ארכיון חודשי: מאי 2009

פרשת נשוא באיחור אופנתי

בפרשת השבוע מופיעה ברכת הכוהנים שהיא ברכה שנאמרת בכל מיני הזדמנויות דתיות לא ממש רלוונטיות או יותר נכון שלא מעניינות אותי ולכן תוכלו לקרוא על כך פה מתוך ויקפידיה.

הברכה המקורית היא מספר שורות והתרגום שלה באנגלית מאוד יפה במיוחד בשורה השלישית-

 MAY GOD GRANT YOU THE BEST BLESSINGS OF ALL- THE BLESSING OF PEACE
בשבילי עיקר החשיבות של הברכה היפה היא שהיא נאמרת כל יום שישי בערב בארוחת שבת ומברכים בה את הילדים וזאת הברכה- מתוך ספר במדבר פרק ו
(כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
(כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
(כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
 
אני כותבת על הברכה הזו בגלל שהשבוע הזה, הבנתי שהספר עליו עמלתי בשנתיים האחרונות כנראה לא ייצא במצב שאליו הוא הגיע. כלומר במצב בו הדפסתי ושלחתי לקריאה. לא, עדיין לא הגיע מכתב דחייה, אבל ביקורות מכמה אנשים וגם מחשבות חוזרות שלי על טיב הסיפור או יותר נכון על דרך המסירה של הסיפור הביאו אותי למסקנה הזו. וגם החיים שזימנו לי מפגש עם אמא שלי לאחר שנתיים ואותתו לי על כמה מהמורות או בורות אליהם נפלתי במהלך הכתיבה. זה קצת עצוב אבל גם קצת מקל על הציפייה, ובעיקר מציאותי. בדיוק כמו ההתלבטות שלי לפרסם פוסט על פרשת השבוע לאחר שתמה השבת.
ההחלטה לעשות זאת נבעה בגלל מייל מקסים שקיבלתי כרגע מאישה יקרה שהייתי בקשרי עבודה איתה במהלך השנה.
"יש אנשים שהחששות והספק משתקים אותם והם לא מגיעים לעשייה, ומנגד יש את אלה שמאד בטוחים בעצמם ועושים אבל עסוקים בעצמם, ואולי אז, לא ממש רואים את האחר. ואת על דרך האמצע, שואלת, בודקת, רואה את האחר, מקשיבה לו ומקשיבה לעצמך".
אז החלטתי לפרסם פוסט ובמסגרת הזאת לפרסם קטע פצפון מכתב היד שלי שכנראה מחכים לו עוד כמה וכמה דראפטים.
 
מתוך "בת הרב"- שם זמני בהחלט
 
"אבא הניח עליי את ידו ונזכרתי בשבת שהתארחתי אצל משפחתו של חזי, לא נעים לומר (להודות), אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל משפחה מזרחית. ההפתעה הגדולה הייתה שגיליתי שאצלם נהוג לברך כל ילד באופן אישי ולא כמו שהיה נהוג אצלנו – אבא היה שולח את כפותיו הארוכות לשני הצדדים כך שחסדו יטפטף על כולנו ואביגיל שישבה הכי מרוחקת הייתה מותחת את ידה כדי לזכות במגעו כמו סוגרת מעגל חשמלי. במקום לקום ולהניח ידו על ראש כל ילד וילד, לתת זמן איכות לברכה, הוא היה מאחד את הנוסחים המיועדים לזכר ולנקבה בפרישת ידיים משותפת, חוסך ובמכה אחת מסיים את מנהג ישראל היפה להאיר את פני הילדים. כמו מפענחת נעלמים שיערתי שאולי אם כל אחד מאיתנו היה זוכה בנפרד לברכת שלום לא היינו מגיעים להתקוטטויות הטיפשיות, ואני לא הייתי מסיימת הרבה מסעודות השבת בוכה לבד בחדרי, טורקת שוב ושוב את הדלת כדי לגרום צער לכל המסובים שמתחתיי שיעפילו אל חדרי בחרטה. 
אבל עכשיו, בת יחידה בבית, זכיתי בברכה משלי והרגשתי במין שלווה כמו תיאור ההארה של הבודהה שאיימי סיפרה לי עליו בדרך הביתה מהספרייה, שישב וישב וישב מתחת לעץ שלו נחוש בדעתו לשהות במדיטציה, עד שיהיה מסוגל להביא תועלת לכל היצורים. ופתאום נראה לי שזה אפשרי ככה לשבת ולהתרכז עד שמגיעים למצב של חוסר דאגה. ברור שיכול להיות שגם ההשתקעות של הבודהה מתחת לעץ בבודגאיה היא מיתוס, כמו העקדה שביקעה ושרפה עצים, אבל לפחות לא המציאו שם אלוהים חדש שצריך להיאבק למענו ובשמו, ואת זה אהבתי".
 
שיהיה שבוע טוב של נשיאת פנים לעבר מה שיש כאן ועכשיו ושל ברכות. לילדים ולהורים שבתוכנו ומחוצה לנו….

דיכוי בתוך דיכוי בתוך דיכוי והאומנות המהפכנית של האושר

הסיפור הבלתי ייאמן על חוק הנכבה ועל איסור רגשות באמת נשמע כמו מחזה ברכטיאני מוטרף כפי שתפס עידן לנדו פה.

ההפגנות בעקבות החוק ההזוי והמעצר של מתרגלת באוניברסיטה, נועה סלור, הזכירו לי את הימים החשוכים של המלחמה האחרונה שהורגשה בעיקר בדרום וההשתקה המפחידה של קולות שהתנגדו לה. מדהים ויפה לראות איך רן צורף שנכחתי בזמן שנעצר במלחמה והתייחסו אליו בצורה מחפירה, החל בהפגנה, דרך תחנת המשטרה וכלה במעצר הלילי ושאר העונשים שבאו בעקבותיו הוא עדיין בראש המחאות השונות.

בגלל התרחקותי הפיזית מהדרום החלטתי למצוא מזור בדהרמה- התורה הבודהיסטית.
תרגול מֵטַה (מונח בשפה הפאלית- השפה של הכתבים הבודהיסטיים המוקדמים והנה גם בויקפידיה בעברית) עזר לי למרות שמצאתי בו בעיקר צידוקים לרמת האבסורד. אבל אני אמשיך לתרגל אותו כאילו הוא היה זרע סודי שאין לי מושג מה יצמח ממנו בסוף.
מתרגמים את המונח מֵטַה לאהבה ללא גבולות ולעוד כל מיני מושגים יפים שנשמעים ניו-אייג'ים למרות שהם עתיקים לפחות כמו הכותל המערבי.

שרון זלצברג מורה בודהיסטית נפלאה שכתבה את הספר המומלץ (מתורגם מאנגלית) חסד- האומנות המהפכנית של האושר מסבירה שהתרגום הכי קרוב למֵטַה הוא דווקא חברוּת. התרגול המדיטטיבי הזה הוא פיתוח איכות פנימית של חברות, חברות עם עצמנו, עם אחרים ובעצם עם החיים עצמם. וזה לא שאנחנו הופכים להיות אנשים שאוהבים ומאשרים את כולם, אלא שזו הופכת להיות תפיסת חיים, של נוכחות עם הדברים כפי שהם, דרך של חיים בעולם, שמכלילה הרבה יותר אנשים בחיים שלנו, סוג של תנועה חופשית יותר בעולם.

זה לא פיתוח של איכות מזויפת שמכסה על הרע, אלא ניסוי רדיקאלי שמוציא אותנו מהמגבלות של עצמנו, מהאדם שאנחנו חושבים שאנחנו ובטח מהתפיסות שיש לנו לגבי אחרים. התרגול מרחיב את תשומת הלב שלנו אל כל האנשים סביבנו, אל החיים שלנו, להתעניין בהם באמת ולא לחכות שהם יגיעו לאיזו נקודה מושלמת מעניינת יותר. לשים לב איפה אנחנו נעצרים בנתינת אהבה, לעצמנו ולאחרים כמובן.

והחוק החדש הזה מנסה להרחיק אותנו עוד זה מזה, ערבים ויהודים, שמאל וימין, חוק שמנסה לצמצם את יכולת ההזדהות שלנו עם החיים. עם הכאב של השכנים שלנו ובעקבות זאת עם הכאב של עצמנו. אפילו בתלמוד יש אמירה ששיירה של הכנסת כלה דוחה שיירה של לוויה. זה לא אותו דבר, אבל זה מראה שיש היכרות בחיים כפי שהם, כאב ושמחה, המשכיות ועצירה, מוות ולידה (למרות שהסופר חיים באר תמיד מספר שאמא שלו הייתה אומרת- מה ההבדל בין לוויה לחופה? בלוויה קוברים אדם אחד ובחופה קוברים שניים)

כי האיכות של מֵטַה עם כל האהבה שלה והנוכחות מסייעת ללב שלנו לגדול, להתרחב במקום הכיווץ התמידי שלו שאנחנו בקושי שמים לב אליו. לקרוא לכאב בשם כאב. לחוות עוד ועוד רגעים בהם רואים דברים בבהירות והלב נפתח אליהם.

הנה כמה דרכים לעשות משהו מלבד מדיטציית מֵטַה

1. היום תתקיים משמרת מחאה נגד חוק הנכבה וחוק הנאמנות הבאים עלינו לרעה.

על-מנת להימנע מחיכוכים עם רשויות החוק, נקבע שהמשמרת תהיה שקטה ומצומצמת.

המשמרת נערכת בשיתוף פעולה עם חברי תא חד"ש וחברים נוספים. בואו!

 

שעה: 13:30, אוניברסיטת בן-גוריון, ליד שער הכניסה הראשי (מול סורוקה)

 

 2.אירוע "מוחקים את הגזענות"
מבצע ארצי למחיקת כתובות גזעניות
בערב חג השבועות, יום חמישי, 28.5.09
המבצע ביוזמתה של קבוצת "קול אחר" ובהשתתפות המטה ללוחמה בגזענות, מרכז השלטון המקומי, תנועות הנוער, התנועה הקיבוצית ועוד
ברחבי המדינה פזורות כתובות הקוראות לרצח ולגירוש אנשים על רקע מוצאם והשתייכותם. כתובות אלה נחרטות בתודעת הציבור, משחיתות רכוש, פוגעות בנוף וגם בנפש.
בערב חג השבועות, בין השעות 9 ל-12 בבוקר, יצאו מאות מתנדבים ברחבי הארץ למחוק כתובות אלה. בחג השבועות נקרא את "מגילת רות", אשר במרכזה רות המואביה, אשר דבקה בחמותה נעמי, על אף שלא הייתה מבנות ישראל. מסיפור זה נלמד על חיים משותפים, סובלנות ואהבת האחר.
מרכז השלטון המקומי, ובראשו מר שלמה בוחבוט, נרתם אף הוא למבצע, ועודד את כל הרשויות המקומיות לקחת חלק ולסייע במחיקת הכתובות. ביום חמישי נצא יחד כדי לקדם את ההתחייבות ב"מגילת העצמאות" לפעול למען שוויון בלי הבדל דת, גזע ומין.
אנו קוראים לציבור הרחב להצטרף לאיתור הכתובות ולמחיקתן. נשמח לקבל דיווחים על מיקום כתובות לאתר האינטרנט שלנו: www.othervoice.org  
לפרטים נוספים:
שמוליק מרזל – 050-5654201
אריק ילין – 054-4689001

3. ולסיום, אם עוד לא חתמתם- מצורף לינק לחתימה על העצומה החשובה נגד חוק האוסר על ציון "יום הנכבה" אנא קראו, חתמו והעבירו הלאה לרשימות התפוצה שלכם, כך שיהיה פה קול חזק ושפוי בעד דמוקרטיה וחופש הביטוי בהתאם לרוח מגילת העצמאות

http://www.atzuma.co.il/petition/aditayar/1/1000/

 

בינתיים רק אהבה תביא אהבה!

פרשת במדבר שלושים ושלוש ואריציות

פרשת במדבר היא הפרשה הפותחת את ספר במדבר שבאנגלית נקרא NUMBERS.
תמיד הפליא אותי איך שם ומהות כל-כך יפה של מִדבר, על הקונוטציות הדוממות והמדברות שלו היתרגמו לשם הכעור והמשמים – מִסְפּרִים. מבחינה מסוימת, יש דיוק בשם המתורגם כי זה מה שעושים בספר במדבר, סופרים.
לפחות בתחילתו, סופרים את בני ישראל ואת הלווים.
ולמה אלוהים סופר את בני ישראל? רש"י עונה – בגלל שהוא אוהב אותם. והוא מסביר שזה דומה לאדם שיש לו אוצר מטבעות שיקר לליבו ולמרות שהאדם יודע בדיוק כמה מטבעות יש לו, הוא מוציא אותם לעתים קרובות, וסופר.
ההסבר, מצד אחד, מצייר את אלוהים כמו הקמצן של מולייר, מצד שני כולנו מכירים את הנטייה הזו, שאולי היא אובססיבית קצת אבל משמחת ומאשרת כמו ילד שסופר את אוסף הבולים או המדבקות שלו.
לחכמים ברור שרק מתוך אמפטיות ואיכפתיות אלוהים היה סופר אותם ובכל זאת זה נדמה משונה ומעיד על חוסר בטחון שלו בעם שהולך אחריו למרות כל המצוות והאיסורים שהוא מנחית עליו.
פרשת במדבר היא כמו שיחת תדרוך צבאית לקראת המסע הגדול. חלוקת תפקידים ואחריות בין העם וכמעט ואין בפרשה חלק רוחני או פיוטי כפי שמעיד השם היפה במדבר.

אבל גם בספירות ובמספרים יכול להיות פיוט כמו שחשבתי שהדרך שלי להיות סופרת תורכב משלוש מאות ושבע הצעדים מביתי לספרייה הציבורית.
הנה קטע ספרותי לכבוד שלושים ושנות חיי, הומאז' שלושים ושלוש ואריציות של בטהובן על הולס של דיאבלי.

הראשון, טוב, הוא היה הראשון
השני, שבעצם רציתי שהוא יהיה הראשון, עבדתי בתחנת דלק, בחורה צריכה למלא עצמה בסולר בשביל בחור, לפחות הוא היה פז טהור.
השלישי, העיקר שחשב שהייתי טובה, הייתי טובה, אני טובה.
הרביעי, במקסיקו, בטוח כבר מת, לא בגללי.
הרביעי, בלונדי דוגמן, עם אופי מצונן.
החמישי, הו, החמישי, מהאימפריה הבריטית, פול החמישי.
השישי, החבאתי אותו במקלחת, מפול, מותק של גוף.
השביעי, בוסטון, קר ומתוסבך
השמיני, האמריקאי הדביל, מוצלח, חוץ מהפעם אחרי רכיבת סוסים- לא חכם להתנקם בפישוק של עצמך.
התשיעי, נולדתי בתשיעי. ואני בכלל שונאת מדורות. עם הילד המקסיקני הזה הבנתי שיש לי בעיה עם- אהבה, לפחות למדתי ספרדית.
העשירי, סטפן הצרפתי, נחמד כשקלישאות מתגשמות.
אחד עשר, פתיחת שנת הלימודים, כתבנו שיר ביחד "פרט קטן שולי…"
שנים עשר, מי יודע? תחילת עונת הטייסים,
שלושה עשר, אובססיה. היפה, קראתי לו היפה. אבל בסוף הצלחתי.
מאוד צפוף כאן במבחינה רגשית, לא?
ארבעה עשר, סיימתי איתו תוך כדי שיחה ממתינה
חמישה עשר, מסדר כנפיים
ששה עשר, האוסקר שלי, זמביה.
שבעה עשר ושמונה עשר, פסח. אחד השאיר הודעה מהממת "אחרי לילה איתך אני מרגיש מצולק כמו אחרי קרב בכלוב אריות" כן, אני שורטת. האפיקומן השני ירד בצורה מפנקת וטוטאלית, עם שם ראוי, משה.
תשעה עשר, מאנייק.
ליל העשרים. נמוך, אבל הרווחנו יחד חמישה עשר שקלים בלוטו.
עשרים ואחד, בליינד דייט שנגמר באמבטיה
עשרים ושניים ניו-יורק. בסנטרל פארק. קצת דאגתי לחצאית שלי, ולעובדה שהיד שלו היתה מלוכלכת.
עשרים ושלושה, התכוונתי רק להוכיח לו שהוא הומו, אופס, טעיתי.
עשרים וחמישה- גם הוא התחיל כסטוץ של לילה, ואיכשהו, איכשהו, איכשהו זה נמשך ונמשך. כל-כך אהב לשמוע את הרשימה שלי, זה באמת פרוורטי.
עשרים ושישה- זיון נחמה כפול שניים. יצא פעם עם מישהי ששנאתי!
עשרים ושבעה- שם נורא פופולארי- צהריים, הזיון שהכי הזין את השיער שלי, היה מצוין לחתונה של …., חסכתי פן.
עשרים ושמונה, שוב בחירות, שוב תוצאות מאכזבות, איזו מדינה.
עשרים ותשעה, די ג'יי, נשכתי אותו.
שלושים, שם של פסיכולוג.
שלושים ו… מה ההבדל בין תואר שני לתואר ראשון? בתואר השני את פוגשת את כל מי שהזדיינת איתו בתואר הראשון. סיבובים חוזרים לא נחשבים.
שלושים ואחד חלק, חלק, חלק. לא עושים כאלו בגילאים כאלו, חלק, טבעי. אבל שקרן.
שלושים ושתיים, התאים לי למצעים.
שלושים ושלוש, תמיד ידעתי שכך אמצא את הגבר שלי. אפילו בלי לחפש, פשוט אמצא. אותו. מונח בסנדוויצ'ייה מקומית, מחכה בסבלנות לפתיחת ממרח משובח, אך במחשבה שנייה יכול להסתפק בי. מציץ ונפגע בשל הדמיון המביך בינינו. עדיין.
שערו שחור, נקודה חומה קטנטנה בשתי עיניו הירוקות, העצומות. שפתיים דקות כדף, נפתחות בעניין ונסגרות בשתיקה. שלי לא נסגרות אף פעם, כמו חרכי התריס תמיד זקוקות לפתח אוורור. עיניי חומות כאותן עוגיות דובשניות הגורמות לבחילה ושיערי צבוע תמידית בבלונד או בגוון אדמוני. אנחנו זהים בגובה ובשמונת הנמשים שעל האף.
המבט המזהה מעל הכריכים המפתים היה כשר למהדרין, לא רמז כלל לפרשת השבוע שתבוא לאחריו סוערת ומגרה כמו אכילת גדי בחלב אימו.
תקשרנו ברעב, שנינו נגמלים מסיגריות חונקות של שנים. אין אל מה לברוח, מלבד המבט, מלבד המבוכה שבזהות. מוותרים על ההתמכרות לינוק אוויר, להרטיב, להתייבש, לשלוט אפילו על הריאות.
אוהבים לגוון, קצת משומש אבל לא יתר על המידה, בלי צלקות מעוורות.
הוא לא הולך איתי לתערוכות במוזיאונים, אבל מוכן לתרגל את התחושה, הנשענת זו שתמיד חסרה לי. ובעצם הוא הראשון שהחדיר בי סבלנות בלתי נסבלת והצליח לגרום לי לסדר בעצמי את החדר. הוא יושב על המיטה, כגמד בלתי נראה פוקד עליי לקפל כל חולצה, גם את הפיג'מה הלא משומשת. "אל תחפפי".

מדהים איך שלושים ושלוש וריאציות על אותו דבר יכולים להתממש ולהפתיע…. כמו הקשר בין דיבור למדבר, כמו הליכה של עם מתחת לאלוהיו, כמו דרשות לפרשות השבוע.

שבת שלום או בעצם שבוע טוב

בהר בחוקותי- פרשה בודהיסטית?

החלטתי לכתוב ממש בקיצור על פרשת בהר בחוקותי- הפרשה האחרונה (שבעצם מורכבת משתי פרשות) בספר ויקרא.
מהשבוע הבא אנחנו עוברים לספר במדבר, אז כל מי שאמרו אצלו בכיתה "חזק חזק ונתחזק" בסיום קריאת אחד מחמשת חומשי התורה וחילקו לו טופי, יכול להיזכר בזה בנעימים וכמובן ללכת לקנות לו ממתק משודרג יותר. מי שחשקה נפשו להישאר מול המחשב ולהתענג על פיסת ילדות ולהבין עוד פיסה שהמריצה אותי לכתוב את הבלוג הזה יכול לצפות פה בקטע השובה שהביאה תמי יחד עם פרשנותה הנפלאה.
 
המשפט הראשון של פרשת בהר הוא זה
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמר:
והמשפטים הבאים הם אלו
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ  שַׁבָּת לַה' (ג)  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' …..

ובזכות ההקבץ העוקב של הפתיחה הדרמטית והפסוקים שאחריו, רש"י הגה את הביטוי שנצרב בתרבותנו- מה עניין שמיטה להר סיני.
רש"י שואל הלא כל המצוות ודקדוקיהן השונים נאמרו מסיני, למה חוזרים על עניין השמיטה שוב. עם השנים התווספה לפרשנים השאלה ולמה דווקא חוזרים על נושא זה.
אם יש עוד דבר שאני אוהבת בבודהיזם זה שלא רואים הרבה טעם בשאלת למה.

כפי שאומר ג'ק קרונפילד לתומר פרסיקו- המסורת הבודהיסטית מאוד מאוד פרגמטית. אין לה הרבה עניין בשאלת השאלה "למה?". השאלות הללו הן אינסופיות. ומה שברור הוא שקיים סבל, שקיימות סיבות לסבל (חמדנות, שנאה, בוּרות), ישנה דרך להשתחרר מזה ולחיות בחירות ובשלום.
(עוד על הראיון של תומר את ג'ק- כאן)
ובכל זאת התשובה שלי לשאלת רש"י על הקשר בין שמיטה להר סיני היא זו:
הר סיני הוא הדימוי לתורה (בקרוב בחג השבועות נרגיש זאת כולנו) והוא גם דימוי למפגש העוצמתי בין העם לאלוהיו. כל-כך עוצמתי שנכתב עליו "וכל העם רואים את הקולות" ועל זה מפרש רש"י – רואים את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר
הר סיני אם כך הוא העדות לדבר המוחלט שבו נאמר נעשה ונשמע. הוא נקודת המפתח לכל הסיבה בה כרכנו את עצמנו באלוהים האחד הזה שאנחנו יצרנו או שהוא יצר אותנו.
הר סיני הוא סמל לדבר קדוש, מעורר השראה וקבוע כמעט כמו אלוהים. ובכל זאת מיד אחרי הקביעוּת הקדושה והיציבות הנצחית מגיעות דווקא ההוראות על השמיטה. שמיטה של הקרקע, שמיטה של חובות, שמיטה של בעלות על עבדים וכמובן התזכורת התמידית המקורית אם תרצו על שמיטת המלאכה שאלוהים עשה כשברא את העולם- שבת.
להרפות את ההאיחזות שלנו דווקא בסמוך לדבר היקר לנו כל-כך?
נשמע מוכר מאזור הרים אחר, לא?
כידוע משייכים את הבודהיזם לדיבור על קיום הסבל ופחות על שלושת האמיתות שבאות בעקבותיו- היינו שיש מקור לסבל, אפשר להפסיק את הסבל ושיש דרך לצאת ממנו. 

וזה לא שהעולם עצמו הוא סבל, ממש לא, אלא שכל דבר בעולם יכול להיות גורם לסבל אם נאחזים בו…  ההיאחזות עצמה, זו שאנחנו בכלל לא חשים בה או קוראים לה בשם אחר היא עצמה הסבל. ובעקבות זאת כל דבר שנאחזים בו הופך להיות גורם פוטנציאלי לסבל.

אם כך, למקרא פרשת השבוע אפשר לחשוב שאלוהי היהודים גם כן כיוון אותנו אל עבר הסכנה האנושית, סכנת ההאיחזות, ברעיונות, ברכוש, בבני-אדם ואפילו בו.

סמיכות שני הדברים שכביכול לא קשורים זה לזה כאילו נועדו לעזור לנו לשמוט את הר סיני. לי היא עוזרת וזכותי לראות זאת כך כי הלא בתלמוד נאמר שעלינו לראות עצמנו כאילו היינו במעמד הר-סיני, כאילו כל הדורות כולם נכחו שם וקיבלו על עצמם את הברית ההדדית. וכולם גם קיבלו את הערות השוליים התלמודיות בהן נכתב- "אל תקרא חרוט על הלוחות כי אם חירות!"

{מילים יפות ומבהירות יותר על אי היאחזות נכתבו ע"י אחרים, ואני מביאה טעימה מקורית ממילות הבודהה בתרגום של סוטה ניפטה וטעימה מעובדת מהמלצה של דן לחמן על הספר הנגיש של אסתר פלד- להרבות טוב בעולם. וגם רציתי להביא פרשנות מסורתית או מפורטת יותר לפרשת השבוע והיחידה שמצאה חן בעיני היא זו של השכן דרור פויר ואם אין הוא מסורתי מספיק בעיניכם, זה בדיוק הזמן לשחרר עוד דיעה/מחשבה ולנשום עמוק אל המקום שהתפנה…..}.
 

העוגיות של גילה שפירא

אני אמורה לכתוב על הפרשה שדווקא לימדתי עליה השבוע והיה מוצלח ומעניין ומלמד.
וכן, אני יכולה לדחות את זה למחר כדי לעשות את זה כמו שצריך אבל מחר אני כבר יודעת שלא אהיה בבית עד סוף השבוע. את הבוקר הארוך אני אבלה במוסך ובסביבתו בהמתנה לרכב שיעבור טסט ואחר הצהריים אסע לירושלים. ובאמצע היום, בשתיים וחצי בדיוק, אהיה בבית הקברות כי גילה שפירא נפטרה. (לא חושבת שאם תעשו עליה גוגל יופיע משהו אודות האישה שהייתה, כל-כך משונה לכתוב הייתה על אישה פעלתנית, טיילנית (ברמה עולמית) וחייכנית כמו גילה).
אמש כשהוריי בישרו לי על מותה, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה שלא אוכל עוד את העוגיות הקשות בצורת חצי ירח שהיו מנוקדות בשברי אגוזי לוז שהייתה מכינה לכל אירוע. מותו של אדם לוקח איתו כל-כך הרבה דברים חשובים ולא חשובים, חיים שלמים שכל-כך הרבה כלול בתוכם- מתכונים, שיחות, חיוך, מגע, אפילו נינים יש לה ולהם כמו לשאר צאצאיה ולבן-זוגה יחסרו כל-כך הרבה מאלו ועוד הרבה דברים שקשה לי או כואב לי מידי לדמיין.

על פניו המוות הזה אינו הפתעה גמורה מכיוון שגילה חלתה בסרטן בשנה האחרונה והוא הלך והתפשט בגופה והחליש אותה מאוד. אינני יודעת בדיוק בת כמה הייתה, מעל שבעים, אבל מכיוון שנכחתי היום ביום העיון שעשו לכבוד עמוס עוז בן השבעים אני בהחלט יכולה לומר ששבעים זה השישים החדש אולי אפילו פחות.
ובכל זאת זה מפתיע. ובכל זאת זה מצמרר לראות את הודעת הפטירה שלה מתנוססת ברחבי היישוב עם השם העברי המלא שלה או יותר נכון היהודי שלה- פרידה גילה. שֵם אדם על מודעת אבל שתיתלש יום אחד ותפַנֵה מקום לשם אחר, שם שחי בזה הרגע.
ההורים שלי לא נמצאים השנה בארץ ועל כן בלוויה נהיה רק אנחנו, שלושת האחים. נדמה לי שקרוב לעשור או בעצם יותר מעשור לא היינו רק שלושתנו (כלומר ללא הורים, גיסים, אחיינים) באירוע כלשהו. ואין זה מפתיע שזה יהיה בלוויה של גילה שהייתה כמו דודה בשבילנו. מכיוון שלאימי יש רק אחות אחת ואבי הוא בן יחיד ושניהם עלו מארצות הברית יצא שלא גדלנו בחברת דודים ודודות. התחליף לאלו היו החברים האמריקאיים של הוריי שרובם ככולם עלו לארץ והשאירו את הוריהם ואחיהם מאחור. גילה ובעלה ג'סי היו ראשוניי החבורה והם בעצם אלו שהביאו את ההורים שלי להתגורר פה בדרום ולהקים את הקהילה הקונסרבטיבית שבה אבי כיהן כרב שלושים שנה.
תרגול המוות שעדיין אני דוגלת בו, עליו כתבתי פה הוא כמובן אינו תרופה להפתעה של המוות, לתחושת החידלון הנוראית. כשהייתי בכיתה ח' נפטר GRAMPA JOE שהיה בעצם אבא של אחד הדודים המדומים וזו הייתה חוויה בלתי נתפסת בשבילי. איך? ועכשיו למרות השנים שעברו וחוויות של מוות קרובות יותר או פחות זה עדיין בלתי נתפס, ההיעלמות הזו. גילה? שגרה מול המרכז המסחרי, שהייתה מחייכת אלי בגנבה, מחניקה את סודי בתקופות ההתמרדות שלי בהם הייתי שורצת במרכז עם חברות ומעמידה פני מעשנת. גילה שהייתה מטיילת עם כובע פטרייה צבעוני? שתמיד הייתה מזמינה אותנו לביתה לארוחות שבת, שהייתה מכינה את העוגיות הפשוטות והנימוחות כל-כך? היא איננה?

כן. מוות הוא מוות והוא עצוב למי שננגע בו, כולנו. זה יהיה מצחיק אם לא ייצא לי לכתוב על פרשת השבוע "בהר- בחוקותי" כאילו מפרה את החוקים וזה יהיה גם כן לזכרה של גילה שהייתה עדה לילדה המתמרדת שהייתי והעלימה עין מכך והעניקה לי חום ואהבה וחיוך כמו דודה טובה, אמיתית וכמובן עוגיות.

יהי זכרה ברוך.

בוקר של תודות

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה… מתוך פרשת השבוע אמור שרק אתמול כתבתי עליה פה….
 
