אלטרנטיבה ליום כיפור…. ?

פתאום אני מבינה,זאת אומרת יותר לעומק, שהתרגול הרוחני שלי- היינו הבודהיזם שנגוע ביהדות, (בעיקר מתוקף זה שזה מה שכתוב לי בתעודת הזהות וכך חינכו אותי בבית ולא בגלל אהבה גדולה במיוחד ליהדות), הוא כזה שכל הזמן חי בחשבון נפש. ואני אוהבת את זה. ולכן, אני לא לחוצה ודואגת לקראת הצום ולא נרגשת במיוחד לקראת היום "הנורא". עד כדי כך ששכחתי את סיפור סגירת החנויות ובתי הקפה. אני שמחה בהתרגשותם של האחרים ושמחה על הרצון הטוב שנדמה שמבעבע באנשים. ומנסה לשים בצד את האפשרות לצלצל בפעמוני הכנסייות שאין לנו ולומר לכולם- חיו ככה כל השנה!

שנה שעברה הייתי ביום הכיפור האולטימטיבי. במנוחה מוחלטת עם ידיד שעל הדרך, עם מדיטציות והתכוונות ואפילו הלכנו לברכה. וגם אכלנו שאריות ופיזרנו כורכום במטבח כדי שנמלים לא ייכנסו אליו. ובנוסף לכל וזה היה יום ההולדת שלי. וזה היה כל-כך שלם ונכון ומעוצב בלי הצורך שמישהו ייעצב אותו. כל נדרי בקע מבפנים וגם השופר. לא היה לי צורך לשמוע אותם מבחוץ. הסליחה היחידה שביקשתי הייתה מאמא שלי. וזה הגיע לה. יחד עם תודה שהיא איפשרה לי להיות איפה שהייתי.

השנה התנאים לריטריט עצמי ומושלם שכזה לא הבשילו ושוב השאלה איך מעצבים משמעות ליום-כיפור בתל-אביב. בלי לצום כי זה אף פעם לא אמר לי דבר אמיתי, למרות שצמתי.

לשמחתי כמאמר השיר החדש של אביתר בנאי- הפעם אני לא לבד.

בישיבה החילונית, היקרה לי, עורכים כבר ארבע שנים את יום-כיפור ואף פעם לא הזדמן לי להיות נוכחת. הדיון שנערך שם כל שנה בדבר התוכן מרתק והשנה הוא גדל והתעצם בעקבות דעה של אחד התלמידים לשעבר. אני אשים פה כמה מהדעות (ללא ציון שמות וייחוס) כדי שתוכלו להנות מההשקעה שאנשים חילוניים שמים לתרבות היהודית שלהם. וגם כדי לעורר את המחשבות בנושא היום שנחשב לקודש הקודשים בעם היהודי ובכל זאת רבים ממנו נוהגים בו בחולין מוקצן.איך אפשר לראות גם את החופש הזה כחד-פעמי , כמיוחד, כמשמעותי.

בסוף הרשימה אני רושמת את הלו"ז ומזמינה את כולם להצטרף.

* אפשרות אלטרנטיבית נוספת אם כי אולי קצת ברגע האחרון היא בבית השני שלי- תובנה. בבית הסנגהה בתל-אביב רח' עובדיה ברטנורה 21 יתקיים ריטריט של בחינת הלב וסליחה עם לילה קמחי, מורה מצויינת. יכול להיות שהמקום כבר מלא, כי מלכתחילה הוא קטן, אבל מי שממש רוצה ובמסגרת השיטוטים, יכול לעבור שם ולבדוק, ללא ציפיות, נדמה לי שהוא מוזמן.

* ועל מנת שזו לא תהיה רשימה לתל-אביבים בלבד, אני אומר שבירושלים בבית הכנסת הרפורמי כל הנשמה יערכו היום בזמן 'כל נדרי' תפילות אלטרנטיביות.

 

אז הדיון בישיבה החילונית-בינה התחיל בהזמנה הכללית הזו מטעם מנהלת הישיבה

ידידים, תלמידים, מורים, בוגרים וכל מי שמעוניין לחוות יום כיפור ישראלי

 

גם השנה נקיים בישיבה החילונית יום כיפור של ישיבה בצוותא, התבוננות פנימה והחוצה, התחברות למסורת שלנו, שאילת שאלות עליה וחידוש טקסים ומנהגים של המקום והזמן שלנו. אתם מוזמנים לבוא לבושי לבן ולקחת חלק בכל או בחלק מן התוכנית. אנא שימו לב שהשנה, בשל ריבוי התלמידים והבוגרים לא נוכל לקיים את ההתכנסויות הגדולות בישיבה, מפאת מצוקת מקום, ולכן, בערב החג ובמוצאי החג נתכנס על גג בית מעריב, ומהלך היום יתקיימו מפגשי הלימוד, התפילה והשיח בישיבה. מצורף סדר החג, אתם מוזמנים להגיע לחלקו או לכולו.

 

תגובת התלמיד לשעבר

יום כיפור מתקרב וכולנו מבקשים יום משמעותי ונוגע. שמחתי לקבל הזמנתך לקיימו, כמיטב המסורת הקצרה שלנו, ביחד עם תלמידי ומורי הישיבה החילונית. צער לי לכתוב בתגובה כי לא אשתתף השנה במפגשים, וברצוני לשתף אותך מעט במחשבותיי בנושא. הכיוון אליו מושכת הישיבה החילונית בשנתיים האחרונות במפגשי יום כיפור אינו מתלכד עם כיווני שלי, ואני מחפש מסגרת שתתאים לי יותר. כמו שאת יודעת, הייתי שותף פעיל בעיצוב המפגשים בשנתיים הראשונות ושמחתי למצוא שהקול שנשמע מהם היה גם קולי שלי. מצאתי במפגשים גישה מרעננת ושונה, אלטרנטיבה חילונית משמעותית. דעתי היא שבשנים האחרונות קיימות היצמדות לנוסח המחזור ונוכחות מסיבית של התפילה, ושתיהן זרות וכפויות, ומהוות צעד לאחור – חזרה למסורת במקום יצירת מסורת. בתוך הגל של קהילות מתחדשות, והגל של חזרה למסורת, המפגש בישיבה בלט באותנטיות שלו, באפשרות שהוא נתן למי שאינו אדם מאמין לקיים יום כיפור משמעותי. מרכיבים אלה עדיין קיימים, אך נחלשו ואף נוספו עליהם מרכיבים דתיים שנטילת חלק בהם מסבה לי חוסר נוחות, ולכן איני רוצה להשתתף בהם. עם זאת, נוסח יום כיפור של הישיבה החילונית עדיין מתעצב וכולי תקווה שנזכה להשתתף בו יחד שוב בעתיד.

 

חשוב לי לציין שכל הנושא אינו מפחית כהוא זה מאהבתי לאנשי הישיבה החילונית ומהנאתי ממפגשי הבוגרים ומהעיסוק בתנועת בוגרים, אם אפשר לקרוא לה כך. 

 

אשמח לשמוע מחשבותייך בעניין. 

בינתיים, שיהיה לכולנו יום כיפור משמעותי ומהורהר, מפנים וחולק,

 

 המכתב ששלחה המנהלת בעקבות דברי בוגר הישיבה

שלום לצוות הישיבה והמורים היקר שלנו,

בימים האחרונים עסקנו בעיצוב יום הכיפורים הישיבתי , ו"היצירה" – נשלחה אליכם במייל בדמות סדר היום, המחזור גם הוא בדרך אליכם. שותפים לחשיבה גם צוות הישיבה, חלק מן המורים, מסורות ונסיון העבר וכמובן – הביוגרפיות של מי שעוסקים במלאכה. הייתי רוצה לשתף אתכם בדיון מרתק שמתקיים סביב יום הכיפורים. הוא כמובן מתקיים גם סביב השבתות והחגים האחרים אך מקבל משנה תוקף נוכח יום הכיפורים. הדיון סב סביב האפשרות לייצר אלטרנטיבה חילונית משמעותית לחג. ליבו קשור למקומה של התפילה. בשנים האחרונות הלכה ותפשה התפילה מקום יותר ויותר מרכזי בטקס יום הכיפורים. השנה תתקיימנה כמה וכמה תפילות ורבים מן הצוות ומהתלמידים – קושי עם כך. האם התפילה היא טקסט דתי או שהגישה אליה קובעת האם תהיה דתית או לא? האם משמעות היותנו חילוניים מחייבת לבחור בכל רגע מחדש את ש"רלוונטי" לעולמינו כאן ועכשיו או שאנו מחוייבים גם למילים שאינן בעלות משמעות בעולמינו אך מה שקושר אותן הוא ערכן ההיסטורי/המסורתי? ממה מורכבת ה"אלטרנטיבה" החילונית ומה הם מינוני התפילה לעומת טקסט אחר – עברי מתחדש/שירה/כתיבה של תלמידים ומורים? אני אישית שייכת ל"מפלגת התפילות" וחשוב לי מאוד שבסדור שלנו יאמרו הטקסטים המכוננים המסורתיים של יום כיפור. אין לי צורך להצדיק את תוכנם ומספיקה לי העובדה שגילם מופלג ומפואר.  גם היכולת להבין את סיפורו של עגנון מושתתת על ההיכרות שלי עם התפילה, לא ברמה האינטלקטואלית אלא ברמה הרגשית והחוויתית. לצד גישה זו לתלמידים ולמורים רבים קושי עם הדבר, צרפתי כאן מייל ששלח לי תלמיד מהמחזור הראשון, שהיה שותף לבניית יום הכיפורים הראשון בישיבה.

 

תגובת מורֵה בישיבה

הקשיים העולים ממכתבו משתקפים גם בלימוד. לחלק ניכר מאיתנו יש קושי גדול עם שפת התפילה וביטויי האמונה וצריך לסלול דרך בתבונה (ברגישות ובנחישות…)

אני הייתי מתבסס על העקרון של אחד מקרא ושניים תרגום: ליקוט כמה קטעי מקרא חשובים ומיצגים (ממחזור ליום הכיפורים, מקרא ומשנה) ולכל-אחד מהם לצרף פרקי שירה (מספרות ישראל וספרות העולם. אני זוכר שבמשמר השרון היינו מביאים את שירו של רבינדרנט טאגור "למה כבתה המנורה" בטקסי יום הכיפורים) או קטעי הגות קצרים.

 אפשר להעזר בילקוט ליום הכיפורים שבספרית הישיבה והעיקר, לשיר הרבה

 

 

תגובת מורָה בישיבה

שאלות מאוד נוקבות… לצערי  יישארו עימנו כל הזמן, אלה השאלות שעושות את הישיבה מה שהיא. אין מצב שנצא עם משהו מסודר ומוגמר….

יום כפור הוא יום דתי – מספיקה ההנחה שזהו יום  דין וש"בשמים" חורצים את דיננו, ברגע שזה "מקובל " עלינו – הכל נגזר מתפיסה זאת…

אי אפשר להתחמק מכך  שהימים האלה הם ימים לא פשוטים עבורנו  – וזאת בגלל התכנים התיאולוגיים החזקים שלהם.  חגים אחרים – אפשר להצמיד להם תכנים לאומיים, חקלאיים וכו' – אבל הימים האלה מראש השנה ועד כפור – איתם קשה לנו, ואנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות …     

ולכן, זהו אומץ גדול להגיד  שעוסקים ב"עיצוב" יום הכפורים – איזה רעיונות אתן כן לוקחות מהמסורת היהודית? האם את המנגנון שמאפשר הסדרת יחסים בין אדם לחברו על ידי תשובה, סליחה ומחילה?, האם ננטרל את התיאור של יום הדין השמיימי ונשאיר את יום הכפורים במרחב הבין אישי בלבד?  

ואז – באמת אין מקום לתפילה, ולא לתקיעה בשופר, ולא לצום אלא לדיבור בין אישי, חברתי. וכאן – דווקא יש מקום לעיצוב, ליצירה , ולחידושים.

 בהצלחה, יישר כח לכן, אני יודעת שזה לא פשוט.

 

תגובת מורֵה בישיבה

הנושא הנידון כאן הוא חשוב ביותר לעיצוב דמותנו כמובילי תרבות יהודית חילונית וכמובן גם לדמותה של הישיבה החילונית בפרט. כדי להגדיל תורה ולהאדירה ולהפוך את הדיון למדוייק יותר, אני חושב שלא כדאי לדבר על "תפילה" באופן כל כך רחב. יש הרי סוגים שונים מאוד של תפילות ביום כיפור. ישנן תפילות הודיה שבאופן כללי יכולות ללמד אותנו פרק בהשתאות, צניעות וענווה בלי קשר למה דעותינו התיאולוגיות בהקשר לסוגיית האלוהים. כמו כן, ישנן תפילות בקשה שמלמדות אותנו להיות קשובים לצורכי הכלל, לניגון ההיסטוריה ולכאבים של עם ישראל במהלך הדורות האחרים. וגם כאן, התפילה מחברת אותנו למישור החברתי, הדאגה לעניים, לחולים ולשאר הנצרכים. ואם בתפילות הסליחה, הרי הן יכולות ללמד אותנו בחלקן את חשבון הנפש המדוקדק שראוי שנעשה וגם לחשוב מחדש על מושג החטא וההחטאה.

כמובן שיש גם תפילות קשה לקבל את תוכנן מכל מיני סיבות. ולכן גם אין אולי מקום להשתמש בהם.

באופן כללי, אני בעד שימוש בתפילות מסיבות טקסיות, רוחניות, היסטוריות ומסורתיות, אבל יש צורך לבדוק כל תפילה ותפילה לגופא. והלימוד הזה כשלעצמו יכול ללמד אותנו רבות ולגבש את זהותנו ולהעמיד אותה באתגרים מעניינים.

 

תגובת מורֵה בישיבה

קראתי את הדברים של …(התלמיד) והזדהיתי עם רוב הדברים.

כמי שהגה את רעיון יום הכיפור בישיבה ויחד איתו וחברים נוספים עיצב את אופי המחזור וסדר היום אני יכול לומר שראינו באופן חיובי שילוב של קטעי תפילה. אז הישיבה היתה בראשיתה ורוב החברה עבדו בשכונה כאשר היומיום שלהם מאד חילוני והלימוד קיים שם במינונים נמוכים וכך גם חוויות רוחניות כאלה או אחרות.

