חמש מצלמות שבורות לעומת שומרי הסף. מאוד רציתי לכתוב פוסט על ההבדלים בין הסרטים ועל היתרון הברור מבחינה רגשית/מהפכנית וסיפורית של חמש מצלמות שבורות. אבל עבר עליי יום כל-כך מוזר, כזה שמערבב כיבוש עם מוות, עם חיים ועם פורים, כך שלא ברור כרגע מה יש לומר.
בטח שלא אם מוסיפים לו את יום האתמול בו היינו שוב בוואלג'ה, נטענו שתילים שאין לדעת מה יעלה גורלם ופגשנו אנשים כל-כך אנושיים לעומת מציאות ישראלית כל-כך לא אוהדת ואנושית בדמות חומה הרסנית, מנהרות הזויות, הרס הטבע, כך ששוב אין מילים.
חומה שכבר השחיתה מאות עצים באדמה החקלאית של תושבי וולאג'ה. עוד מעט האדמה תהיה לרווחת תושבי ירושלים בדמות גן לאומי. יש בג"ץ כמובן אבל שלט ברוכים הבאים יש גם כן….
היום החברים שלנו מזיתא שוב הגיעו עם הבת שלהם מאיס לתל השומר. אחרי שהניתוח ברגל שלה נדחה ונדחה, פעם בגלל שהשתל איחר להגיע מגרמניה ופעם כי היה לה וירוס, היום הניתוח נדחה כי אין מקום בחדר ניתוח. בדרך לבית חולים הם קיבלו את הבשורה המרה שהאח של האישה נפטר מסרטן בבית חולים במזרח העיר. כל הקושי ביחד. ועוד להעמיס על זה שחובה על מישהו מבני המשפחה לחתום על טופסולוגיה בשביל לשחרר את המת. ולאף אחד במשפחה אין אישור להיכנס לישראל, ולכן גם האח, בן החמישים עם שמונת הילדים בילה כמה ימים לבדו בבית חולים. והנה היא שכבר נמצאת בישראל, עם אישור, הכי הגיוני שתבוא לירושלים. ושתשאיר את בתה בת התשע בבית החולים.
ברור שזה מקרה טראגי שלא קורה כל יום, אבל הוא ממחיש בדיוק מה זה כיבוש. מעטות המשפחות שאין להם מערך תמיכה משפחתי כלשהו. למזלנו היה לבנזוגי ולי יום כמעט פנוי וזכינו לבלות עם מאיס את היום בבית חולים. בפורים. בזמן שכל הזמן מגיעים מתנדבים/חבדניקים ועוד עשרות אנשים בעל יוזמה לחלק מתנות/ממתקים ועוד. ממש חבל שלא כל יום פורים במובן שחבל שלא כל יום מגיעה קבוצה אחת לבית החולים. (האמת שזה בית חולים לילדים די מושקע גם ככה ובכל זאת אם אפשר היה לחלק את החלוקה….).
היה מאוד מעניין לראות את התגובות של אנשי הקבוצות השונים מהרגע שהם הבינו שמאיס דוברת ערבית. והמחלקה דווקא מלאה ילדים ערבים שהסתובבו עם מתנות וממתקים, אבל אנחנו בלבלנו אותם במיוחד. היה שמח. לקינוח של היום נסעתי להביא את ההורים הממוטטים ממחסום אייל, לאחר שהביאו את גופת האח לכפר וערכו את ההלוויה. שוב מחסום סגור ואין להם עם מי לדבר. שעה שכל הפועלים חוזרים הביתה, כנראה שהמחסום הוא חד כיווני.
אני דווקא מצאתי מישהו שם וביקשתי שיקרא לאחראי. הוא כמובן היה המום מהסיפור הטראגי. הרגשתי כל-כך מוזר לספר אותו, והוא הבטיח להעביר אותם ואף קיים. עצוב לראות את התלות של שני מבוגרים (היא אחות והוא אחראי על ציוד רפואי באונר"א) כל-כך חסרי אונים ונזקקים לעזרה של זרים. למרות שבמהלך החצי שנה האחרונה אין ספק שהתקרבנו! זה פורים שלא אשכח! באוסקר יקרה מה שיקרה, ליבי עם חמש מצלמות שבורות ועם הכוח שלו לטלטל את השיטה ואת החיים המשותפים שלנו פה. בניגוד לשומרי הסף…. שהיו בו רגעים יפים ומשמעותיים אבל ברובו דמה לאתוס של חדשות ערוץ 2