תודה לחברתי, כוכב נוצץ וחיוור בו זמנית, כן היא בהחלט תופעת טבע נדירה, שהקדישה לי או יותר נכון למילים שלי כמעט שנה שלמה. שייפה, מחקה והעירה ושאלה וכן, גם החמיאה- מעולם המילה יפֵה לא הייתה משמעותית לי כל-כך כמו ה"יפֵה" שהגיח מפעם לפעם בהערות הירוקות או הכחולות או האדומות שהופיעו בצידי המסמך. תודה על חוכמתה ועל אמונתה כמו גם על הסתייגותה ממילותיי. בנאדם שיכול לקרוא את המילים, לקרוא באמת וגם את הרווחים ביניהן, להכיר באינטימיות את האותיות הוא בנאדם שיכול לעשות הכל ולחיות, ולחיות יקירתי תכולת העין, עם יושרה וחוכמה ואהבה כמו שלך זה הכל!
 
תודה למורה שלי לתנ"ך, ישראל גוטמן, זכרונו לברכה, שמשפחתו ביקשה ממני לערוך את טקס האזכרה החמישי שלו.
 
תודה לשכן שאינני יודעת את שמו שיצא מהבית בדיוק שיצאתי אני והוא אוחז בילדתו לבושת שמלה בכדי לקחת אותה ברגל לאותו גן אליו הלכתי אני לבדי לפני שלושים שנה. (אמאלה!!!)
 
תודה למי ששם ברדיו את השיר הזה, הכל-כך נכון לי בתקופה זו, בדיוק לאחר תשדיר שביקש מהורים לשמור על ילדיהם בל"ג בעומר הקרב ובא, וכל זה בדיוק כשעברתי מתחת לגשר שהולך ונבנה בדרך לבאר-שבע (ותודה גם לעובדים עליו) וחשבתי לעצמי מה הפלא שלפני עשור נדרסתי במעבר חצייה.
 
תודה לחברה אחרת, סוג של תאומה, שתוך כדי מחיית דמעות ההתרגשות נזכרתי שאתמול שאלה אותי בטלפון- אז עכשיו תכתבי את "הגבר החמישים?" כמו אמרה לי שיש אנשים (לפחות אחת) שמחכים לקרוא אותי ועוד אני זוכרת את הרגע בו ישבנו שתינו על המיטה במקסיקו ואני קוראת לה את העמודים הראשונים ברומן שעבר אמש עוד שלב בדרכו להיות ספר.
 
תודה לאמא שלי ששאלה אותי אתמול אם עכשיו כשסיימתי את עריכת הספר אני לא מרגישה כמו אחרי לידה, היינו מרוקנת ומדוכאת.
 
ותודה לי שרק אמרתי שאני שונאת את ההשוואה המעצבנת הזו ולא אמרתי את מה שמחקתי עכשיו.
 
תודה ל'רשימות' שבזכותם אני יכולה להוסיף עוד מלל לפרשות חיי אפילו שרק אתמול עשיתי זאת בגלל ההתחייבות העצמית, כיף שאפשר לבוא בכל מצב-רוח או אילוץ שהוא.
 
תודה לספר "דרך האמן" (וכמובן לשתי חברות הסנגהה שהמליצו לי עליו לפני חמש שנים) בו קראתי שמאוד יעיל לכתוב רשימות תודות.
 
ותודה אחרונה לאיבון וויר, המורה בריטריט הראשון שלי, שאמרה שגם להתיישב על כרית המדיטציה ומיד לקום זה טוב והיום עשיתי זאת כי בכל זאת היה שמונה בבוקר ומיהרתי לבית הקברות "מנוחה נכונה".

פרשת אמור- נאמר כבר הכל?

פרשת אמור שעל פניו מרגישים איתה שנאמר כבר הכל…. כלומר, מה עוד אפשר לומר על קורבנות וטומאה וטוהרה ותפקידים של כוהנים?

מסתבר שיש עוד הרבה מה לומר ורק הפוסק הפותח של הפרשה מעיד על כך- וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. שלושה סוגי אמירות בפסוק פתיחה אחד וזה מזכיר לי מישהי יקרה שאמרה לי (קצת בניסיון להשתיק אותי) שהדהרמה (תורת הבודהה) לא זקוקה להרבה מילים.
אבל פרשות השבוע הן יהודיות כמו בקטע היפה מתוך השיר של עמיחי- "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" שפותח את הספר "פתוח סגור פתוח" שארגונים יהודים פלורליסטיים כמו בינה- המקום אליו אני שייכת מכנים אותו פתוח- סידור- פתוח או הסידור של החילונים.
אחרי ההקדמה האומרת הזו אני לא יכולה שלא להעתיק את הקטע-
 
העם היהודי קורא באזני האלהים את ספר התורה
במשך כל השנה, כל שבוע פרשה,
כמו שחרזדה שספרה סיפורים כדי להציל את חייה,
ועד שמגיעים לשמחת תורה
הוא שוכח ואפשר להתחיל מחדש.
 
מבלי לשים לב או אולי אם לשים לב פרשת אמור פותחת ונסגרת בדיבור. כמו סולם, מתחילים בדיבור האלוהי ומסיימים בדיבור האנושי- באיש המקלל את האלוהים ובעקבות דיבורו נגזר עליו למות. זה לא ספויילר אבל זה הפסוק האחרון של הפרשה- וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה .
 