אל מול הציבור הזה חשבנו שאנו מספיק בטוחים בעשייה היומיומית ולא חוששים ליפול למלכודת הניו אייג'ית בה אנשים מחזיקים ידיים במעגל ומרכזים את מבטם פנימה, אל פנים המעגל ואל עצמם.

היום לשמחתינו הישיבה צמחה וגדלה ולחלק נכבד מהאנשים היומיום הוא חוויה של לימוד והתעלות רוחנית. לכן אני מצטרף לחשש של רן שיום כיפור בו מרכיב התפילה הוא מרכזי יכול להעביר מסר לא נכון על דרכינו החילונית, לא הייתי רוצה שנהפוך למקום בו אנשים מתכנסים על מנת לענג את נפשם ולהנות מקצת יהדות ביום כיפור ובטח ובטח לא כמקום הרוצה לחקות את היהדות האורתודוכסית בישראל.

מכיוון שאני מכיר את הנפשות הפועלות אני בטוח שלא כך יהיה אך בכל זאת אני מעלה את החשש.

חשוב שכמו שעשינו בעבר יהיה ביום כיפור חלק מרכזי הרואה את האחר אשר נמצא מחוץ למעגל ואף אחד לא מזמין אותו פנימה או מושיט לו יד, והרי כאלה באיזור הישיבה יש לא מעט.

הנביא ישעיהו היטיב לתאר את הצורה בה אני חושב שאנו אמורים לתפוס את מנהגי יום הכיפורים: הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכוף כְּאַגְמון ראשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  הֲלוֹא פָרוס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם.

(ישעיהו נ"ח, ה-ז)

דבריו של מוקי צור, מורה ומורה דרך בישיבה

קראתי בעיון את הדברים החכמים שנאמרו על ידי מורים וטובים. אוסיף כמה משלי למרות שאולי דברי נמצאים בשוק, בספריה דיגיטלית של עשרות אלפי ספרי יהדות הנפתחים במפתחות קסם. ואני נמצא כמוכם כמעט בין מלומדי טקסטים שאיבדו אמונה בסמכותם, בין בערות של מחויבים בפרטים, בין מעורבות יהודית  שנאחזת  בקרנות של מזבחות שונות, מקרא נגד תלמוד, השכלה מול חסידות, מיסטיקה של  פרסומת ופרסומת למיסטיקה, חילוניות אורטודוקסית והמון המון אקלקטיות מים תיכון ועד אומן.יש מי שמתנסה באופקים חדשים מן המזרח ומי שמחפש  יחד חיבוק של בועות חברתיות המסתירות את חום השמש.קרם נגד שיזוף יתר של העור על ידי האור.

היסטורית  אנו כבר אחרי עריצות של הגמוניה של כור היתוך ובתוך עריצות חדשה של  חדרים אטומים. מסביבנו כיבוי אורות של ביקורת והצבת חומות מבטון בין לימוד לחיי מעשה, בין פוליטיקה של עסקנים לבין התאיידות של רוח. האם בכל אלה תעזור התפילה? אולי. אך חס וחלילה שלא תחסום את מבטנו מלראות כל זה. צריך אולי לחשוב כל הזמן על תפילה לא לעצמנו אך לגיוס כוחנו, תפילה שאינה נכנעת אך מודה בכך שאיננו מייצגים את הכל. תפילה  המודה בצרכים של הזולת ויודעת לשפוט את העצמי. תפילה של מניין לפחות אך מניין  הכולל את כל אלה שהודחו מן המניין (נשים למשל). תפילה שלא מדירה אך איננה מופשטת מנושא אנושי. למי אנו שולחים את מכתבינו אלה? מה הכתובת של התפילה ? מי המוען? מי הנמען ?  האם בתפילה אותות של הזדהות עם מה שאנו לא, דיבור  במסגרת אהבת האחר? ואולי תפילה הנובעת  מפגישה אנושית בין בני אדם שבירים שלבם  יודע חדרים חדרים  והם מעריצים אורות רחוקים של כוכב. האם מתוך התפילה מתגלה האחריות לאחר והאחר הוא שורש האחריות ?  האם התפילה  מטפחת את הרגישות  לשונה מנושא התפילה  המתפלל או האם התפילה היא חווית המראת הנפש  אל המקום בו עומד המתפלל ללא קשר אל חבריו ומבקש לעצמו גאולה. הגאולה בשבילו  היא שחרור והגדלה אינסופית של האני  מתוך סירוב לעמוד מאחרי הזולת, שהרי לעמוד מאחרי מעשיך היא האחריות. האם התפילה היא העמידה בפני  קצת לפני שאנחנו עומדים מאחרי. והרי לעמוד  מאחרי  הוא השורש לאחריות.  

הכל מעמיד אותנו בפני הצורך בדיאלוג שהוא גם פגישה בינאנושית. עם הטקסט כשדה המראה. אך איזה טקסט? האם הטקסט המקודש הוא שדה המראה נטול ביקורת האם כל טקסט אחר לא שווה?

האם כשנתפלל  נלמד את הטקסט כפרק היסטורי שילמד אותנו להישמע ולהקשיב דווקא למציאות הסובבת אותנו ולגלות דרך חיפוש הריאליה שהיתה בעת כתיבת התפילה את הצורך שלנו לקרוא את הריאליה שמסביבנו ואת התביעות המוסריות שהיא מעלה? או האם צריך להעלות את הטקסט כפי שנמסר בין הדורות ללא תשומת לב לתחנות בהן עבר מתוך הנחה כי  המרחק הגדול מאפשר לקרוא אותם יותר כמדרש חופשי המאפשר להפוך אותו לראי של כל נפש סוערת או לשיר שיר ערש  שילווה  במילות אימה כל נפש שכבר נרדמה מזמן.

 

ברנר אמר כי האויב מספר אחד לרעיון הציוני הוא הצרוף בין בוסר לפראזה. הבוסר בו אנו משתמשים כי לא יודעים את סדר המילים ועבודה מגיחה עילגת ומגוחכת. הפראזה היא הגבהת  המילים  כדי שיכסו על מבוכותינו. מכיוון שאיננו רוצים ליפול לא בתהום הזה ולא בתהום שתבוא אחר כך, אנו מעדיפים את הטקסטים בסדר המסורתי שלהם אך לא לוקחים אחריות על הכתוב בהם.

 

אסור שנגיד את כל המילים בלי להאמין באף אחת מהן בדיוק כפי  שאסור שננעל את הסידורים והספרים מפחד שניתפס על ידי משטרת האמונה המסתובבת בשכונות. אנו צריכים להיות מי שמבקש לא להיות מחסום בפני חיפושי הדרך שלא יאבדו את האדם למרות חולשתו.

 

בבית הכנסת האלטרנטיבי מנגנים את מנגינת הגשר לחוויה המתחדשת בדיוק כמו שיהודי חילוני יכול לקרוא טקסט מסורתי מתאוותו להגיע אל הרחוק והזר לו המציב בפניו רגשות אשמה  על תהליכי חברה משק ופוליטיקה. שהרי רבים הם אלו המעלים חוגים שונים לפחד פרהסיא של להכעיס מול פרהסיה של כפיה דתית אלימה. 

 

אנו זקוקים לשאוב מלוא החופן ממוסיקה, תיאטרון, תמונות ,ספרות  וסידורי התפילה, סיפורי החסידים וסיפורי המתנגדים, מאלתרמן ולאה גולדברג, מאבא קובנר ודליה רביקוביץ מח. נ. ביאליק כמו שלמדנו מן הסידור ואת דרכו. מרטין בובר אמר כי לא מייצרים תרבות בתכנית מראש. כך היא לא תצמח. אך זה הוא אמר  בשנות השבעים שלו. כשהיה נער העז לערוך תערוכת תמונות בקונגרס הציוני להראות לנו ולאזרחי הציונות כי תרבות תמיד סובלת מהריון ארוך.אך הוא מגיע מנקודת החלטה, נקודת רצון והעזה. בהריון רבים הפחדים תחושת העתיד חזקה אך מסתורית מדי. ואין להאיץ בה  באופן מלאכותי. יש להכין תעודות לידה כדי שאפשר יהיה להצמיח תיקונים.

שלכם

מוקי

 

התגובה שלי, אביגיל, לדיון

אני כותבת עם הרבה היסוס ועם חוסר ידיעה. זה נחמד לתרגל קצת חוסר ידיעה, בעולם כל-כך יודע. לראות איך זה מרגיש וכמה אפשר להישאר במצב הזה.
הייתי שותפה בדיון לקראת יום כיפור עם גרעין שנמצא בפרק הכנה. עשרה אנשים עם עשרה עולמות שונים. ניאונסים ותחושות קרבה וריחוק לדת, למושגים,לקהילה. הרעיון היה להשמיע להם את הקולות שמגיעים "מלמעלה" שמביעים חלקים מההתלבטויות שמובעות כאן. גם מהמפגש יצאתי בחוסר ידיעה. דבר שהוא מחזק מבחינתי.
אני מסכימה עם... (התלמיד)
גם אני בדיון מקדים, הבעתי התנגדות לתפילות, ולמרות החיבה שלי אל חלקן, אני חושבת שכאמירה של הישיבה החילונית הן בעייתיות. כן, לשמר אולי את פרקי הזמנים הנמצאים במחזור, אבל שלא תינתן התחושה שהן אלו שמכתיבות את הסדר.
חשוב שנהיה מודעים לבחירות שלנו.
אין לי ממש פתרון מעשי אבל אני עדיין חושבת שצריך להציע אלטרנטיבה במשך כל היום. גם לתפילות, אם זה דברים בנוסח מה שרמי הציע או יצירת משהו אחר ישראלי ובעל אמירה. אולי זה מאוחר מידי להזמין את… (התלמיד) ועוד אנשים שחושבים כמותו אבל ייצור של אלטרנטיבה זה דבר משמעותי, השאלה היא כמובן איפה אנחנו מפסידים מכך, בעיקר בגלל הקהילתיות שנפגמת.
יכול להיות שרק עוד כמה שנים נוכל לייצר אלטרנטיבה פנימית תמידית. מי ייתן ונגיע לזה.
 השאלה היא כמובן אם אנחנו רוצים לשאוף לשם.
בראש השנה הוזמנתי להנחות מדיטציה במניין האלטרנטיבי בכל הנשמה. בבית הכנסת הרפורמי. זה היה מרתק. במבנה העליון, חברי קהילה הנחו את התפילות המסורתיות. המבנה ה�
�ה מלא מאוד באנשים.
ובמבנה התחתון, הרב לוי קלמן הנחה יחד עם אורחים כמוני וכמו אחותו הרב נעמה קלמן, תפילה אלטרנטיבית שכללה הרבה מדטיציה, חקירה קבוצתית וניגונים. גם איתנו היו כשמונים איש.
אני מתנחמת שהדיון, על אף הרגע האחרון שבו, ראוי מאוד. כולי תקווה שהוא יפרה אותנו למשך כל השנה.

 

ותגובה אחרונה של אותו מורֵה שכבר הופיע למעלה באדום….

גם לי אין שום דבר נגד רוחניות ובטח לא נגד יהדות ולימוד. החשש שלי היה על האיזון ועל הדגשים, בכל זאת אנחנו בינה, לא בית תפילה ישראלי (שגם הוא מוסד חשוב)
לאחר שקראתי את המחזור חששותי פגו- הוא מאזן בין חדש וישן, בין יצירה עצמית לטקסטים מוכרים, ובין מאיר אריאל, חווה אלברשטיין (משלנו) לבין שולי רנד ואביתר בנאי (שעושים מוסיקה מצויינת בלי שום קשר)
בכלל הרבה שירה זה טוב.
אני מציע שתאמרי כמה מילים אחרי או לפני "הנני העני ממעש" על החששות וההתלבטויות של שליחת הציבור ועורכת המחזור
ניפגש עוד כמה שעות בכל נדרי

                                                     

אכן כן. מי ייתן וכל אחד ואחת יפגשו את עצמם ואת הבטחותיהם לעצמם ולעולם. יפגשו בחידוש, באהבה, בנכונות להיות עם כל מה שישנו! זוהי ההזמנה לאירועי הישיבה החילונית-בינה. ואני חייבת לומר תודה לרשימות, שבזכות ההכנה הזו, הכניסו אותי להלך הרוח החגיגי. יחד עם הטלפונים למשפחה המורחבת שלי….

ועכשיו הסתבר לי שכתבו על בינה פה בYENT זה עצוב לי לראות את הקוטביות בין הדברים, קוטביות שרואים בתגובות הלא מבטיחות שרואות לנצח בשחור-לבן וגם כפי שהכתבת שואלת- אז אין דרך אחרת לומר תפילה או לתת משמעות? עכשיו אני עוד יותר שמחה שכתבתי על מאחורי הקלעים.

ובכל זאת

 

"האמנם, עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד…" (לאה גולדברג)

 

יום כיפור בישיבה החילונית, תש"ע

 

ליל החג

שעה	פעילות		מיקום
17:00	תפילה זכה – קבלת החג בשירה		'The Hub' בית מעריב מנחם בגין 55 קומה 7
18:00	כל נדרי ותפילת ערבית
19:30	שיעור: 'שיחה אישית עם חיים נחמן ביאליק' – ליאור טל
21:00	שיח קבוצתי	שיעור לבוגרים ואורחים: "האומר אחטא ואשוב" – טובה בירנבאום

 

יום החג

שעה	פעילות					מיקום
10:00	שחרית – שירת בוקר					הישיבה החילונית לוינסקי פינת יסוד המעלה (מול התחנה המרכזית)
10:30	התבוננות פנימית ומדיטציה: סליחה אביגיל גרץ		"חוץ מ…" על גבולות התשובה נעם מינרט
12:00	שירה בצוותא – ניר בליץ
14:00	תפילת מוסף
15:00	לימוד מינחה שלוש קריאות בספר יונה:
	ניר ברוידא שליחות ותיקון עולם, רשות או חובה- מאיוב ועד גלעד שליט	טל שקד		טובה בירנבאום
16:15	הליכה לבית מעריב
	הליכה בשכונת נווה שאנן – ניר ברוידא				הליכה שקטה – אביגיל גרץ
17:00	תפילת נעילה					'The Hub' בית מעריב
18:06	תקיעת שופר ושבירת הצום

 

האזינו

על פרשת האזינו כתבתי פה בנרג'י
נאלצתי לשכתב את דבריי כמה וכמה פעמים בגלל דיון מעניין עם העורכת של נרג'י-ניו-אייג' שטענה ששירה זה לא ניו-אייג'.
זה למשל קטע שירד בעריכה ונראה לי ראוי

"בשירה של משה מופיעה שורה שמצמררת כשחושבים על האיש הזקן שמבטא אותה: כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. קשה להיות שליח אלוהים ולהעביר את המסר שלו, אבל בדיוק בגלל זה משה היה איש כל-כך מיוחד. האיש הנכון והראוי למשימה. הרבה משוררים יעידו שהשיר נכתב דרכם והם היו רק הכלי שרשם אותו על הנייר. גם אם תחושתית זה נכון, איך אפשר להסביר את האישיות הספציפית הטמונה בכל שיר ושיר. את העובדה ששיר טוב נוגע בנימים הכי אנושיים שלנו? ידוע שבשירה ובתהליך הכתיבה בכלל מצויים הרבה זרעי תסכול. מאיר ויזלטיר כותב בשיר "שירה נבלעת":
מישהו שר, אולי מישהו ישיר,
אבל לא שומעים, לא ישמעו אותו
יותר מדי רעש
יותר חשוב, יותר חזק, יותר תמידי,
בולע. שירה נבלעת.
מצד אחד מובעת תקווה גדולה שיש לכל זה משמעות, מצד שני יש הודאה שהשירה נבלעת ברעשי העולם. בהמשך הוא כותב שהשירה היא אִי בלי שֵם שהגלים מכסים- כלומר היא עיסוק חסר תוחלת, ומצד שני ברור שבעצם העיסוק המתמיד שלו בה, בשבילו, היא כל התוחלת כולה.
נדמה שהשאלות האלו על שירה קשורות בכלל לקיום האנושי. לעיסוקים שלנו, לתהיות הכוללות. לא במקרה קוראים את פרשת האזינו בין ראש השנה ליום הכיפורים. זמן חשבון הנפש. השירה שאנחנו נדרשים להאזין לה היא דבר שמעורר אותנו להקשיב לעצמנו, לבדוק את התוחלת שלנו."

פתאום הסתבר לי שאני לא באמת יודעת מה זה ניו-אייג', בטח לא ידעתי שיש לו גבולות.
בכלל עכשיו אני בתקופה של אי-ידיעה.
פעם תפסתי את עצמי כבת מזל מאזניים קלאסית- השתגעתי מחוסר ההחלטיות שלי בבחירות הכי קטנות. היום אני תופסת את אי-הידיעה בתור דבר שעוזר, שאין בו בעייה. שלא יזיק לי לדעת פחות ופחות. שאין ממש טעם בידיעה וזו בטח שלא מטרה בחיים.
אי הידיעה מאפשרת לשמוע, להאזין בהרבה יותר טוב, ככה אפשר להגיע יותר מהר לחופש.
אפילו אם נחשוב על כיפה אדומה, שפתאום היה לה ספק למראה סבתא שלה הזאבית, אי הידיעה איפשר לה לשאול שאלות ולראות מי ניצב מולה.
היה לי העונג לשרת עכשיו שוב בריטריט של תובנה. זה לא היה ריטריט ויפאסאנה רגיל כי השאלה של ניסרגדתה מהארג' -מי אני-מי אתה הייתה חלק מהתרגול.
שוב הסתבר שהתרגול שלי מוכרח לעבור באי הידיעה מי אני, שוב ממקום טוב. מקום שהעוגן שלו עובר בהקשבה למה עולה כאן ועכשיו, מול מי זה עולה ואיך זה מרגיש.
הכרתי את דרך האמן לפני ארבע שנים, בזכות חברות לדרך הבודהיסטית וקשה לי לתאר את ההשפעה הגדולה והחיובית שלו על החיים שלי. אחד הכלים היקרים שהוא נתן לי הוא יכולת ההקשבה. הקשבה לעצמי, אבל בעיקר הקשבה לעולם שהסתבר לי כמה אני רק חלק קטנטן ממנו. דווקא בזכות כתיבה יומיומית של שלושה דפי בוקר בסגנון יומן פרטי שמעתי שהעולם פתאום מאורגן כמו שיר אחד גדול, משתנה ולא נגמר. השיר האישי שלי הוא חלק בשיר הגדול שבכולו יש עצב ושמחה שזורים יחד, שהחוקיות שלו היא חיים ומוות, נפילות ועליות. אם זו מנגינת העולם, מה הפלא שכל הטוב והרע מצויים גם בשיר שלי. אם זו מוזיקת העולם, לא צריך לקחת אותה באופן כל-כך אישי.

אנשים בימים אלו מאחלים זה לזה גמר חתימה טובה. אני מאחלת ימים של הקשבה, ימים של אי-ידיעה.
שבת שלום

עקדות מודרניות- אל תכתבו עוד על אסף רמון ז"ל, החזירו את גלעד שליט חי!

אני מאוד מאוד מצטערת על מותו של אסף רמון. אבל אני יותר מצטערת שאנחנו חיים במדינה שמעדיפה להתבוסס במיתוס עקדת יצחק מאשר במיתוס הבחירה בחיים! של כל בני האדם שנבראו בצלם!

מקורו של הפוסט במה שתיכננתי לכתוב לנרג'י על קריאת התורה לראש השנה.

אבל זה יצא לוחמני מידי והעורכת הזכירה לי שאנחנו במדור ניו-אייג'. אז לשם (בקישור הזה) כתבתי משהו אחר לגמרי ולפה הוספתי עוד קצת מחשבות ושיתוף. אני חייבת לומר שלא עקבתי אחר הכיסוי התקשורתי של המאורע, רק ידיד שהשמעתי לו דעותיי, הפנה אותי למאמרו של בני ציפר שדי הסכמתי איתו.

 

רגש האשמה היהודי ותודעת האשם המסועפת והבלתי נגמרת שלנו הם בין הדברים המפורסמים ביותר אצלנו. חוקר הדתות אליאדה מירצ'ה המתמחה במיתוסים של התרבות האנושית כותב ב"המיתוס של השיבה הנצחית" שהאדם חש צורך לשחזר את הקוסמוגוניה –(אופן היווצרות היקום) במבנים שהוא מקיים, יהיו אלה אשר יהיו. שחזור זה גורם לאדם לחוש שהוא בן זמנו של הרגע המיתי של ראשית העולם, ועל מנת להתחדש הוא מתנסה בצורך לשוב לעתים קרובות ככל האפשר אל הרגע המיתי הזה. לצערי קריאות התורה בראש השנה מאששות את טענתו של מירצ'ה ובמידה מסוימת משרישות בנו את אותה אשמה מפורסמת.
בראש השנה קוראים שני קטעים מספר בראשית, סיפורים מכוננים המדברים דווקא על שברירות האדם, או יותר נכון האדם היהודי הראשון- הלא הוא אברהם אבינו.
ביום הראשון קוראים את סיפור גירושם של ישמעאל והגר וביום השני את עקדת יצחק המוכרת לנו יותר. פרופסור אוריאל סימון מסביר במאמר מצוין שאין זה מקרה שגירוש ישמעאל מופיע בסמוך לפרשת עקדת יצחק ולאחר שהוא מוצא בין השניים הֵקשרים סיפוריים ולשוניים רבים הוא מכנה גם את גירוש ישמעאל- עקדה. הרי אברהם נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרדה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה השני. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד  וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ" ובלשון דומה עד מאוד: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי  עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ".

פרויד הסביר שרגש האשמה מוטמע בנו בשלב ההורות וכך כל ראש השנה אנחנו מוצאים את עצמנו "מתמרקים" בטעויות ובאשמה הנושנה, משחזרים אותם ומעבירים אותם הלאה. אנחנו אמורים לעורר באלוהים רגשות אשמה, להזכיר לו את המחויבות של אברהם אליו ולקוות שבזכות זה הוא יפסוק לנו חיים ביום הכיפורים הקרוב. בנוסף לקריאות בתורה ישנו השופר- אפקט קולי דרמטי במיוחד המשתמש בצלילים גסים המשתברים בפחד המזעזעים ומרגשים אותנו בו זמנית. התלמוד מסביר: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפניי בשופר של אייל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי".
למה בסיפור שלנו מישהו תמיד צריך להיות מגורש מהבית בעוד הנשאר בו צריך לחיות בפחד מתמיד שזה עלול לקרות גם לו? בקיצור- למה אנחנו לא מסוגלים להתמרד פעם אחת ולתמיד באבינו?

ס. יזהר כתב ב"ימי צקלג" "אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו על יצחק. שיעקוד את עצמו. אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכול- ורק את דרך העקדה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר ניסיון שבין אברהם לאלוהיו… את התקדשות האל בעקדת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה! לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיווע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות?"
עוד אין ספור כותבים מודרניים כתבו על חוויית העקדה כחוויה מרכזית ומכוננת בתרבות שלנו. חז"ל בעצמם אמרו שאין דור, שאין בו כאברהם המדמה לשמוע תביעה מלמעלה "קח נא את בנך", ואז את הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער".
הבעיה היא שלפעמים על אף שהאדם נכון לתביעה, ומייחל לקריאה שתמנע ממנו את הביצוע, אין בו מספיק כוחות כדי לשמוע את השלב שקורא לו לעצור ואז מתרחשת טרגדיה וישנו קורבן.

רק השבוע, עם הפרשה העגומה של משפחת רמון קיבלנו הדגמה לכך. לחץ חברתי ורגשות אשמה הם לעיתים כלי לשליטה חברתית. הפסיכולוג תיאודור רייך כתב מחקר שלם על השופר והוא כותב בו "אולי אף אחד מעמי התרבות המודרניים אינו מתאפיין במידה כה רבה של תודעת אשם כמו היהודים, אשר במרוצת אלפי שנים חיפשו שוב ושוב את סיפוקן של הנטיות המזוכיסטיות שלהם להענשה עצמית ואף מצאו אותו".
האשמה והשליטה שלה בנו לא מאפשרות לנו לשאול שאלות. אני לא מבינה את המדינה שמסכנת את ילדיה, מחדירה להם מיתולוגיה של פחד- עומדים עלינו לכלותנו ושל קרביות וכמובן בונה על כך תילי תילים של אידיאולוגיה ואז "כועסת" שדברים לא מסתדרים.
אני מאוד עצובה על מותו של אסף רמון. מאוד עצובה, אבל זו צביעות להלל ולשבח אותו במקום להשקיע את האנרגיה בהחזרה של גלעד שליט. רוצים להראות מה זה הערכים של מדינת ישראל? מה זה אומר להיות בית תומך, מולדת פטריוטית וכו'- תביאו את הילד החי!
בחוזר שהופץ במשרד החינוך, ובו ביקשו שהמחנכים יקדישו שעה לטרגדיה נכתב "משפחת רמון היא מופת להתנדבות, למסירות נפש ולתרומה לעם ולמדינה. על ערכיו של אילן רמון ניתן ללמוד גם מהפריטים שלקח עימו לחלל- (ספר תורה ודגל ישראל) המבטאים את הקשר שלו וזיקתו לשורשים היהודיים והלאומיים".
החוזר הזה הרתיח אותי. אם לפחות היו מלמדים פה תנ"ך כמו שצריך, אם אנשים היו יודעים מה כתוב בו מעבר לסמל הנבוב שהוא- סמל ללאומיות ול"אנחנו היינו פה קודם".  דגל וספר תנ"ך שאיש לא קורא (מלבד אלו שכמובן קוראים ומשתמשים בו שימוש פוליטי- גיאוגרפי) הם לא ערכים, אני מאוד מצטערת.
עוד נכתב בחוזר "אילן רמון ואסף בנו מהווים גם דוגמא אישית להצטיינות, מצויינות והתמדה. האב ובנו בלטו במנהיגותם ובשאיפתם לשלמות. (שלמות!?)
לא פלא שאנחנו כל-כך מלאי אשמה והאשמות- אין כזה דבר שלמות. להיות בן-אדם זה להבין שאתה מוגבל, שברירי. כן, אתה יכול לחתוך את השמיים, אבל זה לא כור מחצבתך! אדם צריך לשאוף לעשות את הטוב, להתמיד במעשים טובים, הצטיינות ומצוינות לא בהכרח מעודדים את אלו האחרונים. התמדה ומצוינות? תחזירו את גלעד שליט הביתה!
בשבועיים האחרונים הייתי מורה מחליפה בבית-ספר. (בעזרת הבודהה- זה הסתיים! ובחיוך!) הייתי מחנכת של כיתה ב'. כפי שכבר כתבתי פה- זו משימה קשה מאוד לעמוד מול כיתת ילדים שלא בהכרח רוצים להיות בבית הספר ובטח שלא ללמוד ולהחכים.

הופתעתי לפגוש שם מכר ותיק מפעילויות השמאל של העבר. בחור בשנות השלושים פלוס- מחנך כיתה וגם אחראי המערכת, ובכלל סוג של יד ימינה של המנהלת. אדם שהוא באמת מופת לתרומה למדינה! שהוא דוגמא אישית למצוינות, שהוא צריך לקבל איזכור בכל עיתון במדינה בגלל העבודה שלו, העבודה החיה ובועטת (יש הרבה אלימות בבתי-ספר…). אם רוצים להצביע על ערכים ועל עשייה משמעותית צריך להצביע עליו. כן, אפשר להצביע על עוד אנשים שעושים דברים למען החברה, משנים מבפנים, איפה שקשה, אבל אני כותבת דווקא עליו כי אבא שלו היה אלוף בצה"ל והוא מת בנסיבות טרגיות של תאונה. אז אני כותבת עליו כי זה כביכול אותו מוצא. של עשייה צבאית שאנחנו חושבים שהיא התרומה האולטימטיבית, אבל זה פשוט לא כך! אשמה ושנאה, מביאים אשמה ושנאה. חינוך ושלום מביאים חינוך ושלום!
מי ייתן ותמיד יהיו לנו כלים מתאימים לראות נכוחה. לזהות אילו רגשות מפעילים אותנו בעולם. האם אימת השופר הפורט על נימי ה"לא נעים" הם שגורמים לנו לנהוג כפי שאנחנו או האמון בראייה ובתבונה שלנו?
מי ייתן ונוכל להגיד לאמא ולאבא- תודה על כל מה שנתתם, אבל אני בוחר בתרבות ובדרך אחרת. נקייה יותר מאשמה.
מי ייתן ובראש השנה הזה נוכל לפקוח עיניים ולראות את הדברים כפי שהם. איפה עושים עלינו מניפולציות ומי מחזיק אותנו מפוחדים. איפה יש לנו חופש לחיות את הבחירות שלנו ומי מאפשר לנו להיות מי שאנחנו עם הטוב והרע שבנו. 

 

נ.ב לירושלמים- {אלו שבעיר שלהם מתווכחים על הסלע שמבחינת המסורת עקדו את יצחק או את ישמעאל (באיד על פיטר) השוכן בהר המוריה- הלא הוא הר הבית הלא הוא מסגד אל-אקצה}

בא' בתשרי, היינו יום שבת תהיה בבית הכנסת הרפורמי כל הנשמה תפילה אלטרנטיבית. באחת-עשרה בערך אני אנחה חלק של מדיטציה. על אף אי הסכמתי עם המון גישות יהודיות, הרב לוי קלמן הוא אישיות מיוחדת והוא זה שמנחה ויזם את כל הצד האלטרנטיבי.

 

ועוד דבר- בעקבות התגובה של איריס, שאני עייפה מידי מכדי להגיב כרגע, החלטתי לשים פה משהו שאבא שלי כתב על אסף רמון ועל אבא של אילן רמון- אליעזר. אני לא הולכת עם הקו שלו, אבל מכבדת את דעתו ובעיקר את הרגשתו.

A Time To Weep

Rabbi Michael Graetz

 

Yesterday was a time to weep for all Israel . Our attention was captured at different moments throughout the day by the words, pictures and sounds of the funeral of Capt. Asaf Ramon. If Rosh HaShana is also a time for introspection and evaluation of our lives, many people could not help but review the astonishing commitment of so many Israelis, young and old, to defend their precious state. In an age of post-modernism, post-Zionism, and sometimes I feel post-human culture, the depth and force of so many fine Israelis to serve with no selfish interest is amazing, perhaps even miraculous. Indeed, I think it is a modern form of devekut, of clinging to ultimate values, in particular the value of life for the nation of Israel .

 

I was very close with Ilan Ramon’s father, Eliezer Wolferman, who passed away a few years ago. I did not really know Ilan Ramon z”l, only his father and mother, who in later years had Alzheimer’s so I don’t think she knew of her son’s tragedy. I met Rhona, Asaf and the other children only after they returned to Israel .  Eliezer lived in Gannei Omer which is the Century Village of the Negev . I have to talk there tonight about the High Holidays, and many close friends of the family will be there, so I am a bit in a quandary about what to say. Perhaps all I can say is that desire of the Jewish people to live securely and in freedom is so immense that it requires sacrifice. Devekut is never easy. 

 

I attach here my tribute to Eliezer written after his death. It just adds to the dimension of devekut through generations.

 

A Tribute to Eliezer Wolferman z”l

Rabbi Michael Graetz

 

A young Jewish man, Eliezer Wolferman, just graduated as an electrical engineer, in Germany in 1935, understands that he must leave Germany . He is a Zionist, so he goes to Israel . There he is absorbed by a Kibbutz Gan Shmuel, near Hadera, and he helps in building the cow sheds of the kibbutz. In 1939, a group of young Jews smuggled out of Europe by the JDC and the Jewish Agency, arrives at the kibbutz. Among them is a woman named Tonya, and Eliezer falls for her. They are married, and both join the Haganah, and become part of the establishment of the State of Israel. Eliezer becomes a major figure in the Israel defence industry, and in the planning a building of the Israeli air force.

 

Eliezer is a person with many moving stories about the creation of Israel , and this week he passed away. He is not known to you, but his son is very well known. Eliezer and Tonya’s son was colonel Ilan Ramon, the first Israeli astronaut, tragically killed in the Columbia disaster. I am wearing a lapel pin of the mission, which Eliezer gave me. He was at Israel ’s channel 2 TV station and was supposed to be giving commentary on his feelings as he watched the shuttle return to earth. It turned into a moment of grief and desolation. I spent many hours with him after his son’s death, and if there is any sense of the heroism of Israel ’s men and women, of the dedication to a life of excellence and achievement, I know of no better example than the Wolferman family. He is survived by his son Gadi and his family, and Rhona Ramon and her family. When I called Rhona to express condolences, I asked about her family. Her oldest son is going into the army, the air force of course. Israel ’s true strength and faith are such young women and men.

 

May his memory be for a blessing.

 

 

ניצבת הולכת….

על פרשת ניצבים וילך כתבתי פה בנרג'י ואני במיוחד מבסוטית ממה שכתבתי כי החלטתי ללכת יותר על מה שמעניין אותי ופחות על עולם התוכן היהודי. גם העורכת הייתה מרוצה.

אני חושבת שאני צריכה להכיל את זה גם על החיים שלי. כלומר על החיים הפנימיים ביותר שלי.

חיים שהם כתיבה.

חיים שמורכבים ממה שמרגש ומשמח אותי.

חיים שהם מילים של ילדות מתמשכת, יניקה, שאיבה, פליטה, פרידה.

ומה לעשות שלעולם היהודי, על אף כל הבעיטות שלי, בעיטות שתמיד נתפסות אוהבות גם כשאני מזעיפה פנים, עדיין יש כוח רגשי עליי. כוח שמנביע דמעות אולי בגלל התחושה שאני לא נלקחת ברצינות.

הלו, אני בועטת!

זה מתסכל ואז אני לא יודעת מה לעשות עם הדמעות האלו שצצות אם זה מהתרגשות בחופה של חברה או ממילים מוחדרות עמוק כמו אלו מתוך מחזור ראש השנה- הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשֹ נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד….

כמה קשה להיפרד מהבית. מה הטעם בפרידה שכזו, לאן בכלל היא מובילה. בטח שלא לרצון להקים בית משלי. כלומר פיזית כן, אבל להעביר את זה הלאה לילדים? למה?

למה כל-כך קשה לעמוד במקום, להיות ניצבת ולהישאר, להישאר עם מה שיש ועם מה שאין. להיות כמו כולם.

למה תמיד יותר קל לי ללכת.

ואיך אני אלמד להתייצב בכל המובנים ולחפש מבלי ללכת, אלא פה ביציבה.

איך מסבירה את עצמי ברצינות. לעצמי אני מצליחה, אבל החוצה?

ביום שבת הקרוב, כלומר בראש השנה, אני אנחה מדיטציה בבית הכנסת הרפורמי "כל הנשמה" בירושלים.

זה יהיה בפרק הזמן של תפילת מוסף שכוללת חלק מיוחד שנקרא מלכויות-זכרונות-שופרות. לא יכולתי לסרב לרב של הקהילה- לוי קלמן. שגם יש לו אחות אביגיל ואחות שהיא רב- נעמה קלמן ואבא רב שהשפיע עמוקות על אבא שלי. מתי אוכל להגיד לא לרב? אולי אין צורך?

היום במדיטציה של הבוקר חשבתי שיש במלכויות-זכרונות-שופרות דמיון למחסות הבודהיסטיים שאני לוקחת כל בוקר-3 מחסות- בודהה-דהרמה-סנגהה.

את זה אני כמובן לא אכניס למדיטציה של ראש השנה. רק לקרום הפנימי של עצמי. ואולי אכתוב על זה כשאסיים להכין את ההנחייה למדיטציה.

ולסיום שיר שכתבתי לפני כמה שנים ועוד רלבנטי….

ובעצם לפני השיר.

הבודהה אמר שכדאי להחליף מחשבות לא מועילות במחשבות מועילות. אז אם עולה לי מהפוסט ובכלל בתקופה הזו, תחושה של חוסר נחת, של התעסקות בשמונת המצבים הארציים- אשמה ושבח, הצלחה וכשלון ועוד…. אז להזכיר לעצמי את האמון. אמון בלתי נלאה באנושות ובטוב שבבני האדם.

אז מצאתי בפוסט של כרמל וייסמן את ההזמנה לחתום ב I BLOG FOR TRUST. חותמת חותמת חותמת ולצערי לא יודעת איך מעלים קישור לUTUBE עם התמונה והכל. בינתיים זה הקישור

מישהו רוצה ללמד אותי?

ללא תלות בתשובה, אני בהחלט BLOGING FOR TRUST!

 

פָּרָשַׁת תוֹלְדוֹת  בפארק הַיַרְקוֹן

 

לֵהַקְפִּיא אֶת תְמוּנָת הָשָּׁמַיִם הָבְּהִירָה מִשָׁם

לְכָאן. אֲרֻבָּת רִידִינְג מֶהַבְהֵבֶת לַעָנָנִים,

תְמָרִים יִרוּקִים, כִּמְעַט.

אַנְדַּרְטָת הַבָּנִים

הָקְטוּמָה שֶׁל תֵל-אָבִיב,

קְנֵי יָרְקוֹן מוּרְעָלִים נוּסָח שָׂדֶה בֵּיתִי,

דֶּשֶׁא, אֲנִי שֶׁלֹא יָכוֹלְתִי אָף פַּעַם

לְהִתְנָדֵב לְהָבִיא עוּגָה.                                 

כְּמוֹ עֵשָׂו עֲיֵפָה מְלִרְצוֹח מֵרִידוֹת,

לֹא יוֹדָעָת מֵה לַעָשׂוֹת עִם הֵרַגְלָיִים מִלְבָד לִבְעוֹט.

 

כי תבוא- מתי תבוא?

על פרשת השבוע כי תבוא כתבתי פה בנרג'י.

אנחנו מחכים כל-כך הרבה שמשהו יבוא, שמשהו יקרה, במקום כמו בשיר הנאיבי על השלום- אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.

התאהבתי בשאמאן המקסיקני דון מיגל רואיז שרק לפני חודש שמעתי את שמו מוזכר אצל מורת הדהרמה-סילביה בורשטיין. הוא מעודד אותי להיות בדיוק כמו שאני. גם כשאני מחכה שהסיוט הקטן שהבאתי על עצמי- היינו להיות מורה מחליפה לשבועיים בבית-ספר- ייגמר. 

קשה להסביר כמה קשה להיות מחנכת בכיתה ב'. קושי מרגיש מילה קטנה. ייאוש-תמהון-חוסר אונים- וגם זוגות עיניים נוצצות ואבודות וכמהות, יגדירו את זה יותר טוב.

מעולם החיסרון שלי בהצבת גבולות לא היה בולט יותר. מגלה שבכל הדרך עוד לא למדתי לעשות זאת, אבל השתפרתי כל-כך בהקטנת השופט הפנימי ובהחלפתו במאהב פנימי, עד שההתנהלות הפרטית שלי כבר לא זקוקה לגבולות, היא מתרחשת מעצמה והיא מיטיבה כל-כך. לי ולסביבתי. אבל לפתח אהבה לתשע-עשרה ילדים שאת אמורה ללמד שזקוקים לגבולות שאת לא יכולה לתת, זה קושי. וכאמור, קושי זו מילה קטנה כמו הכיסאות שלהם. אלו שלא היה לי כוח שהם יסדרו במעגל בשיעור האחרון של יום שישי, ופשוט כמו הייתה זו פעולה בצופים, ישבנו כולנו על הרצפה, קרוב קרוב וקראנו סיפור.

מה אומר, התרגול שלי בשיאו. חודש אחרי שחזרתי לארץ, בזמן אלול, הזמן הכי טוב לבחון אנה אני באה, למי אני מחכה ובעיקר מה כבר יש פה! לב פתוח. שוב ושוב. וגם את הסדקים אני רואה. מנסה לא לתת להם לשבור יותר מידי, כל הזמן לחזק אותם בדבק מגע.

בתוכנית של שמעון פרנס הקראתי שיר של יהודה עמיחי והוא כל-כך מתאים והוא הולך ונפרש שוב ושוב, מגלה עוד ועוד פנים ויש בו קישור כל-כך יפה לילדות בזמן ט"ו בשבט…. ובכלל.

ופתאום מזכיר לי את הביטוי שיש במקסיקו- כל אדם צריך ללדת ילד, לטעת עץ ולכתוב ספר.

אני לא יודעת, מה אגשים. כן, כתבתי ספר, אבל האם הוא ייצא לאור? ועצים, נטעתי למכביר, בילדות…. וילדים? לא בטוחה מה הטעם, כדי שמישהו אחר ישהה איתם בחוסר חשק, "יחנך" אותם במשכורת נמוכה ומביכה?

ואז למצוא משמעות קטנה בכתבה של יותם פלדמן על אמו, אישה מיוחדת שהייתה גם שכנה. גם במובן פיזי, אבל גם, כפי שהסתבר רק לאחר שנפטרה גם בחיפוש דומה וכמובן בגובה.

וכל הזמן יש עידודים. כמו השבוע, הייתי ברת מזל לפגוש מישהו שזוכר את היום והיכן הוא בדיוק היה כששמע שיהודה עמיחי מת.

אז בכל זאת, עולם זוכר הוא עולם יפה, גם עם הקשיים. בעיקר כי יש בו ריגושים כמו הטקס שהיה בבית-ספר כשקיבלו את תלמידי כיתות א'. ואומנות.

אומנות- ביום רביעי  ה-9.9 יש הופעה של דסי אלעד בבית מזרח-מערב ביפו.

דסי – מנגניות העוד הבודדות בארץ, משיקה אלבום בכורה במופע חגיגי בו היא ולהקתה מארחים את יאיר דלאל  – האלבום יופץ בחנויות מתחילת ספטמבר עם התו השמיני!

והנה השיר של עמיחי

תחיה שניה

בגן הציבורי קֻפְסוֹת, שהיו בהן שתילים,

והן ריקות ומעוכות כמו רחמים משלכים.

 

מכשירי המשחק לילדים כמו מכשירי ענוי

או כמו כנפים של צפור גדולה או מלאך נופל.

 

ומתחיל הטקס העתיק

אב אומר לבנו הקטן:

"אז אני הולך,

ואתה נשאר פה לבד".

 

כך קיץ וחורף בזמנם, כך

הדורות בחילופם. כך הנשארים, כך ההולכים.