש זו משימה שלא הייתי יכולה לדמיין. זה לימוד עצום יומיומי/תהומי/אמהי.

ומה נגיד על המצב המתחמם או יותר נכון קופא?

על החברים שעוקרים להם עצים, על אלו שגוזלים להם את האדמות, על אלו שלא נותנים להם להגיע לבתי החולים "שלנו" או שנותנים ואז אומרים להם שאין מקום מבלי להתחשב בטרטור שהם עברו בשביל לחצות את הגדרות. ומה נגיד על אלו שפשוט לא מאמינים להם, לא נותנים להם כבוד של בני-אדם ונדמה לי שכרגיל עידן לנדו מתאר את זה הכי טוב והכי מייאש אבל חשוב לדעת ולשנות.

ויש בכל הבאלאגן הזה גם את מעוררי ההשראה כמו אלדד ציון, חבר לסנגהה שנכלא בעקבות הפגנה עם הבדואים ואפשר לקרוא על מה שאירע ועל ההתמודדות שלו – ללא נטירת טינה וללא התלהמות.

ופתאום שאני חושבת על זה שנגמרת לה שנת 2013 שתמיד תהיה שנת האמהות הראשונה שלי וגם השנה הראשונה בה היה לי ספר על המדפים אני מבינה ששלושת הנושאים שעסקתי בהם בפוסט הזה, הם מה שמעסיק אותי בעיקר ביום יום. ואלו התגיות שלי לשנה זו: אמא, דהרמה, מסכסוך לחברות וכתיבה.