אני אמא טובה. נקודה.

עשיתי גוגל לראות מה יעלה כשאכתוב את המשפט "אני אמא טובה" וכמעט ולא עלה כלום. למיטב הבנתי האינטרנטית. תקנו אותי אם אני טועה.

כל-כך הרבה סימני שאלה, שיפוט, תחרותיות וביקורת, רשימות חיצוניות ופנימיות של עשי ואל תעשי.

זה לא באמת מפתיע אותי. זה המצב האנושי/הנשי שאנחנו מצויים בו.

אנחנו ממעטים לשבח את עצמנו, עזבו לשבח, פשוט להיות מרוצים מעצמנו, מהחיים שלנו, מהבחירות שלנו, ומשום מה בכל הקשור לאמהות (במיוחד מאדון פרויד והלאה) ההפך הוא האוטומאט!!!

התרגלנו להשתמש בסרגלי מדידה ללא הרף מבלי להבחין שאנחנו ממציאים אותם.

לשמחתי למדתי שאפשר אחרת ועוד לפני שנהייתי אמא.

למדתי גם לאהוב את עצמי, גם לאהוב את האמא שלי, גם לאהוב את האמא שאני.

הייתה לי מורה מצויינת שפגשתי בדרך. יעל שמחה פזואלו.

כשהייתי בסוף חודש תשיעי, מחכה וחוששת מללדת, נסעתי לסדנת מדיטציה של עשרה ימים.

שובצתי בחדר שלה וישנתי לידה. היא הייתה בשנה השמינית למחלת הסרטן שלה והשאירה בבית את ילדתה בת החמש. למשך עשרה ימים. אז לא ידעתי מה זה להתגעגע לבת שלך, והאמת בכלל לא ידעתי מה זה להתגעגע אולי כי אף פעם לא הרשתי לעצמי להתגעגע לאמא שלי, שעד גיל שלושים ומשהו כעסתי עליה והאשמתי אותה בכל מכל כל.

בדיעבד זו הייתה הסדנה האחרונה שלה, וגם אני, שלוש שנים מאז עוד לא התאפשר לי ללכת לסדנה כה ארוכה, לבדי.

אבל הלכתי לכמה סופי שבוע בעמותת תובנה ולתחושתי היא תמיד באה איתי, וזה כנראה גם מה שיצר את ההצגה "למקרה שלא אהיה בסביבה" שתעלה ב2.6 בפסטיבל ישראל.

פרטים פה בהדסטארט שכמובן מוזמנים גם לתמוך בהצגה….

אמהות תמיד משאירות רשימות, גם כשהן עוזבות את ילדיהן בפעם הראשונה לשעה קלה, או לפחות מתכננות כזו ומעבירות אותה הלאה למטפל האחראי.

יעל התחילה לכתוב מילון מונחים שיישאר לבתה למקרה שלא תהיה בסביבה כדי שתוכל להמשיך להיות אמא שלה גם בהיעדרה. מעורר השראה במובן שהיא גם הייתה אמא מצויינת תוך כדי חייה, כזו שידעה לדאוג לבתה ולעצמה בו בעת, וגם כשחשבה קדימה והשאירה את מה שיכלה להשאיר. מילים ותפיסת עולם רחבה וחופשייה שמסייעת רגע אחר רגע.

מאוד אשמח שההצגה הזו תגיע לנשים (וגם לגברים, פשוט יש בהצגה משהו מאוד נשי) שאבדו את אמהותיהן כי זה יכול לתת נחמה, השראה, לימוד ועידוד. מסויים. אומנותי

ראיתי את הסרט המדהים הזה של יובל המאירי רק עכשיו אצל יאיר רווה- מושלם לזכרון, שיפוט ואמהות ומה אפשר לעשות עם זה אומנותית….

יעל כתבה על אמהות:

"אני חושבת שעבורי, להיות אמא, קשור גם באפשרות להיות לא-מושלמת, לטעות, לעשות פחות מהטוב ביותר האפשרי, ולהבין שזה בדיוק הטוב ביותר האפשרי. שאני ראויה להיות האימא שאני, כפי שאני, ולתת הרבה כבוד למיה על האפשרות שלה לשאת אותי, מעבר לנשיאה שלי אותה".

אני יודעת שיעל סייעה לי נפשית לצלוח את הפיכתי לאם וקבלתי את הקשיים הרבים ובלתי נקלטים בדרך ואני רק יכולה לקוות שההצגה תוכל לסייע ולתמוך באחרות ובאחרים כפי שהיא עשתה בחייה ולאחר מותה.

DSCF1749

את התמונה היפיפיה הזו צילם הצלם המוכשר נינו הרמן

פסח, מוות, יצירה, חיים וכמובן סרטן, חמישה דברים על סדר היום

שוב עבר המון זמן מאז כתבתי פה בבלוג.

נחמד לדעת שיש את המקום הזה, את הדף הלבן שכמו אמא טובה דיה מחכה לך בכל מצב ושעה, כמו הנשימה הזו הרגילה החד פעמית המיוחדת שלא תחזור על עצמה, שברגע שאת שמה לב אליה היא נפתחת ותומכת בך כמו שלא האמנת אי פעם שנשימה יכולה לעשות!

מאז 2005 חג הפסח הפך להיות חג משמח, חג הריטריטים, כל שנה הייתי הולכת לויפאסאנה, עד שחברי הטוב ביותר התחיל לברך אותי בברכת

HAPPY-PASSANA

זה גם מאוד התאים לאמא שלי ששנים לא הצליחה לומר את המילה הזו בלי להתבלבל (ולא תגידו אנלפבתית, אמא שלי קוראת מהתורה כבר 40 שנה!)

 בכל אופן כתבתי הרבה על המשמעות של הריטריטים של פסח בחיי, סיפור הגובה כאן בנרג'י וסיפור האהבה גם כאן בנרג'י וכאן בבודהיזם בישראל על הקשר או אי הקשר בין יהדות ובודהיזם

כשפגשתי (או יותר נכון קיבלתי את מתנת חיי) את אהוב ליבי, איתן, שמילים לא יתארו כמה הוא ברוך כשרונות מאיר ומואר הוא הביא איתו את חייו. והם כוללים גם את אחיו, יאיר, שמת בחג שני של פסח בשנת 2000 כשהיה בן 20. המשפחה של איתן התמודדה ומתמודדת עם המוות הזה בצורה מיוחדת ביותר המעוררת השראה גדולה. אפשר לקרוא עליהם כאן בבלוג של נינו הרמן הצלם המוכשר.

אז חגי פסח נצבעו גם בעצב וגם כמובן בשמחת החיים, שהלכה וגדלה מאז נוספה שירה אסתר סלאם (זו ילדה אחת) לחיים שלי.

אני רואה שאני גולשת וגולשת, טוב, זה מה שעושים עם אמא, עם דף לבן, עם נשימה המורכבת משאיפה ונשיפה…

ואני בכלל רוצה לספר על ההדסטארט שעשיתי להצגה שכתבתי ואף מביימת וגם מפיקה לצורך העניין…

ההדסטארט הזה להצגה המספרת את סיפורה של יעל

פסח 2012 איתן ואני פגשנו לראשונה  את יעל בריטריט- (סדנת ויפאסאנה) ושנינו מאוד התרשמנו ממנה עד שכינינו אותה ביננו- המוארת.

אחרי הריטריט התברר שהיא חולת סרטן כבר כמה שנים (גילתה את זה בפסח 2006) וגם שיש לנו חברים משותפים, אז התחלנו להכיר אותה יותר.

בפסח 2013, שוב היינו בסדנת ויפאסאנה ביחד, הפעם שובצנו באותו החדר. עשרה ימים של שתיקה. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת שכן, אני הייתי שבוע לפני לידה, והיא הייתה במצב לא הכי טוב מבחינת המחלה, שכבנו מיטה ליד מיטה וקמנו לעשות פיפי לסירוגין, והכל כמובן בשתיקה. כשנגמר הריטריט היא הראתה לי את אטמי האוזניים המשוכללים שלה, אטמים שתמיד איתה מלילות אשפוז ושהייה בבתי חולים.

בריטריט היא כתבה:

בריטריט פסח, בשנה שעברה, לא ידעתי אם אהיה כאן בשנה הבאה. ובכן, הנני כאן. בעין דור, בריטריט פסח. למען האמת, הנני כאן, מאוד חיה, מלאת אנרגיה.

