להיות אמא טריה (וכן שנה וחודשיים זה עוד טרי!) ואדם שהוציא ספר ראשון לפני שנה וחצי זה קודם כל אומר שאת לא כותבת הרבה. אם לומר זאת אחרת, את בעיקר לא כותבת. בטח שלא משהו שפתאום צץ לך ואת רוצה לשתף במדיום האינטרנטי.
אני התברכתי במלגת פרדס של הספריה הלאומית ואני כן זוכה לכתוב, אבל למרות זאת ויחסית למצבי, לא הייתי מתהדרת בתיאור או בתואר- סופרת.
ובכל זאת, החלטתי שאני רוצה לכתוב על שבוע הספר. חג שהיה תמיד אהוב עליי עוד מימי באר-שבע העליזים לשם היו לוקחים אותי לבחור ספרים ולנסות לשדל אותי שלא לקנות צמר גפן מסוכר או לפחות לנסות ולהימנע מכך שידבק לי לשיער.
והנה כמו תמיד בשנה וחודשיים האחרונים, עולה התהיה מה בעצם יש לי להגיד. הספק הזה שלא היה לי לפני שילדתי והפכתי לאם, תפקיד שאני עדיין מחפשת, מכרסם ומופיע, מה יש לי להגיד על שבוע הספר?.
יש לי להשוות.
שנה שעברה הייתה להוצאה שלי דוכן והשנה אין. (למרות שהספר שלי דווקא נמצא בהנחה של 50% בדוכן של "ספרות עכשיו")
שנה שעברה חתמתי על ספרים ולא קניתי אף ספר והשנה ההפך. למרות שלא התכוונתי!
שנה שעברה התבאסתי שלא הוזמנתי לשום אירוע ספרותי ואילו השנה הייתי באחד ממש מכובד, "שאריות 2" בתולעת ספרים, ערב מקסים שיזמה מיכל פיטובסקי, שכתבה את הרומן המשובח 'אספלט' וחברתי לפרדס.
שנה שעברה הייתה לי תינוקת בת חודשיים והשנה לעורכת שלי עוז רוטברט (שכמה שנים לפני יציאת הספר עודדה אותי שיום אחד אהיה שייכת לשבוע הספר והוא יהיה חגי) יש תינוק בן כמה חודשים.
בכיכר קניתי את התרגומים של גילי בר הלל להמשך של הקוסם מארץ עוץ, ישירות ממנה. מאוד ייתכן שהרשימה הזו מגיעה בעקבות הרשימה שלה על שבוע הספר.
וכן, אם אשווה, למרות שיותר השוואות יותר סבל, משוואה פשוטה שלימד הבודהה… אז עוד יותר איווכח שאין לי מה לומר.
ובכל זאת ממשיכה להקליד ודוחה את השינה.
מצאתי את עצמי קונה באקדמון שני ספרים. זה היה קצת אחרי שכותרות העיתונים זעקו מולי תמונות של האמהות של הנערים החטופים אל מול אמירות המכפישות את חברת הכנסת חנין זועבי. התנתקתי מהסיפור הפוליטי הרגיל וראיתי פתאום איזה מאבק אחר, בין ה"ראוי האימהי" לבין ה"לא ראוי והלא אימהי", היינו הרווקה האחרת.
הספר הראשון הוא "אוריינטליזם" של אדוארד סעיד. ספר שקראתי כמובן בלימודים ומשום מה החלטתי דווקא היום שאני רוצה שיהיה לי אותו. מזכיר לי קצת את הבחירה של החבר הראשון שלי לקנות לי את "המין השני" של סימון דה בובאר. כאילו שספרי ההגות האלו אם יהיו חלק מארון הספרים שלי יוכלו לסייע לי להתנהל בעולם השוביניסטי/הגזעני שאני נמצאת בו.
הספר השני הוא של יעקב רז "כך שמעתי" שיצא לי לדפדף פה פעמים רבות ומשום מה היה לי ברור היום שמול כל ההתלהמויות והצדדים והשיפוטים וההשוואות שמתחוללות בתוכי ומחוצה לי, ישנו אי שיש לי דריסת רגל בו ושהספר הזה יכול להזכיר לי עד כמה ומה חשוב באמת.
לאחר שקניתי שמתי לב ששכחתי את מחברת הכתיבה שלי הנושאת את השם "האם המספרת" בדוכן הספרים ורצתי לשם מחוסרת נשימה.
מה עוד יש לומר? היה מה לומר? יהיה מה לומר?
