Monthly Archives: פברואר 2010

פצע

שם הפוסט כשם הספר שאני שקועה בו בשבוע האחרון. בינתיים עוד באמצע, אבל הוא בהחלט מהספרים שמדברים עם החיים שלי. מטעין אותם, מאיר אותם ומדבר דרכם. כמה קשה לכתוב אמת. לדבר נכון. כמה חוקים יש בהרבה תרבויות על דיבור נכון, על שימוש מדוייק במילים, על פוטנציאל המילים להרוג ולהרוס עולמות, ובכל זאת כמה שקריות יש במילים, ביחסים שמבוססים על מילים שיוצרות פצעים. ושוב מילים כדי לנחם ולרפא ולחבוש אבל גם אז תמיד מסתננות מיליות קטנות של יוד צורב.

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י  כתבתי משהו "מהודק ומנוסח היטב" כדברי העורכת הטובה שדורשת ממני למרכז את מחשבותיי. ודווקא השבוע הזה היה אחד השבועות היותר מפוזרים בחיי.

השבוע סוגי פצעים שונים ומשונים הסתובבו לידי ובתוכי כאילו התאשפזתי שוב בחדר מיון. נפתחים ונסגרים, מתגרדים על עצמם ונאחזים בתחבושת בכל הכוח, כל הרקמה העדינה הזו, המגינה עלינו, כל-כך שברירית והגבולות לא ברורים בה. מי אני, מה אני רוצה, איפה אני חופשייה ואיפה אני כלואה, איפה יש פצע אמיתי ואיפה זה כאבי פנטום בלתי נגמרים ומתוחכמים.

משהו בבילעין נסדק בי, מאז שישי שעבר, הלב הפתוח מתכווץ ביתר קלות מול כל הערה ונותן לכעס ולטינה מקום, טינה היא מוגלה וכעס, טוב כעס זה רעל.

ובתוך כל זה האני היודע, האני שרוצה לכתוב משהו מהודק ומנוסח היטב. בעיקר רוצה לכתוב את עצמי אחרת. אני נמצאת איפה שאני היום בגלל נסיבות שאני יצרתי. לוקחת עליהן את מלוא האחריות. אבל מעכשיו רוצה משהו חדש, איך מסובבים את מיכלית הדלק הזו במהירות, בלי להשאיר פצועים.

ויש הרבה פרחים בדרך, פרחים שמזכירים לנשום, שמעניקים יופי, פרחים בדמות חברים טובים או משוררות כמו חגית גרוסמן שגם בלי ניקוד מפתיעות ונותנות השראה וטעם להמשך מילים שאולי יוכלו לרפא מישהו, מישהי, כנראה בעיקר אותי.?.?. 

ושוב פצע

השבוע הכנסנו לשפת הצחוקים שלנו (צחוקים מרירים הנאמרים מתי שהמציאות לא נענת לצו ליבנו- ולאחרונה בעיקר בהקשר לדייטים לא מוצלחים, מקור השפה נמצא בכיתוב יצירת האומנות הזו של רוי ליכטנשטיין-  maybe he became ill and couldn't leave the studio) והפעם משפט שבחור אחד כתב לי "צפי לטלפון בקרוב". למה חוסר היושרה הזה? למה אי אפשר לכתוב- זה לא מתאים עכשיו, או הייתי רוצה לאהוב אותך עד סוף ימיי אבל זה לא יתאפשר לי, משהו, הכל, אבל לא שקר קטן, תמים אך מפעיל שכזה. לא, לא עברתי שבוע של המתנה, ממש לא, ובכל זאת, לפגוש הונאת דברים כשאת גם כך במצב שפוף, לא תענוג גדול. בכל זאת כיף שמהר מאוד, אימרת השפר עברה לגיזרת ההומור. כל השבת בצפון אזכה להתענג…..

ומתוך פצע של עדי אבלס:

"ואולי בכלל אין דיאלוגים בעולם. אתה רואה שני אנשים מדברים זה עם זה והלב מתרחב, הנה יש כאן דיאלוג, אבל בעצם יש כאן סחר חליפין של מונולוגים, זה כנראה עושה להם טוב לנאום בחברה, ככה הם מרגישים פחות בודדים בעולם." (60)

"צץ ועולה במוחו של דניאל רעיון מוזר, מהפכני אפילו, שאולי בכלל אין מונולוגים בעולם, רק דיאלוגים. אבל הרי רק אתמול, עם מרתה במשרד, צץ באותו המוח רעיון הפוך, ולהתבטא צריך, אי אפשר לחסום את שני הערוצים השימושיים האלה, וכבר מתגייס המוח הפורה ליישוב המשבר; זה אינו אתגר קל, אבל להמציא ערוץ חלופי קשה יותר". (81)

 "לא קל, ואולי גם בלתי אפשרי, להתקרב אל בני-אדם ולהישאר קרוב אל עצמך, פלא שיש עוד להטוטנים שמסוגלים לזה". (116)

תביאי לבילעין צעיף עבה, נגד הגז מדמיע

על פרשת השבוע- תרומה כתבתי פה בנרג'י 

אני מרוצה ממה שכתבתי ואפילו יש לי כמה מילים להוסיף על המושג נדיבות, אבל איפה שאני נמצאת עכשיו נמצא כל-כך רחוק מנטאלית מאיפה שפתחתי בו את הבוקר. (בשבע בבוקר). כך שכל המילים היפות והלא דומעות והלא פגועות ולא מושפלות ולא מאוכזבות ולא עצובות וגם לא מתוסכלות נמצאות איפה שהוא בחלל הבית ואני אלך לישון ואקווה שחלק מהחוויה הנוראית של בילעין פחות יכאב לכשאקום.

"תביאי צעיף עבה, נגד הגז המדמיע" כך כתבה לי החברה והמורה שלי ליוגה כשהכינה אותי לנסיעה לבילעין.

זה הפחיד והרתיע אותי. וודאי שהפחיד, אבל בחנתי את תחושת הפחד כל חמישי בערב וכל הנסיעה הבוקר לרכבת מרכז ונתתי לו להיות איתי.

מאוד מהר הפחד נעלם ותחושה של אופטימיות ואמון החליפו אותו. כשקיבלנו תידרוך ברכב, ובכלל ברובו הגדול של היום, הצעיפים נשארו בתיק, מקסימום הסתירו מהשמש. 

היום התחיל כל-כך יפה בזמן שסיירנו ברחבי ישראל מחשש להתעכב במחסומים- יש רשות לעכב עד שלוש שעות. ראינו כלניות ושקדיות והתנחלויות עם בתים מרשימים וכמה כפרים הנחצים בכביש חדיש ומטעי זיתים שאיש לא יכול לגשת אליהם ומחסומים. כמובן מחסומים שעברנו חלק.

והוא נמשך יפה כשהגענו לבילעין וקנינו פלאפל טעים בשלושה שקלים ופחית קולה בשניים והיה מזג אוויר מזמין ואנשים ששמחו לראות אותנו והזמינו אותנו לביתם.

וגם כששמענו במשך שעה את נאומי ראש הממשלה הפלסטינאית- סאלם פיאד ועוד אחמי"ם בערבית היה נעים. 

ובטח כשדיברנו עם צעירים משכם שעולה להם שלוש מאות שקל להגיע באופן לא חוקי לחוף הים של ישראל.

וגם לצעוד באווירה לא אלימה עם משפחות פלשתינאיות וילדים וזרים מספרד, גרמניה, קנדה ועוד ואפילו היה נעים לראות את כתבי ערוץ 2 שהרימו גבות של כמה פעילים ותיקים.

כל זה היה נעים. כאילו לכבוד ראש הממשלה ולכבוד חמש שנות המאבק שגם רשמו ניצחון קטן בדרך, (קטן כי כלום בינתיים לא השתנה וגם עדיין 40 מאדמות הכפר נמצאות מעבר לגדר) היה נדמה שצה"ל מכבד את הזכות של תושבי העיירה הקטנה להפגין.

בעודנו משתרכים ושרים הגענו לנקודה בה אפשר היה לראות שחלק מהאנשים חצו את הגדר העשויה מגדר תיל (כך שברור שזה שקר כשמדווחים שזה יעלה לצבא מאות אלפי שקלים) לא היו חיילים באופק וזה היה נראה כמו מסיבת כיתה של ילדים שהמורה לא נמצאת בחדר. אנשים עלו על המבנה הצהלי והניפו דגלים.

למה הנפת דגלים זה דבר כה מאיים?

ואז זה קרה, שנייה אחר שבחור גרמני שעמד וצפה במתרחש איתנו אמר לנו- איך ישראל מרשה לעצמה להשתמש בגז, ואני הגנתי ואמרתי שזה לא אותו דבר. זה לא גז שהורג. (למרות שבתדרוך הנהדר נאמר לנו שהתחושה שהגז יוצר זה שבא לך למות, אבל צריך לזכור שזה לא כך ולשמור על קור רוח ולהתרחק ממנו) אז תוך כדי הדיבור עם הבחור הגרמני, כמו בסרט מצוייר הגיחה מכונית רובוטית לבנה וירתה זרנוקי מים ירוקים. למכונית קוראים בואש ועל אף שהיינו מאוד, אבל מאוד רחוקים, תוך רגעים הריח הנוראי, ואני מדברת על ריח ממש ממש נוראי הגיעה לאפינו וכולם התחילו להתפזר לצדדים ולהביט הצידה באי נחת ואז זה קרה- צרורות של יריות לאוויר שפלטו לכל עבר את הגז המדובר.

 ושוב, היינו ממש רחוקים, אבל תוך שניות כל העור צרב, הקיבה עלתה ורצתה לצאת בצורת קיא, הגוף נחלש, הדמעות זולגות והגרון נחנק מחוסר יכולת לנשום ואנשים רצים לכל עבר, יותר נכון חזרה לכיוון הכפר. את חושבת רק להימלט, על הישרדות, רק על הזוועה שהצבא של המדינה שלי שפעם הייתי שייכת לו עושה לך את זה. את חושבת על ההבדל מול גרמניה ועל איך פליטים נסים מביתם.

גייסתי את כל התרגול הבודהיסטי שלי ולא ייצרתי כעס כלפי החיילים האלימים ללא סיבה והייתי רק בכאן ובעכשיו תוך שאני מרגישה רצון להתנצל אל כל מי שהולך ומשתעל ויורק לידי.

גועל נפש יהיה המינוח הכי מדוייק לתאר את המצב. בכל האספקטים.

כשהגעתי למקום שבו עקבות הגז קצת דעכו התיישבתי על גדר אבן ליד כמה אנשים ופרצתי בבכי. אנשים חשבו שזה בגלל המהלומה הפיזית, אבל זו הייתה הנפש.

איזו מציאות אנחנו חיים בה? איך אנחנו מתייחסים לאנשים שלקחנו מהם את אדמתם ועכשיו מונעים מהם לנוע בחופשיות על מה שנשאר ממנה? לקחנו להם את הזכות להתלונן על כך. אילו אמצעים זדוניים יש לנו באמתחתנו? מי החיילים שמרשים לעצמם, שמסוגלים ללחוץ על ההדק של האמצעים הללו, מבלי לחשוב על הילדים שצריכים לגדול עם זה.

כשהתאוששתי, וראיתי את החברה, נפלתי בזרועותיה ובכיתי עוד ועוד שעה ארוכה. התחושה היא שאני עדיין בוכה. פעילים ישראלים שאלו מיד אם זו הפעם הראשונה שלי בבילעין. לא ייאמן שאפשר להתרגל לזה.

תעשו לי ולעצמכם טובה. תיקחו צעיף ממש עבה, תשמרו על קור רוח שעה שאתם נסים מהצבא האמור להגן עליכם ואל תאמינו למה שכתוב בחדשות על האירוע אלא אם כן כתוב שם- לפחות תנו להם להפגין, לפחות אל תתייחסו אליהם כמו אל חיות!

ולמי שעוד לא קרא את הפסט המצויין והמעודכן של עידן על מה שקורה בפרשת בילעין- כולל לחברים שאמרו לי- "אבל הם השיגו כבר ניצחון בבג"ץ" מוזמן. 

ואני רוצה להוסיף את התגובה שלי אצל עידן גם פה. עידן פירסם את התמונה של השתלטות הפלשתניאים על המוצב הנטוש זמנית ואני כתבתי:

וזה היה יפה לחזות בזה אבל מה שעצוב זה שלרוב האנשים, הולכים להציג את זה כאילו הם עשו דבר שלילי. ועוד יותר עצוב זה שחיילי צה"ל התחבאו ופתאום הגיחו, בעצם כמו נתנו להשתוללות להתרחש ואז הגיעו ובאלימות פיזרו את ההפגנה תרתי משמע. הם לא היו שם כל הזמן והיו פעילים שאמרו שאולי בכוונה הם אפשרו את ההריסה של הגדר, כדי שיהיה אפשר אח"כ להאשים ולהסלים את המאבק. מרחוק זה קצת היה נראה כך. 

 

ופה אוסיף שלא ראיתי את השידורים של הערוצים על הפרשייה (שלצערי תישכח מחר) שחשוב לדעת שחלק מהדימויים הגיעו לערוץ 2 מתוך אנשי השמאל כיוון שאנשי הערוץ לא היו קרובים להריסת הגדר אלא ראיינו אנשים שהלכו בפסטוראליות בצעדה הלא אלימה..

אני עדיין מרגישה כאילו חזרתי מהלוויה של מישהו. אולי של חלק מהתמימות שלי.

הקשר של האופרה פאוסט לפרשיות המיניות האחרונות

החלטתי לשים את הפוסט הזה, בקטגוריה של חוץ לארץ. אם לא המציאות, אולי הדמיון ייקח אותי לשם….

ישבתי באופרה {אגב המצויינת, ואגב אם אתם מעל גיל שישים, חיילים או סטודנטים (או מכירים מישהו בקטגוריה הזו) אפשר לקנות כרטיס בחמישים אחוז שעתיים לפני האופרה. כן, זה עדיין יוצא ביציע ב 87 וחצי שקל, אבל אחרי שראיתי איך אנשים מוציאים סכומים גבוהים בהרבה על פרחים ומתנות ליום האהבה-אמא זה ממש לא הרבה} ונזכרתי בשנה השנייה שלי ללימודי קולנוע.

הקורסים שהכי השפיעו עליי היו של פרופסור אורלי לובין שהרביצה או יותר נכון הזינה את תלמידיה בפמיניזם ושל ד"ר יוסי פירסטטר ז"ל שלימד אותנו חשיבה ניאו-מרקסיסטית וביקורתית שחושפת את ההגמוניה כמעט בכל יצירת אומנות.

לנוכח הפרשיות של המטרידים 'רמי המעלה', ובכלל עיסוק בפריצות מחד ובהגבלות על מיניות שאנחנו חיים בהם לא יכולתי שלא, ובעצם זה לא נכון, מבלי שרציתי, צצה העין הביקורתית שלי, כמו זו שהייתה לי בשנה השנייה ללימודי הקולנוע. עין שרואה את הייצוגים של נשים וגברים בטקסטים הכי מכוננים של התרבות ומתפלצת! עין שרואה את מנגנוני הכוח- אלוהים אל מול השטן וחוטפת בחילה- חברים, שניהם לא קיימים באותה מידה!

נדמה לי שבזכות התרגול שלי לא התעצבנתי סתם, אלא פשוט ראיתי את זה. ראיתי את זה בכל החושים כי עובדה שנהנתי. המוזיקה הייתה מצויינת ומבוצעת לעילא ולעילא, הזמרים נפלאים וכלי הקשת המרובים תמיד עושים לי את זה! 

ובכל זאת ראיתי. את הסצנה של הגיהנום עם הנשים המעורטלות, אגב גם המבקר לא החמיץ זאת ועל אף שהוא כותב  יפה על האופרה עצמה פה בידיעות, בכל זאת, נימת הדברים מבהירה את מה שאני מתכוונת אליו. וגם זה שהאישה ששכבה לפני החתונה ונכנסה להריון (כמובן מיד וזה מסביר למה כל-כך הרבה חברות שלי לא מבינות למה כ"כ קשה להן להיכנס להריון, זה אמור להיות קלי קלות בסרטים הוליוודים) אז רק האישה היא חוטאת אבל הגבר יוצא מזה בקלי קלות וכשהוא אומר שהיא רצחה את התינוק אז הוא מדבר על התינוק שלה ולא שלו. וכמובן האהבה שלה סוחפת אותה ולא משנה כמה חרא הוא יתייחס אליה, האהבה שלה אליו לא עוברת. עד שזה מגיע כמובן לעניין מוסרי אבל זה בסוף ולא כל אישה זוכה להתגלות….

