הקושי לתרגם רוח. ל-ת-ר-ג-ם. משהו נרגם? רגע? חלף עם הרוח. ר-ו-ו-ח רווח של רוח. מרווח?

אמש ראיתי משהו בבהירות.

חשתי בו.

משב של רוח.

הבנה קטנה.

מסתבר שאני יודעת ספרדית. ואנגלית כמובן. שפת אימי.

ואני יודעת את השפה החדשה שלי.

זכיתי לדעת אותה במובן המקראי, לדעת דהרמה.

כמו תוכנת מחשב היא כבר מותקנת בתוכי. מתורגמת לפחות לשלוש שפות.

אינשאללה בעתיד אדע להעביר אותה בערבית אותה התחלתי ללמוד.

פעם חשבתי שדהרמה היא שפת העולם. כמו שפת הילדים, פשוטה ומובנת.

ובאמת כשיושבים בשקט היא כזו. מובנת, מכילה את כל מה שישנו, לא צריכה יותר מידי מילים. אמת.

אבל כשמנסים לדבר אותה, כך הסתבר לי אמש, היא כמו שפה זרה.

שצריך ללמוד.

שמי שינסה לתרגם אותה צריך להכיר אותה. לא, לא על בוריה, רק לטעום ממנה בגוף, לדעת אותה בשביל להעביר הלאה.

הבודהה אמר לאננדה העוזר שלו שלמורה דהרמה צריכות להיות חמש איכויות

1. צריך ללמד דהרמה עם המחשבה: אלמד צעד אחר צעד

2. אלמד עם המחשבה וההבנה בדבר השרשרת של המעשים והתוצאות שלנו

3. אלמד דהרמה מתוך חמלה

4. אלמד דהרמה לא מתוך רצון להרוויח משהו חומרי

5. אלמד דהרמה מבלי לשפוט את עצמי ואת האחרים.

לא יודעת למה תירגמתי והבאתי את הרשימה הזו. אולי תזכורת לעצמי למרות שאני לא מלמדת דהרמה. אני כן מוצאת את עצמי מתרגמת אותה פה במרכז המדיטציה המופלא בדרום אקוודור.

ואמש ראיתי, שמעתי, הרגשתי כמה אפשר ללכת לאיבוד בתרגום. שבכלל צריך לתרגם דהרמה. היא לא "כל העולם שפה אחת"

זוג איטלקים דוברי ספרדית שילם למתרגמת אקוודוריאנית לבוא איתם לשיחת דהרמה עם מורה בזרם הבודהיזם הטיבטי. זה היה המפגש הראשון של המתרגמת עם דהרמה וממש הרגשתי את האובדן שלה. את חוסר ההבנה שלה. את התחושה שהיא לא מבינה את המילים הנאמרות. וזה היה מעורר חמלה. והערכה. וכן, גם קצת שיפוטיות אל מול המורה האמריקאית שלא לימדה צעד אחר צעד. וגם שימחה על ה"התקנה" של הדהרמה בלב ובפה שלי. וגם השתאות אל מלאכת התרגום בכלל וכמה זה לא דבר מובן מאליו. בכלל בכלל.

ואפרופו דהרמה, ורוח, ודברים שלא מובנים מאליהם וגם סנגהה, אז חברה שלי לסנגהה בישראל, עדיטל אלה, יצרה דבר ענק! ואני רוצה לשתף את כל העולם בזה. שמעתי על הפרוייקטים שלה הרבה זמן, אבל רק היום, אולי זה בזכות הנתינה של הדהרמה, או רוח חג המולד/חנוכה המנשבת בעולם, שהחלטתי לתרום כסף לפרוייקט המרתק שלה. זה יכול להתחיל בתרומה של שלוש דולר!

ולפני שאני מצרפת כתבה אודות עדיטל והפרוייקט בעברית, אז עוד כמה מילות רוח של חיים ברנר.

קראתי אותן בתור פתיח לכתבה שהתפרסמה במוסף מיוחד של הארץ שצורף היום לעיתון בנושא "יהדות כתרבות – היופי בחילוניות". בתוך המוסף יש שיחה של ליאור טל עם חברי הכנסת ניצן הורוביץ ושלמה מולה בנושאי דת ומדינה, יהדות חילונית ועוד והיא נפתחת בציטוט המובא להלן. לצערי אני לא יודעת איך לצרף את הכתבה שנשלחה לי בPDF אז כנראה ששווה לקנות היום "הארץ". ואילו הייתי בהארץ וודאי הייתי קונה. אבל אני ב"הארץ" אחרת.

אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.

["הפועל הצעיר", חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

 אז אני מאחלת שיהיו לכולם ימים מלאים באהבה ורוח ואולי אפילו התאהבות מטורפת בעולם שלנו שמכיל המון ארצות! אביגיל

כתבה שהתפרסמה ב "לאישה" ב- 12.12.11 | מאת צפורה רומן | צילום: דפנה קפלן

31 בדצמבר 2011 מבחינת עדיטל אלה, הוא לא רק סוף השנה האזרחית. מבחינתה, זהו גם תאריך יעד. עד אז היא צריכה לגייס 65,000 דולר מאזרחי תבל למען מיזם מיוחד שהיא שוקדת עליו.

"אם לא נאסוף את כל הסכום, נתקשה לגמור את פיתוח הפרויקט ולא נוכל להביא לכך שאנשים ברחבי העולם יוכלו ליהנות ממנו", אומרת עדיטל אלה (37), מעצבת מוצר המתמחה בעיצוב לקיימות, מוסמכת האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, וכיום מרצה במסלול עיצוב סביבה וחברה במכון הטכנולוגי בחולון.

המיזם שלה, שעליו היא מדברת בהתרגשות גדולה, נקרא .windylight מדובר במנורות חוץ וגינה, המופעלות על ידי אנרגיית הרוח. כל יחידה, שצורתה כשבשבת, יודעת לאסוף אנרגיה מהרוח, להפוך אותה לחשמל וגם להאיר את השבשבת עצמה." רציתי למצוא דרכים להשתמש בצורה חכמה באנרגיה שנמצאת במקומות יישוב מאוכלסים ולתרגם אותה לצרכים יומיומיים", היא מסבירה בפשטות את הרעיון.

גיוס הכסף למיזם נעשה בדרך חדשנית, המבוססת על מימון קהילתי באמצעות האתר הבינלאומי .Kickstarter.com

"האתר בחר מאה פרויקטים שיכולים לפנות ולבקש את עזרת הציבור, ולכל אחד מהם יש זכות להיות שם חודשיים ולנסות לגייס כספים. למעשה,כל תושבי העולם מוזמנים להשקיע במיזם שלי בסכומים השווים לכל נפש, וכל אחד מהמשקיעים יקבל תמורה בהתאם להשקעה שלו. לדוגמה, מי שישקיע שלושה דולרים יזכה בשומר מסך למחשב, מי שמתחייב ל־ 35 דולר יקבל חולצה בעיצוב ייחודי, ומי שמשקיע 100 דולר יכול להזמין את המנורה עצמה.

דרך הגיוס הזו, 'כסף גדול שבא במנות קטנות',יוצרת קבוצה גדולה של אנשים שמעורבים ותומכים בפרויקט. "ב־ 31 בדצמבר יסתיים הזמן שלי באתר. אם נאסוף את הסכום המבוקש,תמומש ההשקעה הכספית וכולם יקבלו את המתנות על פי השקעתם. אם לא, כולם יזוכו בסכומים שעליהם התחייבו ואנחנו נצטרך לחפש אמצעי מימון חלופיים".

היא ילידת ירושלים, בת לאב יזם וקבלן ולאם פסיכולוגית ואמנית. אחרי השירות הצבאי הלכה ללמוד עיצוב מוצר במכון הטכנולוגי בחולון, אבל מהר מאוד, היא אומרת, חשה ריקנות. "לימדו אותנו שהמעצב נועד לשרת את התעשייה, ואני הרגשתי שהעיצוב צריך לענות על צרכים רחבים של אנשים ושל הסביבה. בער בי משהו שלא קיבל מענה בלימודים. נסעתי לקלן, גרמניה, לחילופי סטודנטים, ושם נחשפתי ל'עיצוב הירוק' ,שהיה אז בתחילת דרכו".

