ארכיון חודשי: פברואר 2013

חמש מצלמות שבורות לעומת שומרי הסף. מאוד רציתי לכתוב פוסט על ההבדלים בין הסרטים ועל היתרון הברור מבחינה רגשית/מהפכנית וסיפורית של חמש מצלמות שבורות. אבל עבר עליי יום כל-כך מוזר, כזה שמערבב כיבוש עם מוות, עם חיים ועם פורים, כך שלא ברור כרגע מה יש לומר.

חמש מצלמות שבורות לעומת שומרי הסף. מאוד רציתי לכתוב פוסט על ההבדלים בין הסרטים ועל היתרון הברור מבחינה רגשית/מהפכנית וסיפורית של חמש מצלמות שבורות. אבל עבר עליי יום כל-כך מוזר, כזה שמערבב כיבוש עם מוות, עם חיים ועם פורים, כך שלא ברור כרגע מה יש לומר.

בטח שלא אם מוסיפים לו את יום האתמול בו היינו שוב בוואלג'ה, נטענו שתילים שאין לדעת מה יעלה גורלם ופגשנו אנשים כל-כך אנושיים לעומת מציאות ישראלית כל-כך לא אוהדת ואנושית בדמות חומה הרסנית, מנהרות הזויות, הרס הטבע, כך ששוב אין מילים.

חומה שכבר השחיתה מאות עצים באדמה החקלאית של תושבי וולאג'ה. עוד מעט האדמה תהיה לרווחת תושבי ירושלים בדמות גן לאומי. יש בג"ץ כמובן אבל שלט ברוכים הבאים יש גם כן....

חומה שכבר השחיתה מאות עצים באדמה החקלאית של תושבי וולאג'ה. עוד מעט האדמה תהיה לרווחת תושבי ירושלים בדמות גן לאומי. יש בג"ץ כמובן אבל שלט ברוכים הבאים יש גם כן….

היום החברים שלנו מזיתא שוב הגיעו עם הבת שלהם מאיס לתל השומר. אחרי שהניתוח ברגל שלה נדחה ונדחה, פעם בגלל שהשתל איחר להגיע מגרמניה ופעם כי היה לה וירוס, היום הניתוח נדחה כי אין מקום בחדר ניתוח. בדרך לבית חולים הם קיבלו את הבשורה המרה שהאח של האישה נפטר מסרטן בבית חולים במזרח העיר. כל הקושי ביחד. ועוד להעמיס על זה שחובה על מישהו מבני המשפחה לחתום על טופסולוגיה בשביל לשחרר את המת. ולאף אחד במשפחה אין אישור להיכנס לישראל, ולכן גם האח, בן החמישים עם שמונת הילדים בילה כמה ימים לבדו בבית חולים. והנה היא שכבר נמצאת בישראל, עם אישור, הכי הגיוני שתבוא לירושלים. ושתשאיר את בתה בת התשע בבית החולים.

ברור שזה מקרה טראגי שלא קורה כל יום, אבל הוא ממחיש בדיוק מה זה כיבוש. מעטות המשפחות שאין להם מערך תמיכה משפחתי כלשהו. למזלנו היה לבנזוגי ולי יום כמעט פנוי וזכינו לבלות עם מאיס את היום בבית חולים. בפורים. בזמן שכל הזמן מגיעים מתנדבים/חבדניקים ועוד עשרות אנשים בעל יוזמה לחלק מתנות/ממתקים ועוד. ממש חבל שלא כל יום פורים במובן שחבל שלא כל יום מגיעה קבוצה אחת לבית החולים. (האמת שזה בית חולים לילדים די מושקע גם ככה ובכל זאת אם אפשר היה לחלק את החלוקה….).

P1080263

היה מאוד מעניין לראות את התגובות של אנשי הקבוצות השונים מהרגע שהם הבינו שמאיס דוברת ערבית. והמחלקה דווקא מלאה ילדים ערבים שהסתובבו עם מתנות וממתקים, אבל אנחנו בלבלנו אותם במיוחד. היה שמח. לקינוח של היום נסעתי להביא את ההורים הממוטטים ממחסום אייל, לאחר שהביאו את גופת האח לכפר וערכו את ההלוויה. שוב מחסום סגור ואין להם עם מי לדבר. שעה שכל הפועלים חוזרים הביתה, כנראה שהמחסום הוא חד כיווני.

אני דווקא מצאתי מישהו שם וביקשתי שיקרא לאחראי. הוא כמובן היה המום מהסיפור הטראגי. הרגשתי כל-כך מוזר לספר אותו, והוא הבטיח להעביר אותם ואף קיים. עצוב לראות את התלות של שני מבוגרים (היא אחות והוא אחראי על ציוד רפואי באונר"א) כל-כך חסרי אונים ונזקקים לעזרה של זרים. למרות שבמהלך החצי שנה האחרונה אין ספק שהתקרבנו! זה פורים שלא אשכח! באוסקר יקרה מה שיקרה, ליבי עם חמש מצלמות שבורות ועם הכוח שלו לטלטל את השיטה ואת החיים המשותפים שלנו פה. בניגוד לשומרי הסף…. שהיו בו רגעים יפים ומשמעותיים אבל ברובו דמה לאתוס של חדשות ערוץ 2

חוסר וודאות, אי ידיעה- האתגר הגדול של החיים. של כל המשתתפים במשחק החיים, לפני ניתוח, לפני בנייה של גדר, אחרי הוצאת ספר לאור…

בימים אלו מעסיקים אותי כל מיני תחומים ושוב ושוב אני פוגשת שהמכנה המשותף להם הוא התמודדות עם חוסר הוודאות שכרוך בחיים.

ישנה השאלה הגדולה- מתי נמות, שאין לנו מושג מה התשובה לכך וממנה נגזרות כל השאלות הקטנות יותר בעוצמות שונות- מתי נאכל, מתי יכתבו עליי ביקורת, איך יעבור הניתוח של מאיס מחר, איך ייראו חייה? מה יקרה לתושבי וולאג'ה שבימים אלו מקיפים את יישובם בגדר, מה הטעם בנטיעת עצים באדמות שלהם שיישארו מעבר לגדר ההפרדה, ואיך ייראו החיים של עומָר ומשפחתו לאחר ש"יקבל" גדר חשמלית אישית סביב ביתו, יותר נכון שיגודר. הרי מנהרה פרטית המחברת בינו לבין הכפר שלו כבר יש לו. כנראה שבוני הגדר לא מקבלים אותו כסף כמו חופרי ובוני המנהרה שכן הם פחות מזדרזים. ואולי כי יש עוד ערעור על כך?

ולפעמים זה עוזר שיש מה לעשות, למרות שיש אי ידיעה עצומה. פשוט בשביל לעשות כי מה עוד יש? וכך בשבת הקרובה תתרחשנה נטיעות באדמות וולאג'ה שהולכות להפוך לפארק לאומי יהודי מבלי לדעת האם זה הדבר הכי נכון לעשות.

ועוזר ללכת שוב לבקר את מאיס ואת הוריה יום לפני ניתוח די גורלי ודרמטי בירך ובברך למרות שלא ברור שיש את המילים הנכונות ויכולת להכיל את הפחד והמתח בו הם שרויים.

וזה לא תמיד עוזר שיש ידיעה מוקדמת ונסיון עבר של דברים כי כל הזמן הכל משתנה ויש לנו ציפייה מתמדת לעוד, לדעת עוד. האם לא בשל כך אנחנו מחוברים לערוצי הידע השונים? כאילו שאם נדע יותר (וזו כמובן שאלה מה זה לדעת) נהיה בשליטה יותר. וזה הרי לא נכון. כי אין לנו תשובה לשאלה הגדולה ההיא. יש הזמנה ואתגר לחוות את הלא נודע. שוב ושוב ושוב.

אתמול בערב התקשר אליי פסיכולוג קליני שקרא את הספר ומאוד נהנה, התרגש והזדהה. הוא אמר שאפשר ללמוד הרבה מהסיפור המשפחתי ברמה הקלינית. וזה כמובן שימח אותי. 

אז הנה "ביקורת" או יחס שהתפרסמה בנוגע לספר שלי שפירסמתי את זה שלשום בדף הפייסבוק של הספר. עדיין לא מבינה את נפלאות הפייסבוק, שמחה להוסיף את זה לרשימת אי הידיעה שלי….

ביוני 2008 כשסיימתי נרגשת את כתיבת הרומן שלי שאז קראתי לו "בת הרב", לאחר עשרה חודשים במקסיקו ידעתי שאני צריכה למצוא מישהו שיקרא את הספר.

חשבתי לעצמי שחברים זה לא טוב ומשפחה זה לא טוב והכי טוב אם אמצא מישהו או מישהי שאני מעריכה מאוד את דעתם באופן כללי וגם את אורח חייהם וגם שיש להם נגיעה מסוימת לתכנים יהודיים שהספר משופע בהם.

לאחר מחשבה וחיפוש עלה בדעתי לפנות לתומר פרסיקו.

הכרתי אותו באופן מאוד עקיף דרך עמותת תובנה אבל בעיקר מהבלוג המצויין שלו  באתר "רשימות" שאז עוד לא הייתי חלק ממנו.

פניתי אליו במייל, נדמה לי שזה כבר היה כשהגעתי לניו-יורק ולמרות שהוא הצהיר שהוא לא מבין/מתמחה בפרוזה הוא הסכים!

ועכשיו, כמעט חמש שנים לאחר מכן, מכיוון שאין עוד ביקורות ספרותיות, תומר הסכים שאפרסם את החלק הראשון מהמכתב שהוא כתב לי. את העצות שלו אימצתי, והספר עבר הרבה עריכה אז לא אפרסם את המשך המכתב.

כאמור, זו תגובה עוד לפני שהספר שונה והודפס! אז אל תתפסו אותו במילה….

תודה תומר!

"הרגע גמרתי לקרוא.

מאוד יפה.

טוב: אז אהבתי מאוד את הספר. כתוב יפה וחי ומעניין. ממש ממש טעים ומזין.

הסוף מרגש במיוחד.

באמת נהנתי לקרוא. אלישבע היא גיבורה נהדרת: כנה ואנושית וצעירה ותמימה וחכמה וטובה. ממש להתאהב בה.

אין לי יותר מדי מה להוסיף על המחמאות שכבר נתתי. אני בכל אופן חושב שהספר יותר מראוי לדפוס, שממש יהיה חבל אם לא יראה אור, ושטיפש כל מו"ל שלא קופץ עליו.

דבר נוסף: אני מעריץ את יכולתך לתאר הפרשות. שתן, קיא, וכו'. הכל כל כך טבעי. אני לא הייתי מצליח לכתוב ככה. זה נותן מימד אדיר של אנושיות לספר, וזה מרכיב שכמובן חשוב בו מאוד. גם האוננות חשובה והספר לא היה אותנטי בלעדיה.

ושמת לב (כמובן!) שאיימי דומה מאוד לאִימִי, וכמובן שיש כאן משחק על תחליף-האם, ושמא האם-המשודרגת שאיימי מהווה בשביל אלישבע. העניין הוא שבכך שאת, המחברת, מנקדת את המילה אימי, את מאפשרת לקורא להבין שאת מבינה שהמילים הללו דומות מאוד, כי את דואגת שהוא לא יתבלבל, ונוצר כאן היזון חוזר, וחוזר חלילה, של מודעות עצמית: את קוראת לה איימי בכוונה, כדי שהקורא יקלוט משהו, אבל את יודעת שהשם שלה כל כך דומה למילה "אימי" שהקורא עלול לא רק לקבל רמיזה נאה לעניין, אלא ממש להתבלבל ביניהם, לכן את מנקדת, ואז גם הקורא יודע, שאת יודעת, ושניקדת כדי שהוא לא יתבלבל, כלומר שהכל היה בכוונה תחילה… "

איך מוכרת צעירה בסניף סטימצקי בקניון שבעת הכוכבים, גנב אלמוני בחופי אילת והנאום של רות קלדרון בכנסת שכלל לימוד תלמודי קשורים מלבד זה שהם שימחו אותי….

המוכרת הצעירה אמרה ללקוחה אקראית מבלי לדעת שאותה לקוחה היא קרובת משפחה שלי ש:היא נמצאת כמעט בסוף הספר ושהוא נהדר.

זה ממש משמח!

והיום התבשרתי וכתבתי על כך בדף הפייסבוק של הספר שאתם/אתן ממש מוזמנים לעשות לו לייק כדי שתשמעו עוד על גלגוליו המצחיקים של הספר ועל ההשקות המתוכננות לו…. כאמור כתבתי שחבר של ההורים שהה בחוף הים באילת וקרא את הספר. הוא הלך לשירותים והניח את הספר על הכיסא וכשחזר הספר לא היה שם!

וגם זה שימח אותי באיזה אופן כי כפי שכתבה חברה בדף הפייסבוק- אולי הספר ישנה את חיי הגנב….

מצחיק שיש מישהו בעולם שחמד את הספר או את הנערה המאויירת עליו או גם וגם.

ואולי זה הנאום המדובר של רות קלדרון שכבר מחולל מהפכות בישראל? אנשים צמאים ללימוד בנוסח אחר?

כפי שאח שלי, הרב צבי גרץ כתב: 14 דקות של תקווה לתיקון אמיתי של החברה בישראל. ואבא שלי הרב מיכאל גרץ הוסיף שאת התפילה שקלדרון אמרה כתב חיים היימס, מכר שלו. הוא מלמד באוניברסיטת בן גוריון והפלא ופלא, שוב סינכרוניות, הוא השכן של אותו חבר שהספר שלו נגנב בחוף הים! לאבא שלי מסתבר יש מסה שהוא כתב על אמונה חדשה ליהודי ישראלי, לכל המתעניין…

וזו תמונה שהעורכת שלי שלחה לי בשבוע שעבר מסטימצקי בקניון שבעת הכוכבים. סינכרוניות?!

וזו תמונה שהעורכת שלי שלחה לי בשבוע שעבר מסטימצקי בקניון שבעת הכוכבים. סינכרוניות?!

חווית "נחת" מהספר "בת של רב" וכתבת שער….

הערב עשיתי השקה בבית הכנסת בעומר.

שמפניה, תותים, קרקרים וגבינות.

וגם ספרים שנמכרו. והקדשות שנכתבו.

אני אוהבת לכתוב הקדשות.

בית הכנסת משמש כסוג של דמות בספר. בחרתי לא להמציא בית כנסת אחר למרות שיכולתי. 

הערב העזתי להקריא בו קטע כמו "אם הייתה לי תעוזה, חשבתי, הייתי נוטלת מבער ושורפת את בית הכנסת. בעמיתֵי הקהילה לא היה לי רצון לנקום, הם היו רק תפאורה למאבקי, מאבק בו כביכול ניצחתי".

וכל הקהל המכובד היה מפרגן ומתעניין ובראשם כמובן הוריי הגאים. מזל שמישהי העירה "לא נראה לי שגדלת בבית כל-כך נורא". וכמובן שלא. וערב כמו הערב הוא עוד הוכחה לכך, גדלתי בבית נפלא! רק שלא תמיד יכולתי לראות ולהבין זאת. ומהלך הכתיבה ויציאת הספר מאפשרים לי לראות זאת עוד ועוד.

בקיצור חוויתי נחת וגם שיתוף פעולה עם רחלי ווסרמן שעשתה את הסרט הדוקומנטרי המצויין "בת הרב" שזכה בפסטיבל חיפה האחרון. רחלי לא יכלה להגיע לערב, אבל מתוכננים לנו עוד הרבה ערבים משותפים…

והערב הזה, על אף שהיה במגרש הבייתי שלי, עם הסרט שלה שריגש והוסיף, היה אינדקציה מסויימת לעושר הגדול ולעניין הרב ששיתוף פעולה שכזה יכול לעורר.

אין מילים, התברכתי!!!!

והנה תמונת השער והכתבה המדוברת. כל הצילומים באדיבות בן הזוג איתן הרמן. תמונות מהמסע שלנו משנה שעברה. תמונה ראשונה מרומא, שנייה מסן פרנסיסקו, שלישית מאקוודור ורביעית מקולומביה.

תודה למור שכיווץ....

תודה למור שכיווץ….

מתחיל בשער, התמונה מרומא!

קצת משתמע שהתחתנתי עם ערבי... אולי בגלגול הבא...

קצת משתמע שהתחתנתי עם ערבי… אולי בגלגול הבא…

הרפסודה שעזרנו לבנות בג'ונגל אקוודורייני

הרפסודה שעזרנו לבנות בג'ונגל אקוודורייני

ותמונה אחרונה מקולומביה. פרסומת לערב שהיה ונגמר. חבל שבדואר בעומר חילקו רק למחצית מהתושבים את העיתון. ובעצם אולי טוב יותר כי ההורים שלי קנו רק 30 כוסיות שמפניה והיו לנו רק 20 ספרים למכירה...

ותמונה אחרונה מקולומביה. פרסומת לערב שהיה ונגמר. חבל שבדואר בעומר חילקו רק למחצית מהתושבים את העיתון. ובעצם אולי טוב יותר כי ההורים שלי קנו רק 30 כוסיות שמפניה והיו לנו רק 20 ספרים למכירה…