וראיתי את הכנסיות החשוכות של פעם שנותנות מקום לכמרים להפחיד ולהטיף מוסר וכמה כוח היה להם ועדיין יש על הציבור. וכמובן שראיתי את המלחמה. מלחמה שתמיד מהללת את חייליה ולא רואה איך הם מביאים הביתה את הלחימה, את הצדקנות וההצדקה העצמית, את תחושת המגיע לי ואת חוסר היכולת להסתכל לאנשים בעיניים בחמלה, אפילו אם זו אחותך.

במסגרת קורס שאני מלמדת בישיבה החילונית העוסק באחים במקרא ובימינו הגעתי לסוגייה מעניינת. לימדתי את אונס דינה, שם שני אחיה יוצאים לנקום את נקמתה באלימות מטורפת וברוטאלית תוך שהם מתעלמים מצרכיה, רצונותיה ומיקומה הפיזי של הנאנסת. גם כשאבא שלהם מעז לנזוף בהם קלות הם מסכמים את מעשיהם בשאלה "הכזונה יעשה לאחותנו?" הטקסט השני היה אונס אמנון ותמר. גם שם, ניסיתי להראות לתלמידים את הקשר בין כוח שהאח הנוסף- אבשלום- צובר לעצמו בעקבות מעשה האונס. הוא רוצח את אמנון אבל זה במסגרת כללית של מאבק על ירושת המלוכה של דויד. בשני המקרים האונס הוא תירוץ לאחים לצאת למאבק פוליטי כביכול מדאגה לאחותם. ואני אומרת- אם כזו דאגה מי צריך אחים. (וזו הגזמה כמובן, למקרה שאחי קורא…)

הקבוצה שאני מלמדת ממש התקשתה לראות את מה שהתכוונתי אליו, הם בני תשע-עשרה, לפני גיוס, היה קשה להם להבין למה אני מתכוונת שאני אומרת שהמשפט "הכזונה יעשה לאחותנו?" לא נובע בהכרח רק מדאגה וטוב לב, אלא הוא משפיל ולא נותן לה שום עמדת כוח.

אני רואה שנסחפתי ואני לא מעבירה היטב את מה שכתבתי בכותרת. אבל זה לא שזה פופלאריות זולה, הפרשיות האלו מעצבות עוד משהו בתפישה שלנו, מערבבות את השחור והלבן שאנחנו מתובנתים לחשוב בו ולפעול מתוכו וכנראה שעייפתי מלעסוק בפרטים.

שתי הפרשיות מעציבות אותי, גם בגלל הנאשמים שאני בעקיפין מכירה ועוד יותר מכך על המשפחות שלהם שעוברות את הסיוט ובעיקר עלינו שזה פני האנשים שמקבלים מהציבור כוח. ואולי הפרשיות חושפות את המציאות כפי שהיא, ואולי צריך לשמוח על כך. התמוססות של שחור ולבן אל תוך הרבה אפור. ועכשיו צריך לחשוב מה עושים עם זה ואיך משנים או ממשיכים לצבוע אחרת את פני המציאות?

ו2 תוספות מאוחרות שראיתי ברשת ונראה לי שמתאימות לפוסט הזה ולזה שקדם לו שכל-כך הרבה כניסות היו אליו עד שהוא עקף את הפוסטים הקודמים שכיכבו כנצפים ביותר והוריד מהרשימה את הקשר בין גלעד שליט ליוליסס.

אחד מתוך גלריה/עכבר העיר, לא מצליחה להבין את הסדר הפנימי שם, שכותב בנימוס על הכפשת השמאל כשמאל ובכלל על התפיסה של איש אשם מתוך מגזר אליו הוא משתייך. אני די מסכימה עם האבחנות שלו

אבל כפי שאני מבינה מתוך פוסטים של אנשים ברשת, אם זו כל התגובה של הארץ לנושא, זה באמת מגוחך. כלומר חוסר התייחסות למעשה עצמו ולאחריות של האדם עצמו.