אחרי שנה בגרמניה חזרה ארצה והמשיכה את הלימודים בחולון. פרויקט הגמר שלה עסק ביצירת רהיט לגירוי חושי של ילדים אוטיסטים. במהלך השנים, כשכבר הייתה מורה במכון הטכנולוגי, יזמה פעילויות של סטודנטים לעיצוב למען גני ילדים של קהילת העובדים הזרים בדרום תל אביב ועם נפגעי נפש ופגועי מוח.

בתום לימודיה, בנסיעה הגדולה להודו, לא התגודדה עם הישראלים בגואה, אלא הסתובבה בכפרים ושכרה חדרים בבתי המשפחות". עניין אותי אורח החיים שצמח במשך מאות שנים מתוך חיבור לסביבה הטבעית, ומצאתי דוגמאות מרתקות. למשל, כוס חרס חד פעמית ששותים בה צ'אי ואחר כך זורקים על הרצפה והיא חוזרת להיות חלק מהאדמה, או תעשיית הקוקוס המסורתית, שבה משתמשים בכל חלק מהצמח והמושג פסולת אינו קיים. אספתי השראה ותובנות על דרכים ליצור חיים שמבוססים על מערכת יחסים הדדית עם הטבע".

את התואר השני היא בחרה לעשות באוניברסיטת איינדהובן בהולנד. במחזור הראשון של התוכנית החדשנית "אדם ואנושות",שבדקה כיצד המעצב יכול לשרת ברמה עמוקה את הצרכים האנושיים. הזדמנות ראשונה לממש את רעיונותיה הגיעה ב־2002, כשנשלחה לשישה שבועות בקניה. "היינו שמונה סטודנטים ופיזרו אותנו בכפרים. חייתי לבד בביתה של משפחה בכפר שמנותק מחשמל, טלפון, מים זורמים ותחבורה ציבורית. חלק מהגברים נוסעים לעבוד בעיר. הנשים עוסקות בקליעת סלים מסיב טבעי של צמח שגדל בפאתי הכפר, והמלאכה הזו היא גם עבודה וגם מפגש חברתי מבחינתן. בדקנו איך אפשר לעצב למענן מוצרים שהן יוכלו למכור לתיירים בעיר הסמוכה. פיתחנו שיטה לייצר תיקים ייחודיים, קופסאות נוי שנצבעו בצבעים שהופקו מצמחי הסביבה, ותחתיות לסירים שהתגלו כהצלחה גדולה. "במהלך השהות בבית המשפחה השתמשתי בבור השירותים בחוץ ופונקתי מדי יום בדלי של מים חמים לרחצה, שהיה ממש לוקסוס מטורף. כמו המארחים שלי, גם אני אכלתי אך ורק תירס ומוצריו, ובשלב מסוים הבחנתי שריח הגוף שלי השתנה לחלוטין. קיבלתי ריח של אישה אפריקאית". בתום השהות בכפרים נלקחו הסטודנטים לסוף שבוע במלון מפואר במומבאסה. "היה לי מוזר להתרגל לחדר לבד, לאמבטיה עם מים זורמים, למזנון מלא כל טוב. לקח לי המון זמן להדליק את הבוילר ולהתפנק בשפע שאנחנו לוקחים כמובן מאליו".

כששבה להולנד, הייתה מעורבת בפרויקט עם קבוצת פליטות מאפריקה. "הן קיבלו בהולנד מקלט פוליטי, אבל נאסר עליהן לעבוד והן נתמכו על ידי ארגון 'אמהאוס', שאוסף תכולות של בתי נפטרים ומוכר אותן. מאחר שחלק ניכר מהבגדים שנאספו בדירות לא נמכר, הארגון ביקש להפוך אותם למקור הכנסה לנשים. בהשראת העבודה באפריקה פיתחתי שיטה לקליעת בדים לשם יצירת מוצרים כמו סלי כביסה או מכלים, במטרה שהנשים ימכרו אותם. "עבדתי איתן חודשים מספר. בהתחלה הן היו סגורות ולא שיתפו בחוויות הקשות שעברו, אבל במהלך העבודה המשותפת הן התחילו לפרוק את המשא הכבד ולשתף אותנו בסיפורי זוועה על התעללות, אונס, סחיטה, רצח הבעלים מול עיניהן ואובדן המשפחה. היה מדהים לראות איך העבודה המשותפת שלנו יצרה אחווה נשית מדהימה".

