כמה מילים על נוילנד וגם שאלה שבאה מקרוב: הכיבוש נעשה יותר נוח? יותר טבעי?

לא בטוח שהסופר המוכשר אשכול נבו יאהב את זה שקישרתי את הספר שלו לכותרת שלי, אבל זה סדר יומי היום.

זה ודלקת האוזניים שפתאום צצה לי.

במסגרת הדלקת יכולתי לקרוא את הספר המצויין נוילנד. בין חבריי ברשימות ראיתי רשימה מעניינת וכמובן ביקורת חשובה וטובה של עומרי הרצוג בהארץ.

הספר תפס אותי קודם כל כי הוא כתוב טוב והוא נכנס להרבה קולות ודמויות בצורה עמוקה, אמינה ומעוררת אהדה ועניין. היכולת להראות כמה צדדים של דמויות, חלקן מאותה משפחה ועדיין להבין ולהזדהות כל פעם עם מישהו אחר זו ממש אומנות. מעניין שהפעם האחרונה שכך נפעמתי מכשרונו של סופר הייתה כשקראתי את "בגוף שני יחיד" של סייד קשוע.

הספרים לא דומים. ממש לא, אבל מעשה הכשפים של המחברים המוכשרים הללו תפס והרשים אותי מאוד.

נוילנד מעלה שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו והוא עושה זאת בצורה ספרותית ולא מניפסטית. מזיז אותנו רגשית.

במיוחד בתור מי שטיילה השנה כמבוגרת יחסית, בדרום אמריקה, אני יכולה להעיד שאכן משהו נכבה בין החיפוש, החופש שקורה שם לבין הנחיתה. למזלי מצאתי לעצמי כל מיני נוילנדים. שם ופה. אבל לכל אחד צריכה להיות נוילנד שתזיז אותו מהאוטומאט הישראלי שלא שואל שאלות.

וזה מוביל אותי לתהייה שעלתה לי השבוע כשהחום (החום בחוץ) עלה והתחמם והבהיר לי שוב כמה אנחנו גרים ונטועים במזרח התיכון!

אולי מתכחשים לזה, אבל אנחנו פה ולא באירופה!

וכן, היו פה אנשים שהגענו לכאן. והם עדיין כאן. והחום בתל-אביב הבהיר לי איך ברור שלאף אחד לא בא לשמוע על פלסטין ועל מה שקורה שם וגם לא על פלסטינאים, כי החיים פה חמים וקשים בין כה וכה. נדמה לי שאשכול נבו כתב בספר שכל אחד בעצם מתגעגע למקום אחר ופשוט תקוע פה כי הוא פה.

וגם אם מישהו הגיע לאן שהוא רוצה (נניח המתנחלים- מסתוותנין בערבית) אז הוא תקוע למישהו אחר בגרון.

ויחד עם זאת מדהים אותי שיש אנשים… ויש אנשים שעושים כל-כך הרבה בשביל לעורר אנשים אחרים למצב האבסורדי שאנחנו מצויים בו. עידן לנדו הוא אחד כזה, והסרט המדהים "שלטון החוק" וגם חברים שלי וקבוצה מדהימה שאני שייכת אליה שיוצרת קשרים עם כפרים ספציפיים.

אני ממש ממליצה לחבור לקבוצה הזו, או ל"קבוצת הכפרים" וללכת לנסוע להכיר את פלסטין. לא להפגין, לא להתנגד, קודם כל להכיר!!!

ושוב אני כותבת על דיר-איסטיה כי זה לא דבר חולף. הנה התמונות מסוף השבוע שעבר מדיר איסטיה. צילמה אותן איה.

ומעניין שיש גם לנו תמונות, מאותו הכפר, רק מלפני שנה וחצי, כמעט שנתיים, מתקופת מסיק הזיתים. צילם בן הזוג שלי איתן הרמן.

אתם ממש מוזמנים

תראו את רמת ההשקעה בפוסט הזה שבו הגיעה תשובה של רשות שמורות הטבע והגנים. משהו שכביכול אין מה לא להזדהות ואין מה לא לתמוך בו. ובכל זאת.

אני, אנחנו, רוב היהודים בני הארץ הזו, ברי מזל. גם אם אנחנו קצת חולים או תקועים בפקקים בדרך להוציא את הילדים או רצים לאיזה מבצע או תור ושלא נאחר, או נתקלים בקשיי הפרנסה וסתם במילים לא יפות של אנשים. גם אם אנחנו כמו שאשכול נבו כתב בספר, קצת פצועים. עובדה שמרביתנו זוכים לטייל בחוץ לארץ, זוכים להימלט, להתאוורר. הידעתם שערבי ארץ ישראל שרוצים לנסוע למכה, צריכים לרכוש פספורט ירדני זמני ולהמריא משם? שלא לדבר על תושבי השטחים שכל יציאה מהכפר כמעט, טומנת בחובה קושי פיזי. 

אז ברי מזל אנחנו. והמזל הזה, לצערי הוא בא גם על חשבונם של אחרים, אז המינימום שאפשר לעשות זה להכיר בזה. ואחר-כך, רק אחר-כך ולא מתוך פחד ולא מתוך שמחת הניצחון, רק לראות לאן זה לוקח אותנו. אני מקווה שלדרכי שלום.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: