להיות בדואית בנגב, להיות בת שש-עשרה

לצערי כבר לא חולמת להיות בדואית, גם לא להיות בת שש-עשרה.

פוסט זה מוקדש לזכרה של בסמה אל-נבארי ולכל בנות ה16 המוכשרות שרוצות לחיות בעולם טוב יותר.

מאז ששמעתי את הצ'אקאלקות בצהריי שבת ושמעתי את הסיפור על הנערה, קודם כל נערה, מהיישוב חורה אני רוצה לכתוב משהו. חיכיתי שהתמונה תתבהר, שתהיה לי עוד אינפורמציה, אולי דרך הפורום לדו-קיום בנגב, (שם שמעתי שהיא הייתה אותו בוקר בבית הספר) או בשיעור הערבית שהתחלתי להשתתף בו (שם שמעתי שעצרו את המורה לפני שבוע כי שמעו שהוא מלמד כנגד ההתגייסות לצה"ל), אבל בינתיים העצב רק הולך ושוקע וחדשות אחרות, רעות יותר או פחות תופסות את המקום. (אגב, העובדה שכל-כך הרבה ערבים ישראלים לומדים באיטליה מוכיחה שההדרה שלהם ממוסדות הלימוד הישראליים, מדיניות שהוחלט עליה רשמית, בשנות השבעים, וחשבנו שבטלה מהעולם, עדיין עובדת).

אז אני הולכת לכתוב כמה מילים, גם אם הן לא אחראיות כי התמונה לא התבהרה, וגם אם חלילה ואני טועה, זה לא משנה, כי התמונה אף פעם לא בהירה, כמו הלימוד של הבודהה על הפיל שמובא כאן (הסיפור טיפה אחרת ולא נותן קרדיט לבודהה, אבל עדיין יפה).
כשהייתי קטנה, היה לי דימוי בראש שלהיות בדואית זה להיות חופשייה. ויחפה. לא הבנתי "דקויות" כמו פמיניזם, כמו אפלייה, כמו גזילת אדמות ובטח לא מושגים כמו שלטון צבאי ואוייבים. כן, הייתה לי ילדות יפה. ובכל זאת תמיד נמשכתי לצד הבדואי שבתוכי. בניתי אוהלים בחדר והסתובבתי יחפה רוב השנה. (עד כאן הסיפור על החיבור הרגשי שלי)

אבל לתחושתי ובסיוע העובדות-
הסיפור תמוה! תמוה מאוד. כבר כשעלתה הידיעה הראשונה זה היה נראה תמוה. במיוחד חשבתי לעצמי, באיזה מהירות, בתקשורת- נערה בדואית הופכת להיות מחבלת. אתם צריכים להבין שהמרחב של הנגב, כמה שהוא רחב ומרווח הוא גם מלא וצפוף באנשים. יהודים וערבים שמסתובבים יחד בכל עבר, בדואר, בקניון, בסניפי החנויות הסלולאריות, באוניברסיטה ובבתי קפה. זה לא כמו בתל-אביב וגם לא כמו בירושלים, שם ברור איפה הטריטוריה של מי. זו רקמה אנושית שכל הזמן מתחככת זו בזו או לפחות רואה זו את זו.

הפתיע אותי שכבר בידיעה הראשונה הם חושפים כמה שהיד הייתה קלה על ההדק מבלי להתבלבל או להתנצל. משהו נשמע חשוד. אמרו לה להניח את הנשק בערבית ושלא תדאג, לא יפגעו בה ואז הגיע איזה מפקד וירה בה. אחר-כך הוסיפו שהוא ראה שהיא מכוונת את האקדח לחיילים.

נערה בת 16! אי אפשר להסיט את היד שלה? אי אפשר לירות לה ברגליים? נראה לכם הגיוני שצריך להרוג אותה בקלות כזו? זה הדבר המיידי שעלה במחשבתי ויחד איתו, המחשבה שבגלל זה חייבים היו להכתיר אותה מיד כמחבלת, בכותרת, אחרת תיפתח פה חקירה שתפתח פתח לרשלנות המשטרה.
וזה שצירפו למינוח מחבלת גם את העובדה שאולי זה בכלל היה סכסוך על כבוד המשפחה חושף עוד משהו. גם על הזלזול שיש לתקשורת על הדימוי או על מעמד הבדואיות, אבל גם מצביע כמו פער ספרותי, על זה שהגרסא של המשטרה לוקה. למה להכניס את האמירה שהיא רווקה לדיווח ולחשדות שהיא בעצם חיפשה את מותה כי היא הסתבכה עם משפחתה. למה? הרי אם היא מחבלת כפי שהכתבות הצהירו, למה להעמיס? דבורית שרגל כתבה פה יפה על הבלבול בתקשורת. (היא ומֵתֵי מעט של טוקביסטים, היחידים שנדרשו לפרשה העגומה) כנראה גם גדעון לוי יודע שבשביל לכתוב על כך, צריך לצלול לעומק הבעיה של הבדואיים בדרום וזו בעיה עמוקה לפחות כמו בארו של אברהם.
לי ברור שכמו שהמשפחה שלה אומרת, המשטרה משקרת וברור לי שהיד כל-כך קלה על ההדק, כי גם בעבר ירו בילדה בת 13, אימאן אל-המס, מרפיח ואז התנצלו. התנצלו? זה עוזר למישהו? אפילו לקח לא למדו. כנראה שמפגיני שמאל צריכים להגיד תודה שהפעילות שלהם נגמרת רק במעצרים או במכות, ואפילו בכדורי גומי ולא במוות.

תראו את הכתבה המצולמת הזו ותאמרו לי אם זה לא נראה חשוד, סדר מסירת הדברים, ההתרגשות הגדולה סביב נערה, התחושה שמסתירים משהו. בתור בודהיסטית (למרות שאין דבר כזה) אני ממש לא חסידה של תיאוריות קונסיפרציה, אבל פה, האנשים פשוט מספקים את החשדנות בהם.
וכן, מצאו את המחברות המדוברות. גיל שש-עשרה, זוכרים? הכל כזה מין קצפת ודובדבנים…. לא כשאת גרה בחורה. גם המחברות שלי בגיל שש-עשרה היו מאוד לאומניות ולוחמניות ומלאות ציטטות. (הציורים אצלי היו הרבה פחות יפים ומושקעים) וגם אני רציתי בכל מאודי לשנות את העולם בו אני חיה. עכשיו כמאמר השיר של חנוך לוין, אני כבר מבינה משהו (משהו מאוד קטן) על העולם הזה.