לפני שנים אחדות הוזמנה להעביר סדנה לקהילת נשות המאיה החיות באזור יוקטן שבמקסיקו. "האנשים האלו, שחיים באזור של יערות עבותים ובין שרידי מקדשים עתיקים, מיישמים הלכה למעשה את המושג 'חיים ברי קיימא'. הם אוספים מים מהגשם, עושים בהם כמה שימושים חוזרים, ובמקום מיטות הם ישנים בערסלים. כך הם מנצלים את החלל טוב יותר. הנחיתי שם קבוצה של סטודנטים לעיצוב שבאה לבדוק איך אפשר לעצב מוצרים מעץ שגדל בסביבה. הכוונה הייתה לייצר מוצרים פשוטים שלא זקוקים למיומנויות גבוהות, לעשות זאת בצורה שהמוצרים ישדרו את הייחודיות של תרבות המאיה, וכמובן, בלי לכרות עצים. בסופו של דבר אכן מצאנו דרך ולמדנו לעבוד עם שאריות עץ קטנות שזמינות בכל מקום".

ב־ 2004 חזרה ארצה והחלה ללמד במכון הטכנולוגי בחולון בתחום של עיצוב לקיימות (דרך חיים המאפשרת לנו לחיות טוב בלי שהדורות הבאים ייאלצו לשלם את המחיר)."מבחינתי, זו הייתה שליחות: הכנסת הערך שחסר לי שם בזמן לימודיי".לפני חמש שנים הקימה בתל אביב, עיר מגוריה, עסק עצמאי שנקרא "עיצוב חושב סביבה".

במקביל, המשיכה בפעילות אינטנסיבית בנושא עיצוב לקיימות, ואף הייתה חברה בוועד המנהל של ארגון O-2 שהוא הגדול בעולם בתחום. בשנה שעברה היא נבחרה מבין כאלף מתמודדים מכל העולם כעמיתה בתוכנית הארגון הבי־ נלאומי היוקרתי TED המקדם רעיונות בתחומי טכנולוגיה, אמנות ועיצוב.

גם בישראל השאירה טביעת אצבע חברתית. בכפר מנדא, למשל, עבדה עם נשים ערביות על עיצוב גופי תאורה מקליעה של ידות תמרים )הענף הנושא את התמר), שנחשבות לפסולת חקלאית, ובחנות של ארגון"אחותי", המקדם נשים יוצרות מאוכלוסיות שיש להן פחות הזדמנויות, סייעה ליצור קולקציה, לבחור חומרים ולשנות מוצרים באופן שיהיו אטרקטיביים ורווחיים ככל האפשר.

לפני שנתיים הוזמנה להצטרף לסדנה שיזמה עמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות בתכנון – שנועדה לעזור לאנשי הכפר הבדואי אבותלול להגדיר את רצונותיהם לקראת תהליך התכנון. "במשך שנה,אחת לשלושה שבועות, נפגשנו עם גברים מבין אנשי הכפר, אבל הצבנו להם תנאי – שניפגש גם עם הנשים, כדי לדעת מהו התכנון שהן רוצות. כיום, גני הילדים, המרפאה ושאר השירותים נמצאים בסביבת המגורים הקרובה, ומעבר להם הנשים אינן יכולות להסתובב ללא ליווי של גבר. כשביקשנו לדעת איך נאפשר להן יותר חופש תנועה, קיבלנו את העצות החכמות ביותר מהנשים עצמן. הן הציעו שמבני השירות יתוכננו על הדרך הראשית של הכפר. כלומר, שיהיו דווקא רחוקים יותר, וכך תהיה לנשים הזכות להרחיב את טווח התנועה שלהן. הכנו מסמך עקרונות לתכנון הכפר, שנחתם על ידי ראשי החמולות, וזה היה הבסיס שהתקבל על ידי מתכנני הכפר כנקודת מוצא לתכנון העתידי. "לא עשינו שם מהפכה, אבל פתחנו פתח, וזו בעצם השליחות האמיתית, כפי שאני רואה אותה: לא לתת לתפיסת העולם המסוימת שלנו להיות הקובעת היחידה, אלא להיות ביטוי לקולות שבאים מהשטח ולתת להם להוביל את הדרך".

מי שרוצה להשתתף במימון הפרויקט מוזמן להיכנס לאתר Kickstarter.com ולחפש את windylight המיזם יירד מהאתר ב־ 31.12.2011

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: