אחרי מות קדושים- מתי החיים של כולם יהיו קדושים

בעקבות ימי הזיכרון והעצמאות המפוקפקת של המדינה הזו שמעלה על נס מיתי את המוות שהיא גובה מתושביה, החלטתי הפעם לא להסתמך כלל על מקורות יהודיים, אלא רק במה שמעניין אותי. המוות עצמו.

ובכל זאת, רק בגלל שזוהי הפרשה בה אחותי עשתה בת מצווה, אני אגיד שתי פסקאות על הפרשה.

תחילת פרשת אחרי מות עוסקת בעצם בנוהל יום-כיפור. מפורט שם תהליך כניסתו של הכהן הגדול אל קודש הקודשים בכדי לכפר על כל עוונות העם. במקרה זה מדגימים את הנוהל המפורט, כולל המקלחת, הבגדים והקורבנות המתאימים על הכוהן הראשון, אהרון שעל שם מות בניו נקראת הפרשה. מנחם פרי וודאי היה אומר שפסוק הפתיחה מהווה עוד קומה לקריאת הסיפור. והסיפור הוא שהאנשים מקריבים קורבנות וזבחים לאלוהים כדי לכפר על נפשיהם. לאחר שני פרקים עמוסים שעירים לעזאזל ושחיטות מגיעים קובץ חוקים שוודאי ישמחו את האחיין המתבגר שלי כשילך לשמוע את פרשת השבוע בבית-כנסת. החוקים עוסקים בפרוטרוט בערְוות שאסור לגלות- של דודתך, אמך, אביך ועוד…. וכן עם מי אסור לשכב- אשת עמיתך, בהמה, וכמובן אישה בנידתה. כך מסתיימת לה פרשת 'אחרי מות' שאולי רומזת לנו שנדב ואביהו, בניו של אהרון, מתו בגלל שלא נשמרו מ"חוקות התועבות" הללו.

פרשת קדושים לעומת זאת נפתחת בהצהרה דרמטית של האל- ….קדושים תהיו כי קדוש אני…..
זה מזכיר את השיר של החברים של נטאשה- "אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי" וזה ממש לא מה שהייתי מצפה מאל. לא ככה?
לאחר הפתיחה ששוב מוכיחה לי שבני-אדם כתבו והמציאו את האלוהים הזה יש פירוט של חוקים רבים, חלקם הגדול יפה עד דמעות כמו "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול" וכמובן המוטו של רבי עקיבא- "ואהבת לרעך כמוך" ובקיצור אם היינו חיים את חיינו על פי חוקים אלו שאוסרים עלינו להונות גרים וכהנה וכהנה אולי באמת היינו קדושים. וגם הפרשה הזו מסתיימת בפרק מסועף ומפורט האוסר על הליכה לזונות ועל מיני משכבים אסורים כולל האיסור על משכב זכר. פרשת קדושים מסתיימת בהצהרה שרק מוכיחה לי את הפסול הגדול במהות היהדות- "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה ואבדל אתכם מן העמים להיות לי".

בהבדלה זו אסיים לכתוב על הפרשות. מה יש לומר, עם תמצית כזו איך אפשר להגיע לשוויון אמיתי בין כל בני האדם? אפילו אי אפשר לשאוף אליו. שלא לדבר על אי-שניות ועל מה שהיא יכולה להעניק לנו לחיי הנפש והיצירה כפי שכתב כאן אביב טטרסקי.
ביומיים האחרונים קראתי את הספר של סייד קשוע "ויהי בוקר" ובגלל מידע פנימי על מה שמתרחש מעבר ליבשת (אהבתי שהיום אברי גלעד וג'קי לוי אמרו ברדיו שרק שמונה אנשים באמת מתו מהשפעת המצערת) לא יכולתי שלא לחשוב על שפעת החזירים המתחוללת (למרות שהתקשורת נהנת לומר שהיא משתוללת) במקסיקו אהובתי.
בפרפראזה על האמירה ב'חמישיה הקאמרית' have the Mexican people haven't suffered enough, כן, עכשיו קשה לחשוב על כל אמירה ישראלית מבלי לזכור את הקדושה המבדילה ש"התברכנו" בה בפרשה הזו. (או שזו רק אני?)
כמו בספר של קשוע שמזכיר את המצב האפוקליפטי שב'על העיוורון' של סארמאגו, גם במקסיקו סיטי, שם, רק שם נמצאת המחלה, מתחילים להתחרפן. (מקווה זה לא ספויילר למי משני הספרים הנהדרים האלו) אין בתי ספר, אי אפשר לצאת לבלות עם הילדים, גן החיות היפה ועוד אטרקציות נסגרו, אין ייצוא וייבוא והאוכל בסופּרים מתחיל להיגמר. נקמה זה לא דבר יפה, אבל בכל זאת נושא האוכל קצת מנחם אותי, כי במקסיקו מכינים המון פרודוקטים אמריקאיים בגלל שיותר זול להם לייצר אותם במדינה שהיא סוג של פח זבל (וגם פועלת הניקיון) של ארצות הברית.  וטורטיות טריות ביתיות זה הדבר הכי טעים בעולם! ובכלל כמו שהאינדיאנים חיו על תירס ושעועית לפני הכיבוש הספרדי, הם יודעים לעשות זאת טוב מאוד. לא שהם צריכים לחזור לתנאים הללו. אגב, מעניין כי ידוע שאותן ספינות של העולם המערבי הביאו את המחלות למרכז ולדרום אמריקה!

 

אז מה אפשר לעשות עם כל זה? עם כל החציצות והגדרות והקדושה שניתנת רק לחלק והיא כל-כך מותנת. איך אפשר לקדש את החיים שלנו באמת ולא רק אחרי מוֹת כמו שמשתמע מחיבור שמות שתי הפרשיות או מהחיים בסמוך לימי זיכרון?

כשגרתי במקסיקו בשנה שעברה תרגלתי מדיטציה במסגרת בודהיזם מאהיאני שהוא שונה לגמרי מהתרגול הרגיל שלי התארוואדי הצנוע. המרכז היה נראה כמו מקדש טיבטי לכל דבר, עם פסלי בודהה ופרחים ושוקולדים שמהם יוצרים מנחות או מקדשונים קטנים. אבל רוח הדהרמה ריחפה שם ואיפה שיש אמת יש אושר. אמיתי כמובן, בלתי תלוי
או כפי שמנסח זאת סידהארתא של הרמן הסה
"כל אמת אף היפוכה אמת כמותה! דהיינו: איזו אמת ניתנת לאמירה מפורשת- זו שהיא חד-צדדית. וחד-צדדי הוא כל שאתה חושבו במחשבה ואומרו במלים- הכל חד צדדי, הכל ניתן לחצאים, הכל חסר-שלימות, חסר-מליאות, חסר-אחדות… אבל העולם כשלעצמו, ההוויה שמסביבנו ובתוכנו- היא אינה חד צדדית לעולם. אין לך אדם שיהא כולו קדוש או כולו חוטא. אמנם כך נדמה לנו, משום שאנו משועבדים לאחיזת העיניים, המראה לנו את הזמן כדבר של ממש. הזמן אינו ממשי……"

פרקטיקה, אביגיל, פרקטיקה…..
במסורת שלי, הנוכחית ונראה לי הסופית (אם כי מה אני יודעת…) המדיטציה נעשית בשתיקה אבל למרכז בו תרגלתי שקראו לו דרולמה עשו מדיטציית לאם- רים שהיא הדרך המדורגת להארה. טוב זה נשמע מסובך, אבל זה לא ממש כך ועוד על לאם רים ועל סוגי בודהיזם בכלל אפשר לקרוא גם כאן.
אחת המדיטציות האהובות עליי בדרך של שלבי ההארה (או כפי שמוסבר כאן– פשוט הדרך להיות אדם יותר טוב) הייתה זו על המוות ואני מביאה כאן את הטקסט כפי שתירגמתי אותו מספרדית. אני אוהבת את הפשטות של הטקסט הזה על שלושת חלקיו.

{ולפני זה, ראו פלא, מצאתי משהו אקטואלי שאולי יעניין את מי שהגיע עד לכאן בטקסט. קורס במכון הפסיכודהרמה המהולל שעוסק בדיוק בתוכן עליו כתבתי. הפרטים שאולי יותר מועילים מכל מה שכתבתי עד עכשיו נמצאים כאן!}