ומה יש באמצע? עוד דברים שיש בהם מן ההבדל בין בני אדם לבין אלוהים או יותר נכון המיוחד שבבני אדם- החולשות שלהם. השבוע בזמן שחיכיתי לקבוצת המדיטציה בכלא הגיעו שני ברסלבים שכל הזמן כינו זה את זה רבינו, צדיק, חכם ועוד. בזכותם יכולתי לראות את אחת מנקודות התורפה בתרגול שלי- הסבלנות. והיה רגע בו יכולתי לצאת לעזרם באופן יהודי באיזה דיון שערכו אבל בחרתי שלא. רוב הזמן הם דנו בחלליות שהתרסקו בגלל שהיו בהם יהודים כי אלוהים לא רוצה שנגיע לירח או משהו כזה. אני אוהבת את הבודהיזם שהוציא מהדיון שלו את אלוהים ונותן משמעות למעשים ולדברים שקורים כי הם קורים, כי במקום בו חוטבים עצים ניתזים שבבים… ולא כי כוח חיצוני גורם להם לקרות.
 
בפרשה יש איסורים מאוד לא פוליטקלי קורקט על אנשים עם מומים. על אלו אסור להקריב מנחות לאלוהים ומשם הסיקו עד לימינו שאנשים עיוורים, חירשים ועם בעיות שכליות לא יכולים לעלות לתורה. התנועה הקונסרבטיבית במפעל מרשים מאוד כן מאפשרת לאנשים עם צרכים מיוחדים לקרוא בתורה ובנימין לאו מראה במאמר הקצר והנהדר הזה רבנים אורתודוכסים ממאות קודמות להם הייתה גישה שונה לנושא.

הטקסט על המומים, מראה מצד אחד את רמת הפרנויה שהייתה בציבור, את הרצון הנואש להיות מושלמים, להיות מקודשים על ידי האלוהים שזה כמעט עצוב. בשיעור שהעברתי בבאר-שבע על הפרשה סיפר לי יוסי רגב שרנה ירושלמי השתמשה בטקסט הזה כחלק מההצגה 'ויאמר וילך' ואין זה פלא. הוא ראה את ההצגה לפני הרבה שנים והוא עוד זוכר את האמירה השלטת- מום בו, מום בו אותה תוכלו למצוא חוזרת על עצמה בקטע החי מהפרשה. עם פירוש משעשע של רש"י בסוף.
(יז) אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: (יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ *חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:(כ) אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ * תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם:
* הסבר על-פי רש"י
חרם – שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת:
שרוע – שאחד מאיבריו גדול מחבירו עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחת ארוכה מחברתה
תבלל – דבר המבלבל את העין כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן
גרב וילפת – מיני שחין הם:
ילפת – היא חזזית ונקראת ילפת- שמלפפת והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים
מרוח אשך – שפחדיו מרוססים שביצים שלו כתותין.
והנכד של רש"י- הרשב"ם כתב- מעוך ביצים.
 
לסיום- מה שנחמד כמעט בכל פרשה, אולי כי היא סיפור הלילה טוב של אלוהים, זה שתמיד אפשר למצוא משהו מעצים ומנחם. בעצם זה לא בדיוק בפרשה אלא בפרשנות העתיקה. בפרשה יש בעיקר מילים שובות כמו בִבְתוּלֶיהָ, כִּנְעוּרֶיהָ, קְצִירָהּ, בְּלוּלָה, שַׁבָּתוֹן, הַיִּשְׂרְאֵלִית

אז זה הפסוק שמתפקד כסוכרייה-אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
על פניו אין מה להסתבך פה ובכל זאת חזלינו שאלו למה כתבו אתם בכתיב חסר? ותשובתם היא כי אלוהים קבע אילו מועדות וחגים יהיו (בעיקר פסח, שבועות, סוכות) אבל בני האדם (אתם) הם אלו שצריכים לשבץ אותם בחיים ואפילו אם בית הדין האנושי עושה טעות, הוא האחראי על הזמנים.
מזל שמאז קיבלנו או לקחנו על עצמנו עוד אחריות וכך לא צריכים לרגום באבנים את מי שמקלל את אלוהים או שנושא את שמו לשווא או שסתם מקושש עצים בשבת.

ולסיום סיומת אישית
כן, הכל סופר ונאמר ובכל זאת יש לי עוד מה לומר, לענות על השאלה מה יש לי לספר. היום סיימתי לערוך את הספר הראשון שלי, זה שעד שיהיה לי חוזה יקראו לו כתב יד. וכן עכשיו יבואו לילות ארוכים והפחד, אבל אני יודעת שזו הדרך. להדפיס באוניברסיטה ולכרוך שמונה עותקים בהתרגשות וכמאמר השיר- הזמן הולך ותם וזה קורה לו כי זה מה שזמן צריך לעשות ואני בפארפראזה על אותו שיר לא חולמת ולא הוזה אלא רק אומרת או כותבת שזה בעצם אותו דבר…..
מילים הם כמו בני-אדם, אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם.
שבת שלום