Monthly Archives: אפריל 2009

אחרי מות קדושים- מתי החיים של כולם יהיו קדושים

בעקבות ימי הזיכרון והעצמאות המפוקפקת של המדינה הזו שמעלה על נס מיתי את המוות שהיא גובה מתושביה, החלטתי הפעם לא להסתמך כלל על מקורות יהודיים, אלא רק במה שמעניין אותי. המוות עצמו.

ובכל זאת, רק בגלל שזוהי הפרשה בה אחותי עשתה בת מצווה, אני אגיד שתי פסקאות על הפרשה.

תחילת פרשת אחרי מות עוסקת בעצם בנוהל יום-כיפור. מפורט שם תהליך כניסתו של הכהן הגדול אל קודש הקודשים בכדי לכפר על כל עוונות העם. במקרה זה מדגימים את הנוהל המפורט, כולל המקלחת, הבגדים והקורבנות המתאימים על הכוהן הראשון, אהרון שעל שם מות בניו נקראת הפרשה. מנחם פרי וודאי היה אומר שפסוק הפתיחה מהווה עוד קומה לקריאת הסיפור. והסיפור הוא שהאנשים מקריבים קורבנות וזבחים לאלוהים כדי לכפר על נפשיהם. לאחר שני פרקים עמוסים שעירים לעזאזל ושחיטות מגיעים קובץ חוקים שוודאי ישמחו את האחיין המתבגר שלי כשילך לשמוע את פרשת השבוע בבית-כנסת. החוקים עוסקים בפרוטרוט בערְוות שאסור לגלות- של דודתך, אמך, אביך ועוד…. וכן עם מי אסור לשכב- אשת עמיתך, בהמה, וכמובן אישה בנידתה. כך מסתיימת לה פרשת 'אחרי מות' שאולי רומזת לנו שנדב ואביהו, בניו של אהרון, מתו בגלל שלא נשמרו מ"חוקות התועבות" הללו.

פרשת קדושים לעומת זאת נפתחת בהצהרה דרמטית של האל- ….קדושים תהיו כי קדוש אני…..
זה מזכיר את השיר של החברים של נטאשה- "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי" וזה ממש לא מה שהייתי מצפה מאל. לא ככה?
לאחר הפתיחה ששוב מוכיחה לי שבני-אדם כתבו והמציאו את האלוהים הזה יש פירוט של חוקים רבים, חלקם הגדול יפה עד דמעות כמו "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול" וכמובן המוטו של רבי עקיבא- "ואהבת לרעך כמוך" ובקיצור אם היינו חיים את חיינו על פי חוקים אלו שאוסרים עלינו להונות גרים וכהנה וכהנה אולי באמת היינו קדושים. וגם הפרשה הזו מסתיימת בפרק מסועף ומפורט האוסר על הליכה לזונות ועל מיני משכבים אסורים כולל האיסור על משכב זכר. פרשת קדושים מסתיימת בהצהרה שרק מוכיחה לי את הפסול הגדול במהות היהדות- "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה ואבדל אתכם מן העמים להיות לי".

בהבדלה זו אסיים לכתוב על הפרשות. מה יש לומר, עם תמצית כזו איך אפשר להגיע לשוויון אמיתי בין כל בני האדם? אפילו אי אפשר לשאוף אליו. שלא לדבר על אי-שניות ועל מה שהיא יכולה להעניק לנו לחיי הנפש והיצירה כפי שכתב כאן אביב טטרסקי.
ביומיים האחרונים קראתי את הספר של סייד קשוע "ויהי בוקר" ובגלל מידע פנימי על מה שמתרחש מעבר ליבשת (אהבתי שהיום אברי גלעד וג'קי לוי אמרו ברדיו שרק שמונה אנשים באמת מתו מהשפעת המצערת) לא יכולתי שלא לחשוב על שפעת החזירים המתחוללת (למרות שהתקשורת נהנת לומר שהיא משתוללת) במקסיקו אהובתי.
בפרפראזה על האמירה ב'חמישיה הקאמרית' have the Mexican people haven't suffered enough, כן, עכשיו קשה לחשוב על כל אמירה ישראלית מבלי לזכור את הקדושה המבדילה ש"התברכנו" בה בפרשה הזו. (או שזו רק אני?)
כמו בספר של קשוע שמזכיר את המצב האפוקליפטי שב'על העיוורון' של סארמאגו, גם במקסיקו סיטי, שם, רק שם נמצאת המחלה, מתחילים להתחרפן. (מקווה זה לא ספויילר למי משני הספרים הנהדרים האלו) אין בתי ספר, אי אפשר לצאת לבלות עם הילדים, גן החיות היפה ועוד אטרקציות נסגרו, אין ייצוא וייבוא והאוכל בסופּרים מתחיל להיגמר. נקמה זה לא דבר יפה, אבל בכל זאת נושא האוכל קצת מנחם אותי, כי במקסיקו מכינים המון פרודוקטים אמריקאיים בגלל שיותר זול להם לייצר אותם במדינה שהיא סוג של פח זבל (וגם פועלת הניקיון) של ארצות הברית.  וטורטיות טריות ביתיות זה הדבר הכי טעים בעולם! ובכלל כמו שהאינדיאנים חיו על תירס ושעועית לפני הכיבוש הספרדי, הם יודעים לעשות זאת טוב מאוד. לא שהם צריכים לחזור לתנאים הללו. אגב, מעניין כי ידוע שאותן ספינות של העולם המערבי הביאו את המחלות למרכז ולדרום אמריקה!

 

אז מה אפשר לעשות עם כל זה? עם כל החציצות והגדרות והקדושה שניתנת רק לחלק והיא כל-כך מותנת. איך אפשר לקדש את החיים שלנו באמת ולא רק אחרי מוֹת כמו שמשתמע מחיבור שמות שתי הפרשיות או מהחיים בסמוך לימי זיכרון?

כשגרתי במקסיקו בשנה שעברה תרגלתי מדיטציה במסגרת בודהיזם מאהיאני שהוא שונה לגמרי מהתרגול הרגיל שלי התארוואדי הצנוע. המרכז היה נראה כמו מקדש טיבטי לכל דבר, עם פסלי בודהה ופרחים ושוקולדים שמהם יוצרים מנחות או מקדשונים קטנים. אבל רוח הדהרמה ריחפה שם ואיפה שיש אמת יש אושר. אמיתי כמובן, בלתי תלוי
או כפי שמנסח זאת סידהארתא של הרמן הסה
"כל אמת אף היפוכה אמת כמותה! דהיינו: איזו אמת ניתנת לאמירה מפורשת- זו שהיא חד-צדדית. וחד-צדדי הוא כל שאתה חושבו במחשבה ואומרו במלים- הכל חד צדדי, הכל ניתן לחצאים, הכל חסר-שלימות, חסר-מליאות, חסר-אחדות… אבל העולם כשלעצמו, ההוויה שמסביבנו ובתוכנו- היא אינה חד צדדית לעולם. אין לך אדם שיהא כולו קדוש או כולו חוטא. אמנם כך נדמה לנו, משום שאנו משועבדים לאחיזת העיניים, המראה לנו את הזמן כדבר של ממש. הזמן אינו ממשי……"

פרקטיקה, אביגיל, פרקטיקה…..
במסורת שלי, הנוכחית ונראה לי הסופית (אם כי מה אני יודעת…) המדיטציה נעשית בשתיקה אבל למרכז בו תרגלתי שקראו לו דרולמה עשו מדיטציית לאם- רים שהיא הדרך המדורגת להארה. טוב זה נשמע מסובך, אבל זה לא ממש כך ועוד על לאם רים ועל סוגי בודהיזם בכלל אפשר לקרוא גם כאן.
אחת המדיטציות האהובות עליי בדרך של שלבי ההארה (או כפי שמוסבר כאן– פשוט הדרך להיות אדם יותר טוב) הייתה זו על המוות ואני מביאה כאן את הטקסט כפי שתירגמתי אותו מספרדית. אני אוהבת את הפשטות של הטקסט הזה על שלושת חלקיו.

{ולפני זה, ראו פלא, מצאתי משהו אקטואלי שאולי יעניין את מי שהגיע עד לכאן בטקסט. קורס במכון הפסיכודהרמה המהולל שעוסק בדיוק בתוכן עליו כתבתי. הפרטים שאולי יותר מועילים מכל מה שכתבתי עד עכשיו נמצאים כאן!}

המוטיבציה
כולנו יודעים ברמה השכלית שמוקדם או מאוחר נמות, אנחנו לא באמת ערים לאפשרות הזו. המחשבות השכליות שלנו על המוות לא מותירות עקבות בלב שלנו וכל הימים אנחנו חושבים לעצמנו אותה מחשבה- היום אני לא אמות. ברור. גם אם אנחנו חולים סופניים או על ערש דווי אנחנו חושבים מה נעשה מחר או בסוף השבוע. התודעה שחושבת "היום אני לא אמות" היא בורה, היא מוליכה אותנו בדרך הלא נכונה והיא הסיבה מדוע החיים שלנו ריקים. ההצעה היא לעשות מדיטציה על המוות מתוך מחשבה לשנות את התפיסה המוטעית שלנו "היום אני לא אמות" בתפיסה ובשכנוע העמוק שאין לו תמורה "ייתכן והיום אמות". התודעה שחושבת כל הימים, באופן ספונטאני ולא מתוך פחד "ייתכן והיום אמות" זו ההכרה, ההתוודעות למוות. התובנה הזו מוחקת את עצלות ההיאחזות שלנו ופותחת דלת לדרך רוחנית. אנחנו צריכים לעשות מדיטציה על המוות עד שנגיע לשכנוע עמוק ולתובנה עמוקה בעקבותיה.
בדרך כלל, אנחנו לא יודעים אם היום נמות או לא. ובכל זאת המחשבה המדחיקה "היום אני לא אמות" מזיקה לנו בגלל שהיא נמשכת אחר הבורות. לעומת זאת המחשבה "יתכן והיום אמות" מקדמת אותנו אל החוכמה הפנימית שלנו. השכנוע הזה הוא ברכה לחיים שלנו, הוא תומך בנו ליצור עוד ועוד סיבות למצוא שמחה וטעם בחיים. זה מעודד אותנו למצוא את הדרך לחיים ערניים, חיים של שחרור, לדרך למלא את החיים שלנו במשמעות.
התוודעות אינטימית עם המילים
המוות שלי הוא בלתי נמנע ואין לי איך למנוע מהגוף שלי להזדקן ולהתכלות. יום אחר יום, דקה אחר דקה, החיים שלי נצרכים. שעת המוות שלי אינה ידועה, היא יכולה להגיע בכל רגע. יש הרבה אנשים צעירים שמתים לפני ההורים שלהם ויש כאלו שרק נולדים ומיד מתים כי אין בטחון מחסן בעולם הזה. בנוסף, יש מיליוני סיבות למוות בטרם זמנו של אדם. הרבה אנשים חזקים ובריאים מאבדים חייהם בתאונות שונות. אף אחד לא יכול להבטיח לי שהיום, היום ממש, אני לא אמות.
ועכשיו
לאחר שבחנו מילים אלו אנחנו עוצמים עיניים וחוזרים בליבנו אחר המשפטים- "אולי היום אני אמות, ייתכן והיום אני אמות". ואנחנו מתרכזים בתחושות שמתעוררות בנו, בגוף, ברגשות ובמחשבות בעקבות אמירת המשפטים האלו. רואים מה נחווה לנו בזכותם.
לאחר עשרים דקות או כמה זמן שרוצים, יכולים, אנחנו מסכמים: מכיוון שעליי לעזוב את העולם בקרוב, אין טעם שאיאחז בכל מיני הנאות ארציות לא משמעותיות. במקום לבזבז את חיי, אקדיש אותם להתפתחות אישית. (במקור לתרגל ולחיות את הדהרמה)
התובנה הזו היא הפוקוס של המדיטציה ועלינו להתרכז בה מבלי לשכוח אותה. עלינו לנסות ולהשאיר אותה בתודעה כמה זמן שביכולתנו. אם איבדנו את הריכוז עלינו לחדש אותו בתזכורת לגבי המוטיבציה שלנו או לחזור על הרהור ההתוודעות. בסוף זמן המדיטציה אפשר להקדיש או לאחל שפירות התִרגוּל ילכו לטובת השחרור של כל בני האדם מהסבל וגם אל השחרור שלנו.
עד כאן התרגום.

ועכשיו…. תתחילו לחיות כי אולי היום תמותו! וכל רגע הוא רגע שאפשר לחיות, לחוות בו חופש ואהבה ויופי ואמת.

לחוות כמו שאומר סידהארתא בתחילת הדרך (כי אין תחילה וסוף) את זה-

"כחול היה כחול, נהר היה נהר, ואף כי האחד והאלוהי טמונים בכחול ובנהר שבתוך סידהארתא, הרי זו דווקא דרכו ורוחו של האלוהי להיות כאן צהוב, כאן כחול, שם רקיע, שם יער וכאן סידהארתא. טעם ומהות אין אתה מוצא אי-שם מאחורי הדברים, אלא בהם, בכל".

שבת שלום וחיים טובים על כל יושבי תבל!
 

שפעת הפרות כאן

ראשיתו של הפוסט הזה בסופרמרקט, ובעצם עוד לפני זה, בצומת בה קיבלתי פליירים שמפרסמים את מכירת הבשר ההיסטרית שנועדה לחגוג את העצמאות האנושית בישראל היהודית וסופו בדקת הצפירה אותה עמדתי בבית המרקחת של קופת חולים.

הבהלה לבשר או כמו שצויירה בפלייר- המילה עצמאות משופדת על סיח ומדומה לנתחי בשר– הפחידה אותי כבר בשבוע שעבר וכל כניסה לסופר, גם היום יום הזיכרון, במיוחד היום, רק מדגימה את בהלת האנשים לצרוך ארגזים של בירות, פיצוחים וכמובן חלקים של חיות להם הם קוראים סטייק, סינטה, שווארמה ומקסימום בשם- 'בשר טחון'.

ובמקביל התחילה שפעת החזירים. מכיוון שחליתי בסינדרום מקסיקו כבר ב1997 כל סביבתי מזהה אותי עם מקסיקו ורבים בחרו להזהיר אותי, לשאול לדעתי ולהתריע אותי מלנסוע שוב. כשסגן שר הבריאות בחר לקרוא לתופעה שפעת מקסיקו צחקתי ואמרתי שהנה אני כבר חולה. בעיקר חשבתי שלאור הסרחון שהולך לעלות פה מכל החצרות בימים הקרובים הייתי מעדיפה להיות במקסיקו שהיא מספיק גדולה כדי להתחבא מכל שפעת שהיא, בניגוד לארצנו. להתחמק משפעת הפרות העצמאית ומתסמיניה זו משימה לא פשוטה.

ומה עם כל אוכלי הפרות, האם הם לא חולים?

כולנו חולים. כל הזמן, בין אם זה באופן גלוי או מוסתר. ההגדרה הויקפידית למחלה (כל מחלה) היא- "תהליכי פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש".

אם כך, באמת אנחנו כל הזמן נפגעים וגם כל הזמן פוגעים. בין בעצמנו, בין בסביבתנו, זה חלק מהקיום האנושי. ובשלב הראשון אנחנו צריכים להכיר בפגיעות הזו, בארעיות, בפחד, בהיאחזות שלנו בבריאות. ומול כל זה אנחנו צריכים לפתח אמון, ראייה של הדברים כפי שהם, אמון שמגלה לנו כל רגע ורגע שהעולם הוא לא נגדנו, הוא רק מה שהוא. זה אנחנו שנולדים עם חוסר בטחון בסיסי.

בריטריט ויפאסאנה האחרון שהייתי בו, המורה סטיבן פולדר שהוא דוקטור לביולוגיה דיבר על השילוב של חוכמה ואמון בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן נאבקים להחזיק את הגוף שלנו, עם אהבה, הערכה, קפה, אוכל, כסף, פטריוטיות ועוד ועוד, כאילו אנחנו זקוקים לכל זה בשביל להחזיק את המולקולות שהביאו אותנו לעולם. ובסופו של דבר, לא משנה כמה קשה אתה עובד על אין ספור התנאים והמצבים והרצונות שיתגשמו, אתה פה לזמן מועט, הם הולכים ומתכלים. הדוקטורט של סטיבן היה על הביוכמיה של ההזדקנות. בשורה אחת הוא אומר שההזדקנות זה כל הטעויות של המערכת והכאוס שבסופו של דבר מנצחים את ההשקעה שלנו.

ואיך אנחנו מתקיימים? אנחנו יוצרים אני, SELF וכל הזמן מחשבים ומתכננים איך לשדרג אותו, איך להיות יותר טובים עוד חמש דקות מעכשיו. אבל עם כל חוסר הבטחון העצום שנולדנו איתו, נולד איתנו גם האמון. אמון מוחלט. אמון אותו אנחנו צריכים לפתח, ראשית כל בעצמנו ואז בעולם שמסביבנו שהוא בעצם אנחנו. לחזור שוב ושוב לאמון, לביטחון (לא במובן הישראלי-פוליטי חלילה) אלא CONFIDENCE.

וזה לא לסמוך שיהיה טוב, אלא שדברים יהיו כפי שהם. ואולי באנגלית זה יותר ברור

to trust things to be the way they are, to be as they are.

טוב, בשביל לתפוס את כל זה וגם בשביל לכתוב את זה בצורה ברורה ומבהירה נדרשים לי עוד כמה שנות תרגול, אבל כרגע אסתפק במה שהעלתי על הכתב ואסמוך שזה ייגע במי שזה צריך לנגוע ויסקרן את מי שזה צריך לסקרן, את מי שרוצה לצבוע את החיים שלו באמון.

הלכתי היום לקחת תרופה בבית המרקחת שבאופן מפתיע הצטבר בו תור גדול מאוד. לקחתי מספר וניגשתי לספרייה הציבורית לקחת את סידהרתא של הרמן הסה, ספר שהשפיע על רבים וטובים וגם על מורי סטיבן פולדר. היה מצער לשמוע שהספר נמצא במרתפי הספרייה, בין ספרי האיכות שאין להם הרבה ביקוש. כיצד ילדים יוכלו "להתקדם" בחייהם, לשנות אותם, להתעורר אליהם מבלי להיתקל בספר המפעים הזה? לסמוך

חזרתי למרפאה והתור לא התקדם. הלכתי לסופר וגם שם נתקלתי בעגלות עמוסות ובתורים. חזרתי למרפאה והמתנתי, פחות כי נזקקתי לתרופה, יותר כי סיקרן אותי להיות שם במהלך הצפירה.

פתחתי את סידהרתא בתקווה שהמילים יקפצו ויבריאו באחת את כל הנוכחים הנושפים מפעם לפעם בחוסר סבלנות אל הרוקחת הקשובה העושה את עבודתה לבד ובמסירות. קהל הממתינים הורכב משלושה בדואים, מטפלת פיליפנית, יהודיה מבוגרת ואביה המבוגר אף הוא, שני אקדמאים וצמד ישישות.

וכך זה נפתח:

"בצילו של הבית, בחמתה של גדת-הנהר אצל הסירות, בצילו של יער עצי-הסאל, בצילה של התאנה- שם גדל סידהארתא, בנו הנאה של בראהמאני, הבז הצעיר, יחד עם גווינדא ריעו, בן-בראהמאנים אף הוא. שמש השחימה את כתפיו הבהירות אצל גדת-הנהר לעת הרחצה, לעת טבילות הקודש, לעת קורבנות הקודש……"

עד מהרה כושפתי.

כשנשמעה הצפירה מכונת הגבייה הפסיקה עבודתה, וכולם (חלקם אט-אט מפאת הגיל או הלאום) התרוממו ונעמדו. על אף המשמעות שאמורה להילוות לצפירה, הזיכרון של המתים, בשבילי זה היה רגע רווי חופש, רגע שהזכיר לי את היכולת לעצור ולהיות עם כל מה שיש. ובאמת, בצורה קצת מביכה, שניות אחרי שנעמדנו נשמעה דרך הסלולארי שלי תזכורת שעשיתי לעצמי לשעה 11. וככה בדיוק הרגישה הצפירה, כתזכורת, תזכורת לחיים, לסופיות שלהם, לזמן שכאילו יש צורך לנצל, למולקולות ש"צריך" לתחזק. חשבתי לעצמי שזה היה יכול להיות נפלא אם כמו בריטריטים, בכל הארץ הייתה נשמעת אזעקה פעם ביום, סוג של תזכורת לחיים.

פרשת תזריע מצורע- שיר ועוד עוולת צרעת שנחתה על הבדואים בנגב

הרבה פעמים (למעשה בכל השנים הלא מעוברות, מצחיק, לא?) פרשת תזריע ופרשת מצורע מתחברות ונקראות בשם המאוד לא סקסי הזה- תזריע-מצורע, קצת מזכיר את הצירוף שהיינו אומרים כילדים- ינתי פרזי……

כמו תמיד בספר ויקרא, גם שתי הפרשות העוקבות הללו עוסקות בדיני טומאה וטהרה ונותנות כוח לכוהנים לעשות סדר ולהחליט מי טמא, טהור, שווה יותר (זכרים) או פחות (נקבות), חולה או בריא.

לכבוד החופש של האביב ובכלל, התודעה, החלטתי לקחת 2 חומרים שקרובים לליבי שיכולים לומר משהו על כל פרשה.

(פירוש "מסורתי" יותר, מעניין וביקורתי על הפרשות אפשר לקרוא כאן, לקוח מתור אתר עמותת חופש המקדמת זהות יהודית חופשית).

פרשת תזריע

א.

מתמללת את החרדות שלי ישירות למחשב הנישא

והיה כי לא אזריע אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ

תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה

לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת

פישוק כוהני

צָהֹב דָּק שָׁחֹר יְרַקְרַק

אין לי מספיק בטחון בשביל לבכות אז אני צוחקת

גם כשהוא אומר לי שאהבה היא עניין של זמן.

 

ב.

לא מעז להחדיר את פחדיי ולו

למחשב הנישא. לא אזריע כן אזריע

אפילו חסיד שבחסידים טועה ונותן

לה לגעת. צוּרתה עושה בי מעשים.

אין לה מספיק בטחון

לראות טהרתה ולבחור

בי כשאני מנסה להיפרד ולהבטיח

נצח. היא צוחקת ואומרת

שדברים לא יכולים להיות אחרת

כפי שצהוב הוא צהוב.

 

פרשת מצורע

מי פה החולה ובמה?

 

הודעה לעיתונות

 

מדוע נשים בדואיות וילדיהן מגורשים מפארק הילדים ביישוב "עומר"?

 

ביום שני, 20.4.09, בשעות אחר הצהריים, הודיע פקח חברת השמירה המקומית של היישוב "עומר" לקבוצת נשים בדואיות אשר בילו בפארק המקומי עם ילדיהן, כי עליהן לעזוב את המקום. עובר אורח, שהבחין במתרחש, שאל את הפקח העירוני מדוע הוא מגרש מהפארק את הנשים הבדואיות. "כי הן אינן תושבות עומר”, בישרה התשובה. הנשים החלו להתווכח עם איש חברת השמירה ולא עזבו מיד את המקום. ארוע זה אינו ככל הנראה הארוע הראשון בו גורשו נשים וילדים מגן המשחקים.

 

מיותר לציין כי אין כל שילוט המבשר על היותו של הפארק העירוני בעומר פתוח לתושבי עומר בלבד. מיותר עוד יותר לציין כי נשים יהודיות לא היו נשאלות למקום מגוריהן ומגורשות במידה ומקום מגוריהן לא היה עומר.

 

בשטח הגן היו באותה עת אנשים ממקומות שונים ולא כולם היו מעומר אך הפקח פנה אל הנשים הבדואיות ומשנשאל מדוע דווקא אותן הוא רוצה לגרש מהמקו, אמר הפקח שאלו הן ההנחיות שלו!

 

פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי קורא לדיון ציבורי נוקב בסוגיית הגזענות כלפי הערבים בישראל ולתגובה ציבורית קשה כנגד הישנות תופעות ואירועים עצובים שכאלו המעוררים בחילה, כמו מקרה זה של גרוש הנשים והילדים הבדואים מגן משחקים בעומר, ובמיוחד בימים אלו.

 

לפרטים נוספים:

נועם- 0507701118

 

 

 

פרשת שמיני- קרוב קרוב קרוב 8 הערות

1. פרשת שמיני שבדרך כלל נקראת אחרי חג הפסח עוסקת בחגיגות המשכן ובקורבנות המתאימים. המשך הפרשה עוסק בדיון על חיות כשרות וטמאות.

שלא כמו הפרשות עד כה בספר ויקרא, יש קצת בשר בפרשה הזו (כן, תרתי משמע). הבשר האנושי, בדמותם של נדב ואביהו בניו של אהרון הכהן ואשתו אלישבע, כל-כך מדמם ומעניין שהתורה עוד תחזור אליו בהמשך, אבל בינתיים זה האזכור הראשון לסיפור התמוה, אצלנו בפרשה-

 (א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ  לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד  וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

אז מה יש פה? אש זרה, אש אוכלת, אש אלוהית- בקרובי אקדש…. וכמובן השתיקה של אהרון.

הרבה שאלות ומקום לפרשנויות. ואכן לאורך השנים התווספו פרשנויות רבות על שני האחים נדב ואביהו. החל מגאוותנים שמזלזלים במנהיגים, דרך רווקים שתופסים מעצמם, הומואים חוטאים וכמובן צדיקים גמורים.

 

2. כל העניין הזה שיצרתי הוא רק כדי לומר שהפעם לא אכתוב על שני האחים, כאמור יהיו עוד הזדמנויות בהמשך. וגם הביטוי קרוב רחוק הוא דבר שאפשרי רק בעברית וזה מזכיר לי ששמעתי פעם איך מסבירים לעומק מה זה שוני. מסתכלים על כל שני אחים שהם- אותם נתונים, אותם גנים, אותה שפה ועוד ועוד ובכל זאת- שני אחים. זה שוני.

 

3. קרוב- הספר החדש של דרור בורשטיין.

לקרוא בגלל השפה ואיך שמהציטוטים בעמוד הראשון את מרגישה שהיא שפתך, בגלל שמרגישים בו קירבה עם האותיות, וגם קירבה להורים שלך, לעיר או לעולם שבו את גרה, לילדה שפעם היית, לסיפורים שסיפרת או שרצית לספר ולתספורות שהחיים יצרו בך. וגם בזכות תהליך הפענוח והמגע. ציטוטים נבחרים, ממש טעימונת-

 "איפה היינו אתמול? מה היה אתמול?"

"היתה גמילה של הקירות מהעישון"

"לא ראיתם שזו ילדה עם אמא?"

 

4. הופעה של אהוד בנאי במצפה שלם

מאז שקיבלתי את הדיסק קרוב לנסיעה של אחרי צבא לא הרגשתי ברטט הזה, השמח שלמרות הכל, נולדתי פה, בשפה הזו, בניגון הזה. וכן הייתי כבר בהרבה הופעות של אהוד בנאי, וגם לפני שש שנים באותו מקום תחת אותו ירח מתמעט ובכל זאת. אולי דווקא כי את אמצע ההופעה חתכו כמה שירים יהודיים במיוחד, חדשים ועתיקים גם יחד וגם אותם קיבלתי.

פתאום מבינה שזה קרוב מידי לכתוב על האומנות שחזיתי בה, שהשתתפתי בה רק אתמול, כן, רק אתמול נסעתי בכבישי ים המלח ונודע לי שיש בארץ בולענים ושאני צריכה להיזהר מפניהם. אז אם יש בולענים וחולדות גדולות בטוח יש בשפע, אולי בכל זאת יימצא לי פה נסיך?

וזה גם לא יהיה נכון להתעלם מהקסם של החברים של נטאשה האהובים שהופיעו לפניו בכשרון, בחדשנות, באהבה מוכרת ומחבקת שהזכירה באחת או החייתה את העבר שלי כשלאחותי הייתה דירה שכורה בתל-אביב והשירים שהתבקעו מהקסטה החדשה ריגשו אותי בכל הנימים של הילדה בכיתה ח' שהייתי והתרגשו לשמוע על זונות בעברית.

אז מסתבר שגם על ההופעות של אתמול לא אכתוב, בינתיים אשאיר אותן לעצמי ואתן עצה- לכו להופעות של זמרים שאתם אוהבים, גם אם אתם חוששים שהקהל צעיר או שאתם לא רוקדים כשעצוב.

5.מימונה בשכונת שפירא חגיגות אביב ובתים פתוחים ב15-16 באפריל

6. שמונה ימי מילה- גם בברית המילה יש מן הקרבת הקורבן?

7. פרשנות יפה לפרשת שמיני של רוחמה וייס ששמעתי פעם בשכונת שפירא והיא עוד הולכת איתי.

8. שיר מלפני שנתיים

פרשת שְּׁמִינִי

הַשָּׁפָן והָאַרְנֶבֶת טְמֵאָים

על פי אלוהיי שלעיתים אני חשה

הוא הַחֲזִיר הקדוש

הפוסק על פי דרכו, צו כָּל עֹרֵב לְמִינו.

ואותי מפקיר כבַּת יַּעֲנָה שמנה

לשקץ את נפשי בין

רגליים ערלות של חֹלֶד או עַכְבָּר.

יִרְאוּ את אדונָי קדושָי כך נפתחת ברכת המזון

ולא נותר מי שיראה את הפחד שלי מתחבא

עדיין מאחורי הוילון הפרחוני העייף

שמסתיר את החבילה של הבלתי נודע

המשפחתי. אני רואה ומאכּלת את השעה

החצופה וממאנת ליפול בידה ולהיטהר.

 

סמיח ג'בארין- קורבן פסח ישן נושן

היום יום ההולדת השלושים ושלוש וחצי שלי. כל יום מעכשיו יהיה היום האחרון שלי בגיל המופלא והחגיגי הזה.

השבוע הזה אין פרשה רשמית, אלא קוראים בתורה את מה שנקרא "שבת חול המועד פסח" (שמות לג פס' 12 עד לד פס' 26) ויש גם הפטרה מיוחדת והיא הפרק המפורסם מיחזקאל העוסק בחזון העצמות היבשות.

בתחילת השבוע חשבתי שאכתוב משהו אישי על העצמות שלי, היבשות, הלחות והשמחות. על איפה הייתי בדיוק בשנה שעברה וכמה חופש ואהבה פנימיים וחיצוניים חוויתי. אבל שוב ושוב אני מקבלת תזכורות כמה ברת מזל אני וכמה החופש של האחרים לידי מוגבל.

עניינו של במאי התיאטרון סמיח ג'בארין, שנמצא במעצר פוליטי מיותר, עדיין לא טופל. וברור שאם לא ייעשה משהו (בתור התחלה התחלתית של מעשה, אפשר לחתום פה על העצומה) אז המצב שלו רק יילך ויחמיר כמו שאומר יחזקאל בהפטרה- ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. ראו מקרה טלי פחימה, מרואן ברגותי ועוד רבים וטובים.

ג'בארין נעצר במסגרת ההפגנות כנגד הגעתו של ברוך מרזל היהודי, לאום אל-פאחם בבחירות האחרונות.

אותו קטע שקוראים בפרשת השבוע לקוח מפרשת כי תשא עליה כתבתי פה בהקשר של 'ואלס עם באשיר'. עכשיו כשחיפשתי חומר על סמיח ג'בארין מצאתי את הביקורת המעניינת הזו על הסרט מתוך אתר קדמה- הפורטל המזרחי. ובאמת החיים פה כל-כך סבוכים ומפותלים. לראייה-

לספרדים יש מנהג נחמד בליל הסדר. לפני שאילת 'מה נשתנה' כל הילדים לוקחים מטפחות, מתחפשים לבני ישראל, לוקחים איתם את האפיקומן ויוצאים החוצה. כשהם נכנסים, כל המבוגרים שואלים אותם מאיפה באתם, למה, לאן הם הולכים והם אמורים לספר 'כך יצאנו ממצרים' ואת סיפורם ולבסוף הם נעמדים ושרים את 'מה נשתנה'. בסדר של אתמול כשהילדים התחפשו (3 אחיינים שלי וארבעת בני-דודם מהצד השני) ויצאו החוצה, המבוגרים צחקו ואמרו שלא תתפוס אותם המשטרה ותחשוב שהם בדואים שבאו לגנוב מכוניות. (כן, לא קל להיות שמאלנית וחילונית יחידה במשפחה)

והיום מי שהלך לבית הכנסת שמע מלבד הציווי על קורבן הפסח שקוראים את הפסוקים האלו

(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ: (יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:

ועכשיו רק נשאר לזכור שהתרבות שלנו או המחשבה שלנו או התנאים הפיזים שלנו השתנו מאז יציאת מצרים. וכמו שחוקק החוק שלא הורסים מקומות קדושים, כך צריך להבין שחייבים לכרות ברית עם מי שישב בארץ הזו לפנינו.

הסיפור של סמיח ג'בארין הוא עוד מחדל ועוד חלק ממנגנון ההשתקה המפחיד שמתרחש פה. אם הוא לא היה ערבי, זה היה נגמר יותר דומה לסיפור של לאה שקדיאל ששוחררה בשקט בתקופת המלחמה. רק בגלל שהייתי עדה בהרבה הפגנות ובמיוחד בהפגנות האחרונות כנגד המלחמה, אני בטוחה שתופרים לו תיק. וזה מקומם. במיוחד בזמן שהיהודים חוגגים את חג החופש.

 

להיות בדואית בנגב, להיות בת שש-עשרה

לצערי כבר לא חולמת להיות בדואית, גם לא להיות בת שש-עשרה.

פוסט זה מוקדש לזכרה של בסמה אל-נבארי ולכל בנות ה16 המוכשרות שרוצות לחיות בעולם טוב יותר.

מאז ששמעתי את הצ'אקאלקות בצהריי שבת ושמעתי את הסיפור על הנערה, קודם כל נערה, מהיישוב חורה אני רוצה לכתוב משהו. חיכיתי שהתמונה תתבהר, שתהיה לי עוד אינפורמציה, אולי דרך הפורום לדו-קיום בנגב, (שם שמעתי שהיא הייתה אותו בוקר בבית הספר) או בשיעור הערבית שהתחלתי להשתתף בו (שם שמעתי שעצרו את המורה לפני שבוע כי שמעו שהוא מלמד כנגד ההתגייסות לצה"ל), אבל בינתיים העצב רק הולך ושוקע וחדשות אחרות, רעות יותר או פחות תופסות את המקום. (אגב, העובדה שכל-כך הרבה ערבים ישראלים לומדים באיטליה מוכיחה שההדרה שלהם ממוסדות הלימוד הישראליים, מדיניות שהוחלט עליה רשמית, בשנות השבעים, וחשבנו שבטלה מהעולם, עדיין עובדת).

אז אני הולכת לכתוב כמה מילים, גם אם הן לא אחראיות כי התמונה לא התבהרה, וגם אם חלילה ואני טועה, זה לא משנה, כי התמונה אף פעם לא בהירה, כמו הלימוד של הבודהה על הפיל שמובא כאן (הסיפור טיפה אחרת ולא נותן קרדיט לבודהה, אבל עדיין יפה).
כשהייתי קטנה, היה לי דימוי בראש שלהיות בדואית זה להיות חופשייה. ויחפה. לא הבנתי "דקויות" כמו פמיניזם, כמו אפלייה, כמו גזילת אדמות ובטח לא מושגים כמו שלטון צבאי ואוייבים. כן, הייתה לי ילדות יפה. ובכל זאת תמיד נמשכתי לצד הבדואי שבתוכי. בניתי אוהלים בחדר והסתובבתי יחפה רוב השנה. (עד כאן הסיפור על החיבור הרגשי שלי)

אבל לתחושתי ובסיוע העובדות-
הסיפור תמוה! תמוה מאוד. כבר כשעלתה הידיעה הראשונה זה היה נראה תמוה. במיוחד חשבתי לעצמי, באיזה מהירות, בתקשורת- נערה בדואית הופכת להיות מחבלת. אתם צריכים להבין שהמרחב של הנגב, כמה שהוא רחב ומרווח הוא גם מלא וצפוף באנשים. יהודים וערבים שמסתובבים יחד בכל עבר, בדואר, בקניון, בסניפי החנויות הסלולאריות, באוניברסיטה ובבתי קפה. זה לא כמו בתל-אביב וגם לא כמו בירושלים, שם ברור איפה הטריטוריה של מי. זו רקמה אנושית שכל הזמן מתחככת זו בזו או לפחות רואה זו את זו.

הפתיע אותי שכבר בידיעה הראשונה הם חושפים כמה שהיד הייתה קלה על ההדק מבלי להתבלבל או להתנצל. משהו נשמע חשוד. אמרו לה להניח את הנשק בערבית ושלא תדאג, לא יפגעו בה ואז הגיע איזה מפקד וירה בה. אחר-כך הוסיפו שהוא ראה שהיא מכוונת את האקדח לחיילים.

נערה בת 16! אי אפשר להסיט את היד שלה? אי אפשר לירות לה ברגליים? נראה לכם הגיוני שצריך להרוג אותה בקלות כזו? זה הדבר המיידי שעלה במחשבתי ויחד איתו, המחשבה שבגלל זה חייבים היו להכתיר אותה מיד כמחבלת, בכותרת, אחרת תיפתח פה חקירה שתפתח פתח לרשלנות המשטרה.
וזה שצירפו למינוח מחבלת גם את העובדה שאולי זה בכלל היה סכסוך על כבוד המשפחה חושף עוד משהו. גם על הזלזול שיש לתקשורת על הדימוי או על מעמד הבדואיות, אבל גם מצביע כמו פער ספרותי, על זה שהגרסא של המשטרה לוקה. למה להכניס את האמירה שהיא רווקה לדיווח ולחשדות שהיא בעצם חיפשה את מותה כי היא הסתבכה עם משפחתה. למה? הרי אם היא מחבלת כפי שהכתבות הצהירו, למה להעמיס? דבורית שרגל כתבה פה יפה על הבלבול בתקשורת. (היא ומֵתֵי מעט של טוקביסטים, היחידים שנדרשו לפרשה העגומה) כנראה גם גדעון לוי יודע שבשביל לכתוב על כך, צריך לצלול לעומק הבעיה של הבדואיים בדרום וזו בעיה עמוקה לפחות כמו בארו של אברהם.
לי ברור שכמו שהמשפחה שלה אומרת, המשטרה משקרת וברור לי שהיד כל-כך קלה על ההדק, כי גם בעבר ירו בילדה בת 13, אימאן אל-המס, מרפיח ואז התנצלו. התנצלו? זה עוזר למישהו? אפילו לקח לא למדו. כנראה שמפגיני שמאל צריכים להגיד תודה שהפעילות שלהם נגמרת רק במעצרים או במכות, ואפילו בכדורי גומי ולא במוות.

תראו את הכתבה המצולמת הזו ותאמרו לי אם זה לא נראה חשוד, סדר מסירת הדברים, ההתרגשות הגדולה סביב נערה, התחושה שמסתירים משהו. בתור בודהיסטית (למרות שאין דבר כזה) אני ממש לא חסידה של תיאוריות קונסיפרציה, אבל פה, האנשים פשוט מספקים את החשדנות בהם.
וכן, מצאו את המחברות המדוברות. גיל שש-עשרה, זוכרים? הכל כזה מין קצפת ודובדבנים…. לא כשאת גרה בחורה. גם המחברות שלי בגיל שש-עשרה היו מאוד לאומניות ולוחמניות ומלאות ציטטות. (הציורים אצלי היו הרבה פחות יפים ומושקעים) וגם אני רציתי בכל מאודי לשנות את העולם בו אני חיה. עכשיו כמאמר השיר של חנוך לוין, אני כבר מבינה משהו (משהו מאוד קטן) על העולם הזה.

מימונה מדיטציה- מועדים מורכבים מתחילים ב-מ'

פסח עוד לא התחיל, אבל יש כמה תאריכים לקראת הסוף שכדאי כבר לשריין.

אני מחברת אותם ביחד כי אלו הם הבתים שלי- בינה ותובנה.

חגיגת המימונה בשכונת שפירא היא שיאו של תהליך ארוך שנים של איסוף סיפורים ועבודה עם פעילים מהשכונה. בעבר יצאו חוברות לקט והשנה סוף סוף יוצאת הפקה רצינית כזאת וגם יוצא לאור הספר על סיפורי השכונה.

חשוב לציין שאלו האירועים היחידים במסגרת חגיגות ה-100 שנים לתל-אביב המתקיימות בדרום העיר.

לא אערבב שמחה במחאה כפי שבחר לעשות גדעון לוי שנהנה בכיכר והעדיף לדחוק לצידי תודעתו את הבזבוז והבעיות. אני לא הייתי ולצערי, על אף שאני חושבת שתל-אביב נותרת המקום הכי שפוי, אני יותר מסכימה עם איתמר בן-כנען שכתב פה על גסיסתה של תל-אביב כפי שהכרנו.

 

 

והאירוע השני הוא זה- מפגש דהרמה פתוח עם כריסטופר טיטמוס. כריסטופר הוא מורה במלוא מובן המילה. כותב עליו כאן אסף פדרמן ידידי לדרך.

שישי-שבת 17-18 באפריל
בקיבוץ כפר מנחם (35 דקות מתל אביב)

"מפגש דהרמה פתוח" הוא סוף שבוע מחוץ לעיר

של תרגול מדיטציה, שיחות ולימוד.

 

האירוע כולל התנסות במדיטציית תובנה (ויפאסאנה), מפגש עם מורים ומתרגלים, ולימוד פנים שונות של התרגול הרוחני. המפגש יכלול מדיטציות מונחות, שיחות קבוצתיות בהנחיית מורים, פאנלים בהשתתפות אורחים ומוסיקה.

והנה הקישור המלא עם פרטי האירוע.

שיהיו ימים מרגשים, אוהבים וזהירים, מאוד זהירים, עם היד על ההדק (כן, הייתי חייבת להכניס גם עצב, עד שאכתוב על זה פוסט)

פרשת צו- סינקדוכה ניו-יורק או גבר מחפש אישה – האם יש לדבר סוף?

כפי שכתבתי על ספר ויקרא פה, ספר ויקרא הוא משעמם! הפרשות עוסקות בקורבנות, בכוהנים ובמעמדם, עולם שלם שהולך ונעלם (לשמחתי). אני מכירה בחור שהתחתן עם בחורה והוא אימץ את השם משפחה היפה שלה וויתר על שלו, פחות כהן בעולם לעשות מילואים בבית המקדש. יופי!
פרשת צו, שהדבר הכי מעניין שדרשנים אוהבים לומר עליה ש 'צו' שווה 96 בגימטרייה ובאורח פלא בפרשה יש 96 פסוקים, נפתחת כך
(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.
 
ושוב אם אתם או אני שואלים למה אני כותבת על הפרשה מלבד ההתחייבות לעצמי אז הנה ציטוט מעמוד 780 בספר יוליסס (שאודות תהליך קריאתו כתבתי פה)

מדוע חווה בלום רגש של חרטה?

מכיוון שמתוך קוצר רוח לא-בוגר זלזל באמונות ובמנהגים מסוימים.

למשל?

האיסור לערֵב בשר וחלב באותה ארוחה, המשתה החד-שבועי של בני אותה ארץ (לשעבר) ואותה דת (לשעבר), אבסטרקטיים בלא תיאוּם, קונקרטיים ותגרניים ברוֹב קנאוּת; ברית המילה של תינוקות זכרים; תוכנם העל-טבעי של כתבי הקודש היהודיים; האיסור לבטא במפורש את שֵם ההוויה; קדושת השבת.

כיצד נראו עתה בעיניו אמונות ומנהגים אלה?

לא רציונליים יותר משנראו בעיניו לפנים, לא רציונליים פחות משנראו עתה בעיניו אמונות ומנהגים אחרים.

אז פרשת צו, אחרי העיסוק בקורבנות מספרת על שבעת ימי המילואים הראשונים בעולם. מילואים שעושים רק הכוהנים פעם בשנה. לעומת הכוהנים הפשוטים, לכוהן הגדול יש תפקיד של יום בשנה, אבל זהו היום של השנה, היינו יום הכיפורים. בפרשה שלנו הג'וב עוד לא מתואר אבל מסכת שלמה במשנה עוסקת בדינים ובהלכות שקשורים לעבודתו של אותו כוהן גדול בן כוהן גדול. וכך נפתחת המשנה במסכת יומא.
 
(א) שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף.
 
ובעברית מובנת- שבעה ימים לפני יום הכיפורים, הכוהן הגדול צריך לפרוש מהציבור ולהתגורר באחת הלשכות שלו במתחם בית המקדש. זאת ועוד, ליתר בטחון, אם חלילה יֵטַמֵא, מכשירים כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו ביום המיועד. רב אחד בשם רבי יהודה לומד מכל תהליך ההכנה, או שמא נאמר, התהליך החרדתי שיש לדאוג לו גם לאישה חלופית, כי חלילה אשתו יכולה למות. החכמים שחושבים שאם כבר הוא יטמא בגלל אישתו, יותר הגיוני שזה יקרה בגלל שהיא תהיה בנידתה (במחזור) מתנגדים להערכתו, ולא חושבים שמיתה פתאומית זה דבר שכיח ובלשונם פוסקים, "אם כן, אין לדבר סוף".
 
רק בשבוע שעבר ראיתי את הסרט הגאוני סינקדוכה ניו-יורק שבניגוד להרבה אנשים דווקא מילא בי אופטימיות. לפחות לגבי המחוייבות ליצירת אומנות. שבעצם מבחינתי הם גם החיים, אז כן, החיים הם סבל, הכל משתנה וחולף ואין כזה דבר 'אני'- שלושת מאפייני הקיום שלנו על-פי בודהה. וצ'רלי קאופמן פשוט היטיב להביא את זה לקולנוע כמו זכוכית מגדלת משובחת. למה להגיד מדכא?

איך שראיתי את המשנייה הנ"ל בשיעור שהעבירה שלומית נאור בבאר-שבע מיד נזכרתי בו. בפחד מפני המוות ששורר בסרט, בהחלפות הנשים של הגיבור שכל אחת מטמאת אותו והוא אותן באיזה אופן, אבל בכלל בשריוּן של בני האדם, שלכולם הבמאי יוצר תחליף כמו דמויות וירטואליות כאלו שחיות בשבילך. כמו הרובוט שרציתי תמיד שיהיה לי ושיעשה במקומי שיעורי בית או מצוות. וכמובן שהמשפט המצמרר ואולי בודהיסטי לקראת סוף הסרט שמביא את השיעור הטוב ביותר
" There are no extras in life ,Everyone’s a lead.”
מי שיקרא את פירוטי המזבחות בספר ויקרא או את פירוט תוכניות בית המקדש (ואני לא ממליצה) יכול להיזכר בסט האינסופי שהולך נבנה במשך שנים בסרט. בנייה של עולם שהוא תחליף לעולם האמיתי, עד כדי כך שאפשר להתבלבל בו.
בסרט יש גם בית שלא נכנס לסט של הסרט (אם אני לא טועה) וזהו ביתה הבוער תמידית של האהובה של הגיבור. גם בית המקדש שלנו בוער כפי שאפשר לראות מהפסוקים הספורים שהבאתי מתוך הפרשה. האם זה מה שמוכיח שאולי הוא, המקדש, אכן רק פנטזייה. וצריך לומר לכל משוגעי הר הבית שילכו לחפש בית בוער אמיתי? כלומר את עצמם?

"בשביל הבודהיזם המוקדם האדם משול לעומד על גג בית בוער, או לירוי על ידי חץ מורעל – הוא חייב לעשות הכל כדי להציל עצמו מגורלו הנורא, ואין לו זמן – ולמעשה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אף אם אינו מודע לכך – לעסוק בכל דבר לבד מהשאיפה לשחרור".

גם המשפט הזה שלקוח מתוך מאמר ישן של ידידי תומר פרסיקו יכול לשמש כסוג של פרומו או הסבר לסרט, לא?

את הקטע המסכם אפשר לשמוע עם פסקול המוסיקה היפה מהסרט הפשוט והמוצלח once שעידן אלתרמן כתב עליו פה ואני הכרתי שנה שעברה בגלל שאבא שלי הכתיר גם אותו כיצירת מופת.
אז מעולמות וירטואליים למציאות בת זמננו ולבחורים שעברו את גיל שלושים וארבע וחושבים בניגוד לחז"ל שלא מגיע מצב בו יש להחלפת נשים סוף.

חברה שלי פיתחה תיאוריה שהגיל הכי טוב לתפוס בחור זה בין עשרים ושמונה לשלושים וארבע (אולי שתיים), כי זה הגיל בו המוטיבציה שלהם היא הגבוהה ביותר. אחרי זה הם נכנסים לנישה כזו בחבר'ה שלהם, שהכי מגניב להיות הרווק מחמד של כולם. זה שיכול להתפאר בזיונים ולקנות מתנות מגניבות לילדים שנולדים לכולם והורסים את חייהם בזמן שהוא עוזב את המסיבה עם רווקה מתוסכלת שהביאו לשדך לו. וגם אם אותו עלם חמודות שמתחיל להשמין ולהקריח רוצה או חושב שהוא רוצה לצאת ממעגל הרווקות הוא לא יודע איך. המסורים, הולכים לטיפול כדי להבין איך זה קרה להם. (בעיה אחרת של חלק מאותם מסורים שהם לא יודעים איך בונים מערכת יחסים מציאותית עם מישהי אחרי כל-כך הרבה שנות התרגלות). אבל מילא הם, כי הרוב, ממשיכים לצאת עם בחורות, לזיין אותן ובעיקר לחשוב בילדותיות או בתמימות שהם לעולם לא יזדקנו ובטח שלא ימותו.

והרי מוות הוא כל הסיפור. כלומר יחד עם האהבה- ארוס וטנטוס כמו שפרויד ניסח.
ובחורים רווקים שחושבים שהם איכותיים כי הם גם אוהבים את ONCE ואולי את האהבה האפלטונית ועוד יותר, את ההתנייה המוזכרת בשיר הראשון שצירפתי

 if you want me, satisfy me  אז שתדעו יקיריי- זאת לא אהבה או לפחות לא זוגיות. 

וכנראה שגם לא החלום הלא מציאותי של זוגיות כמו בשורה הפותחת את השיר השני-

 i don't know you, but i want you

הרי אם יש להם את הזדמנות להכיר, מה יהיה על הפנטזיה בשיר?

 שתהיה שבת שלום, שבת של אהבה.

ואם זה נשמע שמישהו איכזב אותי השבוע, אז זה ממש לא נכון. אולי מערכת "הארץ" ששוב לא בחרה בסיפור( הפעם באמת יפה) שכתבתי.