ובאותו הריטריט גם אני ניהלתי יומן וכך כתבתי:

קשה לדמיין שזה הריטריט האחרון שאני עוד אדם מוכר לעצמי, לא אמא. לנוח באי הוודאות. לצפות בלי ציפייה. סוג של פרידה ממי שהייתי.

להבדיל אלפי הבדלות…

אבל החל מהפעם הראשונה, כל רגע שפגשתי את יעל השפיע עלי וטלטל את עולמי. המוכנות שלה לפגוש את מה שהיא פגשה, כולל את המוות היו מעוררי השראה במיוחד אחרי שילדתי. קשיי השינה והכאבים של השנה הראשונה היו מלאים בתזכורות מיעל, הייתי אומרת לעצמי- יעל הייתה נותנת הכל בשביל לקום בארבע בבוקר עם הבת שלה, להניק בכאבים, להסיע את העגלה הלוך ושוב באמצע הלילה, הכל. יעל שהוסיפה לעצמה את השם שמחה פגשה את שירה אסתר סלאם שלי כמה פעמים, ולימים שירה תוכל לספר שזו הייתה ההלוויה הראשונה שלה.

וכך באיזה אופן נפלא נוצרה הצגה שתעלה כהצגת יחיד ב2.6 ועכשיו פסח וזה מה שאני עושה. חיים ואהבה ויצירה.

"אז זה הספר שמסמנים בו שורות…" כך אמרה לי הרוכשת האחרונה של הספר שלי "בת של רב"

זה היה בעומר, היישוב בו גדלתי, וזה היה קצת מביך וקצת מחמיא וקצת לא מובן. אבל בו בעת גם מאוד מובן.

 ובעיקר חשבתי לעצמי איך במופע החדש, הטרי של הספר, כלומר בגרסה בה אין שורות של ממש אלא רק הקול שלי מקריא את הסיפור "שלי" לא יהיה אפשר לסמן שורות. ומכיוון שערכתי אותו קצת, יכול להיות ששורות שסומנו בספרי אנשים לא יופיעו שם ומה הועיל סימון השורות לאנשים?

והנה עוד שינויי העיתים. וגם את תמונת הפרופיל באתר שיניתי. כן, אני קצוצת שיער, דומה יותר לאמי מאי אביגיל גרץ S (1)פעם. לא בהכרח מזהה את עצמי אבל מאושרת. כן. מאושרת.

יכול להיות שתשמעו את זה בקול שלי. הקול הצרוד "שלי" שמקריא את הרומן אותו כתבתי.

אפשר לשמוע קצת ממנו ולרכוש את כולו כאן באתר של אייקסט. אתר מדהים של ספרים מוקראים.

זכיתי!

דילמה: האם לחגוג את יום הולדתי הארבעים בסוף השבוע הקרוב בכפר פלשתיני?

IMG_1267

שירה בת שנה בערך עם זוהיר מדיר איסטיה שבא לבקר

ראיתי שמרבית חבריי לשנתון ובנזוגי צלחו את משבר גיל הארבעים יפה. ראיתי גם חברה שמתה בגיל עשרים ולא זכתה ועוד חברה שאוטוטו היו מונים לה 45 ללוא הייתה מתה מסרטן לפני שנתיים. הן היו נותנות הכל לאיזה משבר גיל 40.

הגיל לא מפחיד אותי. המצב כן. וגם קצת מה יגידו. וגם אפשרות הסכנה והייאוש מזה שיש סכנה ואין לדעת מאיזה כיוון היא יכולה להגיע.

בחמש השנים האחרונות ביליתי כמה וכמה סופי שבוע בכפר המקסים והשלו דיר איסטיה. הוא חנוק מהתנחלויות אז החיים של תושביו מופרעים הרבה. תג מחיר כבר היה שם. וגם אימונים רטובים של הצבא. שלא לדבר על חסימת הכניסה לכפר.

