כתבתי בנרג'י על אחת החוויות המשמעותיות שעברתי בחיים שלי.
אפשר לקרוא לכתבה איך השלמתי עם הגובה שלי אבל בעצם, עכשיו כשזה כבר בחוץ, למרות שזה תמיד היה בחוץ, כבר אז בשיחה החושפנית שהיו בה קרוב למאה איש לפני חמש שנים, ובעצם זה בחוץ מאז שנולדתי, אני מבינה שחוץ מהגובה שהוא כבר לא אישו השלמתי בחמש-שש שנים האחרונות עם עוד הרבה חלקים המרכיבים את מה שאני. הייתי רוצה לכתוב השלמתי עם "כל מי שאני" אבל לא בטוח שזה מדוייק. בטח שלא תמיד ובכל מצב. וחוץ מזה, אם זה היה כך, לא היה עם מה לעבוד.
אבל עם כל-כך הרבה השלמתי שזה פשוט חופש. יומיומי. והנה בערב פסח הזה, הרגשתי שזו השנה הראשונה בה כרגיל שלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר בהארץ ואין בי שום צער או חרטה או אכזבה או תהיה בנוסח "אבל אולי הם בכלל לא קיבלו את זה בדואר". הסיפור פשוט לא הגיע לאן שהוא היה צריך להגיע. כמו שקורה לכל-כך הרבה דברים בחיים. וזהו. אי אפשר שכל בלוט של עץ אלון יכוון את עצמו לנקודה מסויימת באדמה וגם ינחת בדיוק שם. זה הרי מגוחך. כל פיסת אדמה ראוייה לבלוט, כמו שכל מקום יכול להיות בית ובכלל מה אני יודעת מה המסלול המדוייק של הסיפור שלי. כל שאני יודעת הוא שהוא לא היה לטעם מי שקרא ובחר וזה בסדר. הוא היה לטעמי. ובלי קשר הפרגון שקיבלתי מהעורכת שלי בניו-אייג', על כך שאני כותבת מהלב, הרגיש לי כמו פרס עצום! כמו בלוט שהצליח להשתחל בדיוק ליד העלה אליו הוא כיוון והוא צעק- בינגו!
מחרתיים אני נוסעת לנהל את ריטריט פסח. נוסעת בשמחה גדולה גדולה כי אין ופשוט אין דבר שאני יותר אוהבת מלאפשר לאנשים לחוות חופש, לטעום ולשהות עם הדהרמה ואחר-כך אני הולכת לשבת בריטריט הותיקים. פתאום אני מבינה שהשנה הזו לא ישבתי בריטריט מלא, רק שירתתי. ובעצם הפעם האחרונה שישבתי היה בפסח שעבר. אין לי מושג מה אני הולכת לפגוש וזה מרגש כל-כך וגם מפחיד. שנה שעברה הייתי באמצע תהליך של עריכת כתב היד שלי באופן עצמאי. ואני זוכרת שאני אמרתי לעצמי שגם הזמן של הריטריט הוא חלק מהדרך שלי להיות סופרת. עכשיו זה כבר ברור. זו הדרך שלי והיא לא הייתה יכולה להיות אחרת אם הייתי נמוכה יותר אפילו בסנטימטר.
מי ייתן וכל בני האדם יקבלו ויאהבו את עצמם כפי שהם ברגע זה ממש!
תגובות
אביגיל פרוסה וגבוהה.
יפה כתבת על זה.
וגם על הסיפור שלא הגיע למקומו הנכון.
כתבת אותו? – אַת את שלך עשית.
אין עניין שלא מגיע יומו.
חג שמח.
למה שלא תפרסמי את הסיפור כאן?
"רשימות" – במה מכובדת כמו "הארץ".
מן הסתם יקראוהו יותר משלושה, הלא הם שלושת השופטים בתחרות, שעל פי ה-"אני מאמין" שלהם, כפי שהתפרסם – הם לא פסלו לגמרי את שאר הסיפורים, למעט "סיפורי דאחקות", כלשונם.
בכל מקרה, אם כן או לא – חג שמח.
האם התפרסמו הסיפורים הזוכים? אינני מנוי הארץ כך שאינני יודע… ידעתי על התחרות מאתר האינטרנט של העיתון, ונכון לעכשיו אין על כך פירסום באתר
זה מופיע באתר הארץ במדור תרבות וספרות. תודה דב, אני אחשוב על זה אבל גם חושבת להכין קובץ סיפורים. חג שמח
אני לא אוהב את השימוש במילים אנגליות ללא צורך
חוץ אולי מצורך פלצני כלשהו…
לי זה נראה ממש לבנטיני
אם שמעת פעם את מרגול מדברת
(זו מכוכב נולד)
בעברית מאונגלזת
אז זה בדיוק הרושם המתקבל.
בשביל מה לכתוב "ריטריט" כשאפשר לכתוב המון מילים פשוטות בעברית כמו למשל "חופש" "מנוחה"
"מרגוע" ושלל התפצלויות שנובעות מהן
סטוחני שהשפה העברית עדיין מסוגלת לספק את הצרכים של כל כותב בעברית.
כתב המגיב שמעליי (ניר).
ועוד בעניין מרגול : אצלה זה בא מ – "אטידיוד"
ובא לציון גועל.
חג שמח, פעם שלישית.
אביגיל יקרה
את כותבת נפלאה, אכן התפתחת בשנים האחרונות (אני עוקבת בהנאה אחר הבלוג הזה) תחרות הארץ היא אמנם אתגר אך לא קריטריון או אומדן וגם לא קרש קפיצה, תאמיני לי. תכתבי ותפרסמי. אני בטוח אקרא בשקיקה
רקפת
תודה רקפת יקרה.
לגבי האנגלית, באופן עקרוני אני מסכימה. (מצא חן בעיניי (באמת) שהסברת לי מי זו מרגול. אני אומנם לא מכירה את כוכב נולד, אבל יודעת מי זו מרגול. אולי חבל בשבילה שככה צריך להסביר מי היא…)
בכל אופן, המילה ריטריט באה לתאר את הסדנא, כלומר את העניין שאדם נסוג מחייו הרגילים כדי להיות באווירה של חופש ושקט ושדואגים לצרכים שלו (או שלה כמובן) בזמן שהוא עושה מדיטציה. וזו מילה שהשתרשה כדי לתאר את התהליך. ולא משהו מהותי. פעם חשבתי לעצמי שאם כבר צריך לקרוא לזה רי-טריט (גם כן באנגלית) במובן שהאדם מתייחס לעצמו אחרת בצורה חדשה.
מבטיחה שאחשוב בעתיד על מילה יותר מתאימה, כי אכן העברית מספיק עשירה. חג שמח אלף פעמים….