אמש, בנזוגי ואני צפינו ב"בילעין חביבתי".
הוא כבר ראה אותו מזמן, העורך המוכשר, עמוס פונגר, הוא חבר שלו, ואני "זכיתי" להיות פעם אחת כואבת באחת ההפגנות בבילעין, כך שהחומר לא היה חדש לנו.
ובכל זאת אני ממש לא ממליצה לראות את הסרט לפני השינה.
ישנו גרוע. גרוע מאוד.
וזאת בדיוק הסיבה שאני מבינה מדוע בינואר האחרון (עת שוטטתנו באקוודור) הייתה אמורה להיות הקרנה של הסרט בבן-גוריון והיא לא התקיימה.
הם אומרים שם בכתבה, שלא רצו לעשות משהו פוליטי, אבל ת'כלס, הסרט הזה, כמו כל סרט דוקומנטרי או ביקור בשטחים, הוא פשוט מראה מכוערת, מכוערת מאוד, שלנו, של ישראל חביבת העולם, של הרוב הדומם שאין לו מושג מה זה לחיות תחת כיבוש.
קראתי באיזו ביקורת (זה המנהג שלי, לחפש בגוגל אחרי שאני רואה סרט) שלסרט חסר סיפור, ויש בזה משהו, אבל זה ממש לא משנה כי יש שם כמה וכמה פנינים. לא פנינים שכיף לישון איתם… וביניהם העובדה היא שאנחנו פשוט לא מתייחסים לפלסטינאים כאל בני-אדם! אחרת בחיים לא היינו גוררים אותם לכל הדברים שנראים בסרט. ואני אומרת 'אנחנו' כי זה חיילי צבא העם שלנו. כי אנחנו מאפשרים לזה לקרות. כל יום ויום.
אני חושבת שקשה לנו להתקרב לאמת של הסכסוך, לראות אותו בעיניים יחפות כאילו זה סיפור על מקום אחר. קשה כי זה מאיים על הזהות שלנו. על הנארטיב שלנו, מפגיש אותנו עם הצורך הבסיסי להיות טובים וצודקים ולא לגרום סבל לאחרים. זה גם מפחיד אותנו שאם נכיר בסבל של הפלסתינאים זה יגיד משהו עלינו ועל הזכות שלנו להיות פה.
אני ממליצה לראות כמה שיותר סרטים דוקומנטריים על הסכסוך. ככה בשקט. אבל לא לפני השינה…..
ובעיקר ממליצה על זה:
