פוסט מתרגש מרכבת ישראל

אני מרגישה כאילו אני יושבת במחלקת עסקים משודרגת.

ישובה לבדי במושב, לצידי ורד שקיבלתי סתם כך מעובדי רכבת ישראל, וגם משום מה קיבלתי שתי פחיות ממכונה השתייה. (ובצדק כי פחית עלתה תשעה שקלים!!!)

יש חיבור לחשמל ואינטרנט חינם.

הדרך לבאר-שבע מעולם לא נראתה יפה יותר. בצד של השמש אפילו המזגן האימתני לא נורא.

אדם אחר אולי לא היה מתפעל כל-כך. אולי התנאים (כי בכל זאת אני שומעת כמה שיחות טלפוניות בו זמנית) לא כל-כך מושלמים כמו שנדמה לי, והכל וודאי זמני, אבל אדם אחר לא ניסה בשבוע שעבר להגיע מירושלים לבאר-שבע.

באותה שעה, כלומר לאחר השעה עשר בבוקר, בתחנה המרכזית בירושלים, התחושה היא כמו תחנת האוטובוס הגרועה ביותר באקוודור. (ודווקא יש שם כמה תחנות טובות מאוד). ניסיתי (ולשמחתי גם הצלחתי) לעלות על האוטובוס הישיר לבאר-שבע.

הצפיפות, הדחיפות היו ממש כמו של שוק בשר. דווקא בשעת ההמתנה עמדתי ממש קרוב לדלת המדומיינת של הנהג אבל איכשהו, קצת אחרי שהאוטובוס המאסף לבארשבע שלא רבים קפצו עליו נסע התחילה מהומה ובהלה קשה. האוטובוס הפך לדבר הכי נחשק עלי אדמות וכולם פילסו דרך לעלות עליו. הבא אחריו היה כעבור חצי שעה. ורבים רבים, כנראה למודי ניסיון נשארו בחוץ.

החלטתי שאם ברצוני לשמור על בריאותי מוטב לי לישון בתלאביב ולהגיע ברכבת. הפחידו אותי שגם ברכבת ישראל יהיה עומס של חיילים שרוצים להגיע לבסיסי הדרום ביום ראשון אבל היה לי ברור שמה שמתנהל בתחנה המרכזית בירושלים לא יתנהל ברציפי הרכבת.

לרכבת הזו ולתנאים האלו לא התפללתי.

שבוע שעבר "זכיתי" גם לנסוע באוטובוס מאסף מהצפון לתל-אביב. הוא איחר כעשרים דקות בתחנה שהייתי בה, אי שם באיזור טבעון. אבל הנהג, בכלל, הנהגים של אגד הם ממש לא האשמים. הנהג נסע יפה והיה אדיב וסבלן לכל המתרחש. ובכל זאת חשבתי לעצמי כמה אני ברת מזל שאני לא נצרכת לאוטובוס על בסיס יומיומי. וגם איזו פריבלגיה זו לישון בתלאביב אצל חבר ולנסוע כמו מלכה ברכבת.

אז כן, זה אופנתי אולי ללעוג לרכבת ישראל, אבל בתור מי שגדלה בדרום ונסעה במאות אוטובוסים אפשר גם להעריך את הנס שקיים כאן. ואם רק תהיה תחנה במבשרת ציון (כי הקו החדש לירושלים הולך לעבור ממש קרוב ובגלל שעדיין חלם כאן, לא תהיה שם תחנה) אזי בא לציון גואל!