הייתי חייבת לבחור בכותרת לועזית כי זה היה הפסקול שהתנגן לי בפנים ובחוץ באחד הימים השמחים של חיי, יום השחרור מצה"ל. אם היה לי סורק, הייתי מעלה את התמונה מהבקו"ם בה אני לבושה במכנסיי עבודה כחולים קצרים של קיבוץ וחולצת פסים שאהבתי כי נקנתה ב'גולף' לא הייתה שאריות שקיבלתי בירושה וחשבתי שהיא מחמיאה. מה שכן, החיוך חמוד חמוד.
במסגרת דפדופיי ביומן ישן ומקוטע שמתחיל ב1993 מצאתי בהפתעה ובשמחה, סוג של תיעוד. מה5.10.96
כן, שוב אני והפעם יש לי סיבה. עוד יומיים אני משתחררת מצבא ההגנה YES! ועוד 4 אני בת 21 וכל זה אומר דרשני. מה גם שאחי הגדול טס לשנתיים, הווה אומר תקופה חדשה בפתח ועוד ימים טובים יבואו אלינו. זהו, הייתי חייבת להנציח את הרגע, את תחושת האושר העילאית של בנאדם לפני שחרור, את ההרגשה שמפה רק טוב יכול לצאת {בתקווה שאסונות לא ירצפו לי את הטוב ברע} חוץ מזה אני כבר לא בתולה. חשבתי שאני אתעד את זה בזיקוקין ובמסיבות או לפחות סיפור נוגה ביומן, אך זו סתם עובדה אחת מיני רבות ולא שום דבר מרגש. חבל קצת אבל אם יש דבר חסר טעם בעולם, זה להצטער על משהו שעשית ואתה לא יכול לתקן.
ואז אני כותבת שם עוד כמה דברים לא מאוד מעניינים ובכל זאת מביכים (כן, יותר מביך אבל פחות עצוב ממה שכבר חשפתי פה למעלה) ומסיימת כך
זהו, העיקר שבעוד יומיים אני בחוץ, ציפור דרור וזהו. כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב
משמח אותי שלמרות איך שאני תופסת את הנערה המתבגרת שהייתי, בטח הנערה המתבגרת הציונית (אם כי תמיד החשבתי עצמי כשמאלנית חריפה) שגדלתי להיות, אני רואה שהייתה לי גם חוכמה ואינטואציה בריאה לגבי הרבה דברים.
עוד קטע מפתיע שמצאתי ביומן הזה מה-2.7.94, מהזמן בו הייתי בשנת שירות של הצופים ועוד עמדתי בבתוליי שחשבתי שהם הם המקור לחוסר הנחת בחיי.
זה ממש מתסכל שבסוף אני אשאר לבד. אולי בגלל הכפירה שלי בתנ"ך אז אני לא אזכה לזוגיות המובטחת של נוח
לא ידעתי שהייתי מודעת כל-כך למהלך ההתנגדות שלי לארון הספרים היהודי שהיה העורק הראשי של הבית שלי. ושגם ייחסתי לו כזו חשיבות מפחידה.
אבל זה משמח אותי במיוחד כי זה הקשר לכתיבת הפוסט הזה!
פתחתי את הבלוג בגלל פרשות השבוע. האם בתת-מודע ניסיתי להתחבר ממקום חדש לתנ"ך רק בשביל שאחזור לדרך הישר וכמו אקבל פרסים על התנהגות טובה? אני לא חושבת. אולי פעם.
היום, ורק בזמן האחרון למעשה, אני בהחלט עוסקת בפרשות ובכלל בטקסטים יהודיים ממקום חופשי ושלם, עד שזה לא מאיים עליי בכלל. למען האמת, בריטריט הקצר שניהלתי ושעסק בחיבור בין בודהיזם ליהדות פלוראליסטית, עלה בי קול מאוד ברור שאמר לי- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים. וזה משפט שאפילו יותר מרגש מהשחרור הרשמי והמשמח שהיה מצה"ל.
אז בעצם עברה שנה מאז שהבלוג נפתח. לפי השנה העברית אפילו טיפה יותר, כי התחלתי בפרשת שמות ולפי השנה הלועזית טיפה פחות, כי התאריך מצביע על ה22.1 וזו עוד תהיה לגבי התאריכים- איך אפשר שלא להשתגע עם הזהות היהודית בעולם המודרני שלנו?
הבנתי ביום שישי האחרון, יום שהיה קסום ומשמעותי וכמו הוציא את המשפט ההוא מהריטריט- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים, מהמחשבה לפועל ולחיים, הבנתי שסיימתי מעגל בבלוג הזה והוא כבר לא צריך לקבל את השמות של הפרשות. אני חופשייה מגבולות עצמי!
אני כמובן מחוייבת לפרסום הפרשות בנרג'י, פרשות שאני יותר ויותר נהנת לכתוב ולקבל פידבקים מתוקים מכל מיני זרים וגם אקשר לשם את מה שאכתוב, אבל אני עמדתי בהתחייבות שלי, אי אז כשגרתי בדרום הארץ, בתקופה של קץ הלחימה הנוראית ההיא שכולם כבר שוכחים. רק נזכרת וזה כבר מכעיס!
כמה הומאניים ורחמניים אנחנו יכולים להיות כלפי הנפגעים מאסונות טבע מרוחקים כמו האיטי וכמה ערלי לב ואכזריים אנחנו יכולים להיות כלפי מי שנפגע מהאש שלנו. מי שאנחנ וצרים יום יום על חייו? פה ממש קרוב…
והחיים שלי עדיין נפרסים ויש בהם כל-כך הרבה חופש שאני מודה לכל מי שמאפשר לי אותו ואם ארצה אטבול בארון הספרים היהודי ואם לא אז לא. אני מחוייבת רק לערך החופש של כל בני האדם באשר הם .כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב
תגובות
מקסים ויפה.
נשיקות