במיוחד אהבתי את האבחנה של יוסי גורביץ' לביקורת שמתקשרת לפאוסט שאגב רוצה את נעוריו בחזרה רק כדי להיות עם נשים אותן הוא מתאר רק כ-יצר:

{פסקת המפתח בטקסט של אלון עידן אומרת "בני אדם הם בני אדם, ולצד אמונות שהם מחזיקים וערכים בהם הם מאמינים, הם נאלצים כל העת להתמודד עם יצרים גועשים, גבולות נפשיים מטושטשים ומאוויים בלתי מסופקים. ההתמודדות הזאת נגמרת פעמים רבות בכישלון, ועל הכישלון הזה הם מחויבים בדין. "

כלומר, אליבא דעידן, אונס הוא משהו שבני אדם עושים כי הם בני אדם. זה טיבם. כביכול כל גבר ניצב כל הזמן בפני הפיתוי לאנוס ואיכשהו עומד בזה. וגם זה, אני מניח, סוג של קו הגנה.}

והדבר השני זה משהו שכתבה עינת ויצמן במעריב. מאוד אהבתי את מה שכתבה ויפה שהם מפרסמים את הדעות החשובות שלה. מוזר או אולי לא מוזר שבינתיים אפילו את הפעילות השבועית של השמאל- הנסיעה לבילעין ביום שישי מתקשים לארגן.

עדיין גאה להיות בשמאל הרדיקלי

על פרשת השבוע, משפטים, כתבתי פה בנרג'י. אני אוהבת את מה שכתבתי שם ומקווה שזו תהיה לי תזכורת תמידית לא להיות עבד לפחדים, לאוטומאטים השליליים ולתשוקות שלי.

מאוד יכול להיות שאני צריכה להחליף את הכותרת של הפוסט. מאוד יכול להיות. למה לי להסתבך בשביל רייטינג וירטואלי. ובכל זאת. הלימוד שלי, השבוע הזה, כל הזמן נע בין וירטואליות לממשות. בין פחדים דמיוניים (להצהיר כך לאן אני שייכת? ולאן בדיוק אני שייכת? האם זה בכלל מקום?) לפחדים מתוסרטים (סרט לבן! המצויין והמצמרר של מיכאל הנקה) לפחדים קונקרטיים (כמעט להתנגש עם האופניים ברכב בגלל טעות שלי).

הפרשה שהסעירה את הבלוגייה הגיעה גם אליי. והייתה חלק גדול בלימוד הזה. כמה פחדים ומחיקות ודמיון עברו בין המקלדות. כמה שמחה לאיד, כמה מחשבות שווא וצרות עין. גם כמה אמת ואומץ ויכולת ללכת כנגד הזרם ושוב כמה שיכחה וחוסר אונים והרצון לשחרר את הצדק לחופשי ולשנות את פני החברה הפאלוצנטרית והדכאנית שאנחנו חיים בה.

גם אני יודעת בדיוק למי מתכוונים, ולצערי, מהכרות עקיפה-ישירה, גם אני לא מאוד מופתעת. בזמנו הכרתי את חנן גולדבלט וברגע שיצאו השמועות הראשונות, אמרתי לעצמי ולסביבתי שברור. האם היה משהו שיכולתי לעשות? שאלה טובה.

האם עכשיו יש מה לעשות? חברתי לדרך, יולי, עושה את זה. הדרך שלי היא להמשיך בדרך ההומאניסטית-רדיקלית-פמיניסטית שלי. להעביר שיעורים בישיבה החילונית שמצביעים על שורשי ההגמוניה והתפיסות החברתיות שאנחנו חיים בה ולהציע לתלמידים דרך אחרת להתמודד עם הטקסטים המכוננים. או לאפשר את כלי המדיטציה לאנשים בשביל לתת להם הזדמנות לגעת בחופש ביד ראשונה. או לתת תחושת העצמה ליצירתיות של נשים בבני-ברק. וסתם לחייך ברחוב תל-אביבי ולהזכיר לאנשים שהחיים ברגע הזה ממש יכולים להיות יפים.

ובכל זאת, במיוחד משום שבינתיים שום דבר משפטי לא נעשה, אבל בעצם גם בלי קשר, חייבים לזכור שהאדם הוא אדם פרטי! ואין שום טעם או צורך לקשור את עובדת היותו של האיש מחוגי השמאל לעבירה או לעברות שהוא עשה. בטח לא במדינה כמו שלנו שבראשותה עמד קצב, ובכלל בעולם המערבי בו אנחנו חיים, שעברות מין הם דבר מקובל וכאילו לא נראה.

השמאל הרדיקאלי בארץ הוא כל-כך קטן, מושמץ והכרחי שאסור אסור אסור לתת לשום דבר להחליש את כוחו. התכעסתי לראות בלוגרים שניצלו את המומנטום בשביל להשמיץ את השמאל, הם משולים בעיניי לאותם טוקבקיסטים עיוורים המונעים משנאה שבכתבה החשובה שסיקרה את הביקור של ג'ודית באטלר בג'נין. יש שם 600 תגובות שממש לא קראתי, רק ריפרפתי וראיתי את רוח הדברים. במיוחד אהבתי תגובה ששאלה למה זה מופיע במדור תרבות. (ובאמת כל הכבוד לידיעות, שיא המיינסטרים שאיפשרו לכתבה הזו להיות) אני זוכרת את הפעם הקודמת שבאטלר ביקרה במזרח התיכון, זה היה יום של חג לפמיניזם בישראל. יום מפתיע, כי האולם לא הכיל את כל הקהל הגדול שהגיע ונוצר שם באלגן גדול שלשמחתי מצאתי שהוא מתועד כאן.

בשבילי, (ואולי גם לעוד חלק מהשיח) חלק מהאכזבה הגדולה מפרשיית האונס המדוברת או יותר נכון המדוברת בקיטוע גדול, היא בעובדה שעל פניו, שוויון לנשים לא הצליח להשריש את עצמו אפילו במחנה השמאל ההומאני. {ואני לא אומרת את זה בציניות אלא בכאב}. השמאל הרדיקאלי הוא הומאני! ואף טעות, או התנהגות ברוטאלית של שום אדם, ויהא זה ראש המחנה, לא ישנה את העובדה הזו. והרי איש לא עומד בראש המחנה. זו תפיסת עולם של אנשים פרטיים, חושבים וחופשיים, זה כל הרעיון בלהיות רדיקאלי. מדובר פה בטעות של אדם בודד שאנחנו צריכים להידרש אליה, אבל אסור לנו להתייאש ממנה, להסיק ממנה מסקנות ולפזר את המחנה המפוזר גם ככה.

השמאל הרדיקאלי שם במרכז את חופש האדם להיות מי שהוא מבלי להתחשב בנארטיבים ששולטים עלינו, שלתוכם נולדנו, שבשמם סופר לנו שעלינו לפעול או לשנוא קבוצות מסויימות. ונדמה לי שזו הגדרה לפמיניזם ואולי על רגל אחת זה גם מה שלימד בודהה ידידנו. ולתפיסות מחשבה שכאלו אני גאה להיות שייכת. השאלה היא רק איך משכנעים אנשים שזה בכלל לא מחשבות רדיקאליות, אלא המובן מאליו שכולם ככולן יכולים להרוויח מזה.

כן, ככה חוזרים משבת בירושלים

שבת קרה כמובן. קרה בחוץ, וקצת בבתים אבל עד שמתרגלים. אבל קודם כל היא חמה בלב, לפחות בלב שלי וזה כבר שחוק לומר בטון מקטר שקר שם, יותר כיף לומר שזה קור חגיגי כמו של אירופה.

על פרשת יתרו כתבתי פה בנרג'י. גם הפעם היו לי קצת בעיות עם הפרשה, אבל אני שמחה שיכולתי לשחרר מעט ולא לעשות שקר בנפשי. אני אצטרך למצוא איך אפשר לכתוב על הפרשות מזווית רוחנית בלי להתנצל או להצדיק ובלי לחפש את הבעייה בפרשה. לנסות ולהטמיע שגם בהן, כמורשת אין בעיה. אם לא אעשה זאת אני אמשיך להסתבך עם הגיס שלי וגם עם העורכת. כל אחד, מכיוון אחר לגמרי.

עשרת הדיברות זה דבר כבד. גם לבודהה היו הרבה רשימות ומספרים, אבל קשה להשוות.

בירושלים יש תחושה שהדיברות כובלות, או יותר נכון כובלים כי דיבר כך בדקנו במילון זה זכר וזכר בלבד. כמו קיר קירות, זה פשוט יוצא דופן בריבוי אבל זה לא אומר שאפשר לומר הדיברה הראשונה וכו'.

אז שבת בירושלים. וזה לא בגלל הרוחניות או העתיקות של העיר, זה המשפחה וחברת הנעורים האהובה והזמן. הזמן שאתה תוהה, מה עשית איתו בזמן שכולם עשו ילדים.

באמת. זה בלתי נתפס… להיות בת שלושים וארבע ולא לרצות ילדים ולראות את מי שיש לו וחושב שזה משוש חייו ולא מבין איך אי אפשר שלא לעשות את נזרי הבריאה הללו? שלא לדבר על האחיינים שאני חיתלתי והצחקתי והשתוללתי איתם, ועכשיו כבר לא מחתלת כי הם גדלו 12,9, 5…, אבל נשארתי אותה דודה מצחיקה וחמודה ואילו הם כבר שואלים מתי אתחתן וכו' ורואים שאיתי הזמן כמו קפא ואני עדיין עושה שטויות, קוראת סיפורים, רוקדת בסלון ואפשר לקחת אותי לחדר ולספר לי סודי סודות בארשת רצינית.

ולשמוע במסיבת יומולדת על החיים הקצרים שמסביב ועל תאונה שגרמה לפגיעת ראש של אח של מישהי ולחשוב על התאונה שלי ועל המזל ומה היה קורה אם בגלל ההזיות שהיו לי, היו מאשפזים אותי שוב, ועל מחלות כמעט ממיתות ועל כימותרפיה ועל הזמנת מלאכים כדי שיביאו שידוך ואת אומרת לעצמך- מה אני מבינה מהחיים האלו? מה מישהו מבין בכלל? וזה נבנה על השיחות שלפני המסיבה- ועל גירושים ועל בגידות ועל ניסיונות מתישים להרות, ועל הזנחות ועל חזרה בתשובה שמנתקת ועל אבות נעדרים ועל גברים שלא מצליחים להתחייב. שלא מצליחים לתת מעצמם. 

שלא לדבר על שיעור המולדת שנלמד כל פעם בירושלים, על הבתים שנלקחו ואלו שנמכרו ואלו ששומרים את המפתחות של הבתים, ואלו שקיבלו צווים לא להתיישב כדי לא לעורר מחלוקות ועל אלו שסותמים בארות של אחרים. וכל משחקי החתול-כלב שאנחנו חיים בהם וחושבים שאלו החיים. שהמאבקים האלו מעניינים ת'תחת של איזה אלוהים שהמציאו.

ומה זה אומר שמצאתי לי את שיר החתונה האולטימטיבי (לא מצאתי אותו ביוטיוב, רק את המילים של רות דולורס וייס מצרפת למטה) ואני בכלל לא רוצה להתחתן ובטח שלא עם שיר חתונה, אז מה אני רוצה? למצוא מישהו שיחשוב שזה שיר ראוי? מישהו שלא יכבול, שאפשר יהיה לגדול איתו, ולהשתולל עם האחיינים שלי? ומה זה אומר למצוא ולמה זה כל-כך הכרחי לבנאדם שבסוף מת לבד? שלא לדבר על הפערים המהותיים בין גברים ונשים והרצונות שלנו ושלהם. ואי אפשר לעשות הכללות זה ברור ועוד ועוד חידות נערמות.

ובתוך כל זה נתקלתי בספר ילדים חדש, לפחות חדש במדף אצל אחותי. כלומר אצל הילדים שלה. ספר שנקרא העציץ הריק. ספר שונה מאוד, כבר לפי השם וגם לפי העטיפה עם הניחוח האוריינטאלי. למרות שהמדף אצלהם מגוון מאוד, משהו בספר הזה היה מרגש ואמיתי. חוכמה לא מובנת מאליה ומשהו שדיבר גם אליי המקריאה, כן, היה שם מסר, אבל אמין וישים, אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו להבין את החידה הזו של החיים. התוצאות וההמשך ממש לא תלויים בנו ולא בטוח שהם כל-כך חשובים. העכשיו והניסיון זה מה שחשוב. ולהבדיל, עכשיו כשאני כותבת על הספר ונזכרת במדפים הצפופים שגיסי בנה, אני כמו שולה בדמיון את אבא בורח עם הקרקס של אתגר קרת שכל פעם נותן לי לשמוע את משק כנפי החופש אי שם ומנחם אותי שהם מגיעים גם לאחיינים האהובים שלי.

 

משהו יבוא
משהו יבוא מן האין
יראה מה שאינו עדיין
מה שאינו עדיין
מן השקט הזה
שבור, יגע
מן השקט הזה
כבד, מתגעגע
מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה
מן השקט הזה ישתמע דבר
ישתמע דבר

יחזור הזמן לרקד במקומו
יחזור וירקד אוירים ועפר
ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב
ישתכר הלב שאת יינו עצר
ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו
צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך:
יראה כל מה שהינו