על פרשת בראשית כתבתי פה בנרג'י. תמיד מדהים אותי כמה יש לומר על פרשת בראשית. מה עולה ממילים כמו תהום, רקיע, כי טוב, כוכבים במסילות, המאורות הגדולים…. כמה כמו כל התחלה, כל בוקר למעשה יש כל-כך הרבה אפשרויות ובחירות וחיים ומוות. נגיסות גורליות.
בשנתיים האחרונות נסעתי וחזרתי, נפגשתי ונפרדתי ועכשיו אני פה. פיתחתי בית פנימי אבל כל יום אני מוצאת דלת חדשה להיכנס אליו ודלת אחרת שהצירים בה חורקים ואולי מדמים תחושה של סגירות, שאין כניסה. ורק כשאני מקבלת את זה אני מבינה שבעצם אין בכלל דלת.
אחרי ששוב עניתי למישהו, יחסית בפירוט, מה קורה עם כתב היד שלי, הוא שאל אותי ומה עם החיים? אני מתארת לעצמי שהוא רצה לשאול בנוגע לזוגיות, אבל אני רציתי להשיב שאלו החיים, מה עוד יש? כלומר לא רק הכתיבה, אבל הדרך, הנקודה בה אני נמצאת עכשיו, מה היא אם לא החיים, ההתחלה.
השבוע שוב פישפשתי בקופסאות הנערות שלי. מצאתי דף מפעולה בצופים מכיתה י"ב. בדף התבקשנו לתאר את החיים שלנו בגיל עתידי.
באופן די מצמרר הגיל שבחרתי היה שלושים וארבע!
גם בגיל שבע-עשרה היו לי ספקות. במקצוע כתבתי- סימן שאלה והאפשרויות היו- עורכת דין, פוליטיקה, ספרות!
במשפחה כתבתי חיה עם בן-זוג. גם אז ידעתי שאפקפק ברצוני להיות אמא?
ומצאתי גם את הטקטסים הבאים, מגיל עשרים ושמונה, כשחשבתי לעסוק בפרשות השבוע בעיתונות:
* מה לומר ומאיפה להתחיל? אני שעליתי לתורה בפרשת חיי-שרה ועודי צעירה מלערוך סיכומי חיים. אולי סיכומי שנה, נכון יותר סיפור של שנה. אדם עובר וקציר יומו צנוע הוא ודל. ושמא השמש חולפת מעליי?
כבר נוכחתי שמ2 שאלות לא צומחת תשובה ולהפך, השאלות רק גוברות והולכות ולכן ההכרח הברור הוא להתחיל מבראשית.
העובדה שבראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ היא עובדה טובה. כלומר האמת טמונה בבסיס. גם פירוט סדר הבריאה מוכיח שמחבר התנ"ך בראשית עבודתו היצירתית לא התיימר רחוק מידי. הוא ידע שהטבע בורא את עצמו ואחר-כך באיזשהו אופן היה צריך להמציא את ראשית החברה, כלומר ליצור תרבות אנושית. וזו תמצית עסקינינו בתנ"ך.
* אז פרשת השבוע מתחילה בבריאת העולם אבל מסתכמת בעצב של אלוהים שמבין כי בני האנוש שברא אינם מזהירים כזוהר הרקיע והוא מחליט למחות את זכרם.
המזל הוא שכמספר כל יודע הוא סוגר את הפרשה ברמז מטרים שנוח מוצא חן בעיניו ומכין את הקרקע לפרשה הבאה.
* בראשית. קודם כל החגים נגמרו. מוצאי שמחת תורה והתקופה המשפחתית, הקולינרית, החופשתית והמתחשבנת שנקראת החגים מסתיימת לעת עתה.
כמעט כולם שמחים על כך. כל מי שנשאר ולא התאבד בתקופה זו הידועה כעונה המדכאת שמח שהעולם חוזר למסלולו כדי להיזכר כדברי קוהלת שהכל הבל הבלים ובכל זאת כולנו רוצים שהשמש תזרח על פנינו כל יום.
אני מדמיינת שגם קין והבל הסתכסכו בתקופה הזו. סיר הלחץ המשפחתי תבע מהם קורבן. "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". במשנה נאמר שלא נכתב "קול דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זריעותיו… לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". הקורבן של הבל משאיר אחריו מורשת- ערך חיי אדם.
בן-אנוש ותחשיבהו אנחנו מזכירים נשמות, אותן הנשמות הצרורות בשק חיינו. הצרה היא שאנחנו אלו שצריכים להחשיב את עצמנו. זה הדבר אותו אנו צריכים לרכוש במהלך חיינו ולאו דווקא לדאוג שמישהו אחרי מותנו יוודא להתפלל על נשמותינו.
ולבסוף רשמתי לי בפתק מבלי לכתוב מהיכן המקור, נדמה לי שזה דויד גרוסמן אבל איני בטוחה מאיזה ספר-
"בני האדם מטבע ברייתם אינם מסוגלים לחוש שהחיים ניתנו להם אי-פעם. לחוש זאת ממש, בחריפות ובהתפעמות ראשונית. כאשר ניתנו להם חייהם לא היו עשויים להבין את המתנה, ואחר כך כבר לא טרחו להרהר בכך. ומשום כך הם חשים את חייהם רק באזילתם האיטית מגופם; רק את דעיכתם וכיליונם האיטי והקבוע. הרי טעות היא לכנות זאת "חיים". עוול הוא לכנות זאת כך: הן את מותם הם חיים כך בזהירות ובפחד ולשיעורין, כמי שתוקע את עקביו באדמה, לבל יגלוש מהר מדי במדרון תלול מאוד".
אז גם ברגע הזה, כמו כל רגע שאני זוכרת לנשום בו ולהיות נוכחת בחיים שלי, שוב מתחילה מחדש, גם פה בקפה ארטו המשמש לי בימים האחרונים בית שמקרב אותי לעצמי ולאהובים רחוקים. (בחרתי בלינק של שלומי לארטו, כי הוא היה הכי יפה. רק לעדכן שהקפה פתוח כל יום חוץ משבת רק עד שש בערב)
מי ייתן ואמשיך בבריאת חיי, בהרהור על החיים היקרים שניתנו לי! שהם עכשיו נחיים ואין תשובה אחת על מצבם.
