על בלומס דיי זכיתי לכתוב בזכות העורכת של ניו-אייג' פה במדור הכי מושקע בנרג'י
הייתה למה שהתפרסם שם גירסא אחרת ראשונית ונסיונית אבל מכיוון שהיא כתובה בצורה ספרותית ולא כמחווה לסוטרות של הבודהה, העורכת חששה מההתאמה של הסגנון למדור. היא בכל זאת עודדה אותי לפרסם את הגירסא ובכלל את יכולותיי הספרותיות שבימים אלו ממש נבחנות ומטלטלות את נפשי. כן. בדיוק כך.
אז הנה הטקסט המוקדם שכתבתי, לא גמור, ואם חלק ממנו לקראת הסוף יצלצל מוכר הרי זה כי כתבתי חלקים ממנו בעבר בבלוג וישנה גם את הרשימה ההיא על הקשר בין יוליסס לגלעד שליט שעדיין לא החזרנו הביתה!
היום, השש עשרה ביוני, חוגגים באירלנד ובחלקים נוספים בעולם המערבי את בלומס דיי, מה שנקרא בעברית יומו של בלום. עכשיו כל הקוראים מפשפשים בתאי הזיכרון ומרגישים לא נעים, ואני לא יודעת אם לכתוב "הרשו לי לבשר שזה בסדר גמור שאין לכם מושג ירוק" וכשאני בוחרת לכתוב ירוק, אז אני תוהה אם אנשים יבינו את הקריצה לצבע הלאומי של אירלנד, או שזו "הברקה" מיותרת או פשוט מיד לכתוב שבלומס דיי הוא המצאה ספרותית, יום של יודעי חן ואז אולי אני שוב משדרת שיפוטיות ומעצבנת את הקוראים שלא מבינים מה הקשר בין יוליסס, הספר שהמילה "עב כרס" צנומה לידו, למדור ניו-אייג' ומי בכלל נתן לי לכתוב מדור אישי, ואם אני פותחת בשוויץ שקראתי את יוליסס הנפרש על 841 עמודים וששנה שעברה חגגתי את בלומסדיי בניו-יורק, מה הסיכוי שירצו לקרוא את מה שיש לי להגיד על הקשר בין זרם התודעה הספרותי לבודהה שקיבל שני אזכורים ביוליסס. אולי זה ירכך את הקוראים אם אומר שבלום הוא יהודי כי הסופר ג'יימס ג'וייס ראה דמיון בין גורל העם האירי לבין העם היהודי? או אזכיר שחוץ מליאופולד בלום אז ג'וייס נכנס גם לתודעה של סטיבן דדלוס, גיבור "דיוקן האמן כאיש צעיר" ושל מולי בלום, אשתו של בלום ואז אנשים ייזכרו בשיעורי ספרות ובפאבים האיריים ובמיניות המפורסמת של מולי בלום ויבינו שאני לא בודה את כל העניין מחרחורי ליבי.
ואולי להתחיל בעניין רכילותי ומשתף ולומר שבמשך כל השנה בה הייתי עם החבר הראשון שלי הוא קרא את הספר הזה בעינויי נפש, אבל שאז לא הערכתי את הגדוּלה שבעניין ובעיקר הייתי מרוצה שיהיה לו על מה לדבר עם אבא שלי שכמובן קרא את הספר ואפילו נתן לו ספר פרשנות באנגלית. אז לא הבנתי למה ספר צריך פרשנות, למה מה זה תלמוד? ומעולם המשפט little did I know לא היה מדויק יותר בכל הקשור ליוליסס.
או אולי לכתוב שיוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס, דמות מיתולוגית שהתפרסם בעיקר במסעו הביתה. מסע שנמשך עשרים שנה בגלל מלחמת טרויה ועוד סיבות מכשילות אחרות שעליהן אפשר לקרוא באיליאדה ובאודיסאה של הומרוס והאם הפיסקה הזו מחדדת את הקשר של בלומס דיי לניו-אייג', כי הרי מה אנחנו מתרגלים אם לא חזרה שוב ושוב הביתה. אל הגוף, אל המקום היודע, אל הלב הפתוח כמו בית שיש בו מקום לכולם.
