ארכיון חודשי: מאי 2020

מה עשיתי בקורונה

ברור שלא מספיק

ברור שלא את מה שרציתי לעשות

לא התקדמתי עם לימודי הערבית

לא התקדמתי עם כתיבת התסריט

ולא לא לא סידרתי את הבית. להפך.

מה כן? סרטונים. אז כוכבת רשת עוד לא, וכנראה לעולם לא, איכשהו לא עבר את רשימת הTO DO שלי… אבל כן סרטונים ממינים שונים:

סרטוני מיינדפולנס וקורונה:

הראשון ביער

וגם באנגלית

השני בשמורת געש

וגם באנגלית

השלישי בשמורת אירוס ירוחם

הרביעי בחוף הים בתל-אביב

שעת סיפור לילדים:

הספר מחשבות הן כמו עננים בשמיים מיינדפולנס לקוראים הצעירים- הוצאת צלטנר

פרדריק סיפור באנגלית סיפור מקסים של ליאו ליאוני

המנון לבית הקפה הסגור הקפה שלנו סגור וזה עצוב

אמירה קצרה ללא מילים על הקורונה שהמחישה כמה אנחנו והפלסטינאים לא באמת נפרדים ואולי אף מחוברים, גם בחוף הים

סרט קצר של שתי דקות שעלה ל17 האחרונים מתוך 670 בתחרות הסינמאניה של הסינמטק- לראייה שמו אותנו בבאנר (הבחורה הבלונדינית שרכונה על המחשב היא אשה שעורכת טקס נישואין בזום. היא סטודנטית לרבנות המכהנת כרב קהילת הלב בתל-אביב נעמי אפרת)

סרט דוקו של עשר דקות- המשך יבוא אם יהיה לו המשך

לימדתי הרבה מדיטציה בזום

וכמעט שכחתי-

עשיתי לימוד על הרומן שלי באנגלית ל180 איש הרומן "בת של רב" הוצאת אבן חושן 2012 להשיג בחנויות הספרים או אצלי. לרכישה הספר באנגלית- אמאזון A rabbi's daughter 

וכמובן שלמדתי קולנוע כל התקופה וסיימתי את הסרט הקצר שלי "קצב לא אחיד" 12:30 דקות. נראה מה צופן לו העתיד, בינתיים הוגש לכל מיני פסטיבלים.

הנה יש לו טריילר שעשינו רק אתמול…

תובנה לסיום- לא הייתי בשום צורה שהיא יכולה לעשות את כל זה, וזה המון וזה מספיק בלי בן הזוג שלי לחיים הקסומים והמוטרפים שיש לי- איתן הרמן, צלם מוכשר, עורך כי יכול ובעיקר נשמה ג'ינג'ית טהורה!!!

יש ציטוט מהדאו דה צ'ינג שאומר, "מי שיודע מהו די, תמיד יהיה לו די."

img_20200419_162456670

לכתוב. לכתוב יומן. לכתוב יומן ללא. לכתוב יומן ללא נמען. לכתוב יומן ללא נמען כמו לנשום

ימים מרגשים של עשייה, של מחשבות, של אהבות, של שגרה ושל עצירה, של משחק מטורף בתוך החיים הכאוטיים האלו. כל-כך הרבה עשייה שלא ברור לאיזו תוחלת. להנאתי זה ברור, אבל מעבר לזה? הרי הייתי יכולה להנות גם מקריאת ספרים. מה יש בה ביצירה, וגם של מקבץ סרטונים שאיש לא רואה, או מעט אנשים, ובכל זאת. התיידדות עם חיים לא מפוענחים. איזה כיף.

יש לי בלוג ללא קוראים, כמעט, לא יודעת מי הקוראים, ובכל זאת כמו העץ הנופל ביער יש את היש. שאם היו עושים עליו סרט דוקומנטרי היה אפשר לשמוע ולראות כל-כך הרבה פיקסלים שהם כל-כך הרבה קיום רוטט חי ורקוב בו בעת, כל כוחות הנפילה של העץ שמורכב מכל-כך הרבה שבבים. שלא לדבר על האדמה עליה הוא נופל שהיא גם חלק מהסיפור כולו.

מאז שנסגר האתר של רשימות, לפעמים כמו כמו כאב פנטום אני עוד בודקת אם הוא שם, עוד יותר מתמיד פחות מתפתה לכתוב. אני אפילו לא יודעת איך מוצאים את האתר שלי עצמי והנה בכל זאת. כתיבה הכי יומנית עם החשש/תקווה שמישהו יקרא את זה וזה יועיל לו או לי או גם וגם באיזה אופן עלום מן העין.

והאם לא בשביל זה אנחנו חיים?

חיפשתי לראות ממתי אני מתנדבת בפרוייקט שמחפש כוחות שיחיו אותו דרך תרומות. פרוייקט יקר ערך כמו הרבה פרוייקטים שקיימים. מצאתי את טופס ההרשמה שמילאתי לפני חמש שנים ואני מצרפת אותו כאבן דרך בכאוס שהוא חיי.

טופס הצטרפות לאחד על אחד

img_20200326_172836413