המוטיבציה
כולנו יודעים ברמה השכלית שמוקדם או מאוחר נמות, אנחנו לא באמת ערים לאפשרות הזו. המחשבות השכליות שלנו על המוות לא מותירות עקבות בלב שלנו וכל הימים אנחנו חושבים לעצמנו אותה מחשבה- היום אני לא אמות. ברור. גם אם אנחנו חולים סופניים או על ערש דווי אנחנו חושבים מה נעשה מחר או בסוף השבוע. התודעה שחושבת "היום אני לא אמות" היא בורה, היא מוליכה אותנו בדרך הלא נכונה והיא הסיבה מדוע החיים שלנו ריקים. ההצעה היא לעשות מדיטציה על המוות מתוך מחשבה לשנות את התפיסה המוטעית שלנו "היום אני לא אמות" בתפיסה ובשכנוע העמוק שאין לו תמורה "ייתכן והיום אמות". התודעה שחושבת כל הימים, באופן ספונטאני ולא מתוך פחד "ייתכן והיום אמות" זו ההכרה, ההתוודעות למוות. התובנה הזו מוחקת את עצלות ההיאחזות שלנו ופותחת דלת לדרך רוחנית. אנחנו צריכים לעשות מדיטציה על המוות עד שנגיע לשכנוע עמוק ולתובנה עמוקה בעקבותיה.
בדרך כלל, אנחנו לא יודעים אם היום נמות או לא. ובכל זאת המחשבה המדחיקה "היום אני לא אמות" מזיקה לנו בגלל שהיא נמשכת אחר הבורות. לעומת זאת המחשבה "יתכן והיום אמות" מקדמת אותנו אל החוכמה הפנימית שלנו. השכנוע הזה הוא ברכה לחיים שלנו, הוא תומך בנו ליצור עוד ועוד סיבות למצוא שמחה וטעם בחיים. זה מעודד אותנו למצוא את הדרך לחיים ערניים, חיים של שחרור, לדרך למלא את החיים שלנו במשמעות.
התוודעות אינטימית עם המילים
המוות שלי הוא בלתי נמנע ואין לי איך למנוע מהגוף שלי להזדקן ולהתכלות. יום אחר יום, דקה אחר דקה, החיים שלי נצרכים. שעת המוות שלי אינה ידועה, היא יכולה להגיע בכל רגע. יש הרבה אנשים צעירים שמתים לפני ההורים שלהם ויש כאלו שרק נולדים ומיד מתים כי אין בטחון מחסן בעולם הזה. בנוסף, יש מיליוני סיבות למוות בטרם זמנו של אדם. הרבה אנשים חזקים ובריאים מאבדים חייהם בתאונות שונות. אף אחד לא יכול להבטיח לי שהיום, היום ממש, אני לא אמות.
ועכשיו
לאחר שבחנו מילים אלו אנחנו עוצמים עיניים וחוזרים בליבנו אחר המשפטים- "אולי היום אני אמות, ייתכן והיום אני אמות". ואנחנו מתרכזים בתחושות שמתעוררות בנו, בגוף, ברגשות ובמחשבות בעקבות אמירת המשפטים האלו. רואים מה נחווה לנו בזכותם.
לאחר עשרים דקות או כמה זמן שרוצים, יכולים, אנחנו מסכמים: מכיוון שעליי לעזוב את העולם בקרוב, אין טעם שאיאחז בכל מיני הנאות ארציות לא משמעותיות. במקום לבזבז את חיי, אקדיש אותם להתפתחות אישית. (במקור לתרגל ולחיות את הדהרמה)
התובנה הזו היא הפוקוס של המדיטציה ועלינו להתרכז בה מבלי לשכוח אותה. עלינו לנסות ולהשאיר אותה בתודעה כמה זמן שביכולתנו. אם איבדנו את הריכוז עלינו לחדש אותו בתזכורת לגבי המוטיבציה שלנו או לחזור על הרהור ההתוודעות. בסוף זמן המדיטציה אפשר להקדיש או לאחל שפירות התִרגוּל ילכו לטובת השחרור של כל בני האדם מהסבל וגם אל השחרור שלנו.
עד כאן התרגום.

ועכשיו…. תתחילו לחיות כי אולי היום תמותו! וכל רגע הוא רגע שאפשר לחיות, לחוות בו חופש ואהבה ויופי ואמת.

לחוות כמו שאומר סידהארתא בתחילת הדרך (כי אין תחילה וסוף) את זה-

"כחול היה כחול, נהר היה נהר, ואף כי האחד והאלוהי טמונים בכחול ובנהר שבתוך סידהארתא, הרי זו דווקא דרכו ורוחו של האלוהי להיות כאן צהוב, כאן כחול, שם רקיע, שם יער וכאן סידהארתא. טעם ומהות אין אתה מוצא אי-שם מאחורי הדברים, אלא בהם, בכל".

שבת שלום וחיים טובים על כל יושבי תבל!