פרשת וארא

וארא בלשון עבר -ואראה אליהם 
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב אלוהים מספר למשה כיצד נראה בפני קודמיו של משה ומצווה עליו ללכת ולשאת את בשורת השחרור בפני העם. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה

 {פסוק ז' מזכיר את הטענה ההגליאנית בדבר הפנומנולוגיה של הרוח. אין אלוהים אלמלא אנחנו שמפגינים אותו, שמגלמים אותו ולמעשה אלוהים ברא את העולם כי הוא רצה לדעת מי הוא והוא הולך ומגלה את עצמו משלב לשלב. השאלה היא מדוע אם ההיסטוריה האנושית היא מהלך ההתגלות של אלוהים- (הרוח או הממשות המוחלטת) ההולך ומכיר את עצמו, הוא בחר דווקא בבני ישראל בשביל להתפתח?}

הפעם משה לא מתווכח עם אלוהים (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ונוחל אכזבה קשה. פרשני התורה לא יכולים לשפוט את בני ישראל לחומרה ומפרשים כך את תגובתם הרמב"ן: מקוצר רוח – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח. רבינו בחיי: ומעבודה קשה- כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס בחייו.

אלוהים לא מתרגש מהעם שלו שלא רוצה להיגאל ושולח את משה לדבר עם הבוס הגדול, עם פרעה.
(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. עכשיו משה מסרב. מעניין שמשה לא מאשים את בני ישראל בכך שלא שמעו אלא את עצמו ואת מום הדיבור שלו. המדרש אומר שהוא מנסה לרמוז לאלוהים שמוטב לו לא לשלוח איש בעל מום בפני פרעה שכן הוא עלול ללעוג לאל ששלח אותו.
ואז מגיע הדבר המכעיס ביותר, ההתמודדות המכשילה והמבזה של אלוהים עם המצב ועם מטרת השחרור הצודקת שלו. (ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים (ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם

כל המהלך האלים וחסר הצדק המתמצה בביטוי וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה מזכיר לי את המשחק המתסכל שאחי היה עורך לי וכולם וודאי מכירים. אתה תופס ביד של היריב (רצוי אחותך הקטנה) ואתה גורם לה לתת לעצמה סטירות קטנות על הלחי תוך כדי שאתה שואל נו, למה את מרביצה לעצמך? בספר שיחות של ניסים אמון ונחום לנגנטל- כשמשה פגש את בודהא אמון מתאר את הסיפור ההיסטורי של כיבוש ארץ ישראל כמשחק 'הרצל אמר'. "החוק היחיד במשחק הזה הוא שאם אומרים "הרצל אמר", כולם חייבים לציית. אם אלוהים אמר, זה בסדר גמור. זה שם המשחק של משה."
ואז נוחתות שבע המכות הראשונות. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. איך אפשר לקרוא את כל האלימות הזו? את אהבת השררה המחטיאה של אלוהים? המדרש אוהב להוציא את משה צדיק ומסביר למה אהרון הוא זה שפיזית גרם לשלושת המכות הראשונות להתרחש, לדם, לצפרדע ולכינים. הם אומרים שהוא לא רצה לפגוע ביאור שהציל אותו ובאדמת מצריים שהייתה טובה אליו כשלא חשפה שהוא קבר בה שוטר מצרי.
מכת צפרדע או צפרדעים? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.
בתלמוד במסכת סנהדרין יש ויכוח. רבי עקיבא שהיה ידוע בשיטתו הדורשת כל 'קוץ וקוץ שבתורה' טען שהתורה אינה מדברת כלשון בני אדם והוא אומר צפרדע אחת היתה ומילאה כל ארץ מצרים. תדמיינו צפרדע ענקית המכסה כמו הפטרייה שנוצרה מפצצת האטום על הירושימה. רבי אלעזר שרוצה ללעוג לדמיון ולסגנון הדרשני של עקיבא אומר באירוניה, כך במקור: צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו.
רש"י עושה פשרה מאות שנים מאוחר יותר ואומר צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו.
 
מה בכל זאת יפה כשלעצמו בפרשה העגומה? שני פסוקים שקשורים למכת ברד ונשמעים כמו שירה.
הראשון נאמר ע"י אלוהים בתדרוך שלו למשה. לך תגיד לפרעה עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם?
המילה מסתולל תפשה את תשומת ליבי כבר בקריאה הראשונה וחייבים לתת קרדיט לפרשנים היצירתיים.
אבן עזרא– מנהג כל סמ"ך ושי"ן כמו מסתולל משתולל
חזקוני – משתבח בעצמך שיש לך כח לעכבם, לשון סולו לרכב בערבות.
העמק דבר– אתה מחפש מסילות איך לעשות עמהם רק לבלתי שלחם.
הפסוק השני שנשמע כמו שירה הוא תיאור נפילת הברד
וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד

ואפרופו שירה
פרשת וארא
שָׁמַעְתִּי דִּיבּוּר קְצַר רוּחַ
וּצְעָקוֹת שֶׁל עַם
אֶל פַּרְעה כְּמוֹ אִמָּא וְאַבָּא
מֵהַמִּטְבָּח לַסָּלוֹן
השיר פורסם בגיליון 18, חורף 2006 בכתב העת 'קשת החדשה' בעריכה של אהרון אמיר ז"ל