אולי לעשות את ההשוואה בין העובדה שכל אדם חושב שלעשות מדיטציה זה הדבר הכי קל בעולם, כולה לשבת בשקט ולהתבונן בתודעה, לבין המחשבה של כל סופר מתחיל שחושב שמה הבעיה לכתוב בזרם התודעה. זרם התודעה הוא כינוי, שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה שבה מצוטטות מחשבותיו של הדובר והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. סגנון הכתיבה שם דגש על נפש הדמויות ולא צריך להיות מחוייב לנארטיב או להיגיון מסויים, כי אם רק לסדר התודעה – האופן בו המחשבות עולות בדובר. מונולוג פנימי, שיח של אדם עם עצמו (למשל אם האדם הוא ספקן או מתלבטן שרוצה לרצות כמוני) ולכן כל מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, והגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. התודעה היא זו שקובעת את חוקי הטקסט. האם זה לא נשמע כמו הדבר הכי פשוט בעולם, חושב לו הסופר הצעיר וממשיך ומרגיע את עצמו שהוא לא צריך להיתלות רק בג'וייס, פוקנר ווירג'יניה וולף (בכל זאת אנחנו בעידן הפמיניזם) הבריטיים ששכללו והגדירו את הז'אנר, אלא שיש גם את הדוגמא של יעקב שבתאי שכתב בשפה הכי תל-אביבית את החיים שלו.
והאם לבאס עכשיו את הסופר בחיתוליו ולומר לו שאחרי שצולחים את יוליסס קשה לחשוב איך אפשר לכתוב או לחדש משהו בעולם או דווקא להראות את הניסיון שעשיתי אני (מלבד הטור הזה) כשניסיתי לכתוב איך זה לחיות במודעות של יום שעובר. ניסיתי להרגיש את הבוקר ומתי הוא מסתיים, להקשיב לצלילים המתקפלים, מתנערים מהלילה, אולי יעזרו לסמן את המעבר. מה יש בבוקר שעושה אותו ראשיתי ומלא אפשרויות. לשים לב כיצד הצהריים נכנס, כמו ציור של רותקו הוא מתגנב בשכבה משלו ופתאום הוא נוכח. איזה ריחות הוא מביא איתו, איזו תחושה של כבדות והרי רק לא מזמן היה בוקר ואיך עכשיו האור כל-כך בהיר. אבל מתחילות להיזרע בו נקודות של צבע, אולי של כהות, איך בכל צהריים יש לפני ויש אחרי והשעה הזאת, המדויקת, של צהרי היום חמקמקה כמו הגדרה בין טוב לרע. לפעמים. וכשמתחילים הצבעים להיטשטש יותר והעייפות הולכת ומשתלטת, אבל גם צבעוניות חדשה נזרקת פנימה, של התעוררות, של ציפייה, לשים לב למאבק של השמש בהיעלמותה שלה. בסנדלים שנחלצים. האם אפשר לחפש בהן שאריות של בוקר? והאם ערב יורד ואיך הוא עושה את זה. איך הוא מכריז על עצמו, באיזו תאורה הוא משתמש וכמה הערכות צריך לכבודו, וכמה איחולים והכרזות, ומתי החשש והספק מתגנבים, מסתכלים לאחור על יום שלם שעבר, יום שהערב חותם, בתוגה, למרות שיש עוד לפניו את הלילה, הוא לא האחרון בשרשרת, אבל משום מה הכי עצוב כשהוא מסתיים. זהו. כיוון הצלילים משתנה, גַדֵל והערב מעריב ומחשיך וכבר אין במה לנער את העייפות ממקומה, החלל מתכהה וסדקים מועטים, הולכים ומתמעטים, של תקווה, של ערנות, נותרים, מקווים שאולי החלומות יסדרו את המחשבות, את כל מה שנחווה היום ואולי יחווה אחרת מחר. ודווקא הלילה החותם, המסרב לגווע, שכמו בציור של רותקו אפשר למצוא בו גוונים של שחור והוא נאבק בתחושה העצמית שהוא פה על מנת להישאר, יודע שרק עוד רגע ייחשף שזה לא נכון. שגם החושך דינו לתום ולגווע.
ואחרי הניסיון שלי האם זה יעזור אם אנסה לעודד את כל האמנים באשר הם ואזכיר שגם בוב דילן נחשב ליוצר המשויך לזרם התודעה וניתן לקוראים לברוח קצת ממילים על צלילים לצלילים באמת? http://www.dailymotion.com/video/x477z_bob-dylan-chimes-of-freedom
והנה משהו שהתקבל אצלי במייל, אפרופו גלעד שליט ומסעות
נושא: מסע חייו
|
שלום כולם, במשך כ-12 יום יצעדו נועם ואביבה עם בני משפחה, חברים, אזרחים ואישי ציבור במטרה להבהיר את מה שכבר כולנו יודעים: ארבע שנים זה יותר מדי, והגיע הזמן להחזיר את גלעד הביתה! |
תגובות
הי, יופי של פוסט. בדרך כלל אין לי סבלנות לדברים שאת כותבת. הפעם ריתקת.