"אני לא מאמינה שאני עושה את זה"
נשמע כמו טקסט מחדר הלידה?
גם.
וגם אני שפתחתי את הבלוג הזה לפני שמונה שנים בשביל לפרשן את פרשות השבוע וזה הגיע לאן שזה הגיע ומאז הנחתי מאחוריי לאט לאט את המילים היהודיות וההיקסמות מהטקסטים הרפיטטיביים הללו (שכשזה בבראשית ובשמות זה עוד קומנקטיבי וכולם אוהבים אבל מויקרא בואכה דברים, לא נאמר את המילה חופרים).
מה לי ולזה?
אבל זו המסיבה שלי! והפסקול שלה כמובן
אז חשבתי לעצמי שאולי האמא החדשה שנהייתי (ולא משנה לי שעברו כבר ארבע שנים!)
יש לה משהו חדש וטרי ובכל זאת לומר משהו על תילי המילים שיש אנשים שמוכנים למות למענם. (ואם אתם מצקצקים בלשון וחושבים "עליהם", אז גם "אנחנו" קצת בסיפור הזה…. לא?)
ומכיוון שזה כאן בפרטי אני יכולה כמו פעם לגובב מילותיי ללא עריכה…
אז פרשת בהר- בחוקותיי מסיימת את ספר ויקרא שהוא ממש ספר להורות כי כל כולו עוסק בגבולות. גבולות לא עלינו כמובן. אין תחרות לחוקים של אלוהים ולעונשים שהוא מתכנן. רשויות הרווחה לא היו פוטרות את אלוהים אם היו עושות אצלו ביקור בית!
ואם אתם חושבים שאני מגזימה אז הנה הציטוט "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו"! מעניין שכשהם רוצים, הם יכולים להיות שיוויוניים….
בכלל בפרשה יש הרבה עניינים של אוכל. ומי כמונו ההורים יודעים עד כמה זה מעסיק!
לשון קשורה, יועצת הנקה ויועצת מזון ואם הילדה טבעונית אז דיאטנית ואם היא אלרגית אז בדיקות ובהמשך להשיג לילדה מטבח וחברים בלי גלוטן, בקיצור מהיום הראשון- הזנה הזנה הזנה.
כל הורה שעבר מגן פרטי לגן עירייה חווה את הטראומה הגדולה מכל- הכנת סנדוויץ' כל בוקר!!!!
לכאן מתאים המשפט מפרק כ'- בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.
שלא לדבר על המשקל שאמהות מעלות מהשאריות של הילדים, מהתחושה הנואשת הזו לקלוע לטעמם של הילדים- ההתפשרות המביכה על עקרונות בריאים, והתופעה ההזויה שמתחילה בערך בגיל שלוש- לפני השינה, הילדים מייללים שהם רעבים כי הם מבינים כמה שזה חשוב לנו ויודעים שירוויחו עוד זמן ערות אם יאכלו. הם לא קראו את :וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
עוד משפט שקפץ לי בפרשה בהקשר האמהי היה: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
ראשית- מי שכתב את חיים משבת לשבת- לא היו לו ילדים…. 🙂
כשאת אמא שבתות זה הזמן להיזכר ולהבין את חוסר השליטה שלך על חייך, החל משעות השינה, שאת זה הכרת כבר מהיום הראשון ועד המקומות ההזויים שאת עלולה למצוא את עצמך בהם בניסיון למצוא קצת חופש…
שנית- שמעתי שהשבתות הן יתרון עצום אצל גרושים. מקבלים שבת פנויה. אלא אם כן את נמצאת עם גרוש….. שמעתי מחבר טוב, שלקח לו ולזוגתו שנה שלמה לנסות לסנכרן את השבתות נטולי הילדים, כי כל אחד מהפרודים יש לו גם זוגיות עם פרודים שגם להם יש…. טוב הבנתם. זה באמת תיק רציני. מזל שלא מקיימים פה את מצוות היובל מהפרשה אחרת: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.
ובפינת הפרגון לפרשה:
פסוק אחד לפני סיום הפרשה וספר ויקרא כולו מופיע הביטוי: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ
בתור אמא בודהיסטית זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות וגם להעביר הלאה. הרי באמת טוב או רע אין לדעת! אולי. זה מגיע מהמשל היפיפיה והעמוק של האיכר הסיני.
הביקורת האוטומטית, המחשבה שיש דרך נכונה או טובה יותר לעשות משהו או לאכול דבר כזה או אחר, לקחת את זה ביתר קלילות. להיות מודעת לזה, לא להיצמד כל-כך לנכון-לא נכון, טוב או רע…
בקיצור לקבל את הילדה שלי כפי שהיא על כל צדדיה וכמובן גם אותי, את שתינו כפי שאנחנו וכמובן מבלי להחליפה באחרת…. 🙂 זה ממילא לא אפשרי.
הרגע הזה מושלם כפי שהוא….
הנה מה שכתבתי על הפרשה בנרג'י ב2010 כשהמרחק ביני לבין להיות אמא היה כמרחק בין הר סיני לירח….
ולסיום-
- לא הזכרתי את המילה קורבן- שמככבת בפרשה.
- שלא ישתמע שאני בעד אמהות או בעד פרשות השבוע.
- ממש לא.
- אני נהנתי.
כל קשר בין מה שצולם בתמונה זו בנוה אילן באוגוסט 2013 לבין המציאות של היום מקרי בהחלט ולא קיים למעט החצאית שעדיין ברשותי והאהבה שהלכה וגדלה.