ישנתי שם, ושיחקתי כדורגל שם. יש לי חברים שם. מסקתי שם (גם בהריון), ביקרתי שם אבלים, אכלתי פלאפל, עשיתי פיקניק בטבע שלהם שישראל הפכה לשמורה וקניתי שם שמן זית טעים , שגם עשיתי לו עם בנזוגי סרט פרסומת קצר כדי שעוד יוכלו להנות ממנו. יש לי חברים טובים שאני מאוד אוהבת שהאשה היא במקור מהכפר הזה.

סוף השבוע הקרוב, תרגול שטח עם חברים, יכול להיות הזדמנות להיפרד לראשונה ללילה מבתי שתהיה אוטוטו בת שנתיים וחצי. הוא יכול להיות הזדמנות להתבוננות פנימה והחוצה. הזדמנות לפגוש חברים, ללמוד ממורים מעוררי השראה, לראות מה זה הגיל הזה וכמה זה לא באמת רלבנטי וכמה זה כן ועוד הרבה הפתעות לא ידועות.

ובתוך כל זה הפחד. הכיווץ. הדעות האוטומאטיות והאלימות האפשרית והחופש. והזכות להיות שלום. להיות השינוי שאני רוצה להיות בעולם.

בפלאייר המארגנים, חברים שלי מסנגה-סווה כתבו: "שלום אינו מרחב ללא בעיות או עבודה קשה. שלום הוא להיות בתוך כל אלו עם שלווה בלב". מצחיק שאפשר להחליף את המילה שלום במילה גיל ארבעים. כמה אנחנו מתאמצים בשביל עצמנו, בשביל לשמח ולשמוח עם המוכר והידוע וכמה מעט אנחנו עושים בשביל להתקרב לקושי של האחר. של מי שאנחנו מכנים "אוייב" כי ככה חינכו אותנו.

החברים המועטים שסיפרתי להם על התוכנית אמרו: המצב עכשיו קשה, אינתיפאדה, ומסוכן שם מבלי לדעת איך זה שם באמת. זה לא שבפעמים האחרות שנסעתי לשם תמכו בי. בטח לא כשנסענו עם שירה שלנו.

לא יודעת מה אחליט. אולי אם אקרא שוב את דבריו של חברי אביב טטרסקי האמיץ שכתב על הקושי הנוכחי של ימים אלו לראות נכוחה או לפחות עם קצת פחות אבק בעיניים אחליט משהו.

בינתיים שנזכה לחיות את החיים הטובים שמגיעים לנו ולכל היצורים החיים

“על המצב” – בורות מובילה לאלימות

מקור: “על המצב” – בורות מובילה לאלימות

מישהו יכול לעזור לי לראות את הבלוג שלי בעברית? עושה בדיקה לראות אם זה מגיע לרשימות

ובאותו נושא בערך, איזה מגניב! הספר שלי "בת של רב" נמצא בספריות בניו-יורק! איזה קול! סליחה על ההתלהבות, החיים קצרים מידי בשביל לרסן התלהבויות!

גלגולי סבתא…. איך אני פוגשת את סבתא שלי 15 שנה לאחר שמתה…

לפני שנה הזמינו אותי להרצות בבית דניאל על הספר שלי "בת של רב" בפני קהילת הגיל השלישי.

כמתבקש מהקהל, דיברתי על סבתא שלי, אחת מכוכבות הספר.

הסבתא שיצרתי, שהאדרתי, שהערצתי, שהשמצתי, שתיעדתי ויחד עם זאת בדיתי את חייה.

הסבתא שביקוריה מארצות הברית היו קסומים, ששנותיה האחרונות לאחר העלייה שעשתה היו מלוות בטענות.

המשפחה שלי עם סבתא כנראה ב1977

המשפחה שלי עם סבתא כנראה ב1977

בין הקהל הייתה אישה עם בתה, נתיבה כפתורי, שבדיוק ביקרה משיקאגו ורכשה את הספר שלי.

כעבור יום היא רשמה לי שכשהניחה את הספר במדף הספרים של בתה, אצלה היא מתארחת, היא מצאה עותק של הספר, חתום על ידי שניתן לבתה שרון! שוב שלוש דורות, שוב גלגולו של סיפור, שוב נשים נודדות בין אמריקה לישראל. דמיון אדיר לספר שלי. את הבת, כלומר הנכדה, הכרתי בכלל דרך עולם המדיטציה הבודהיסטית.

שנה לאחר מכן, כשהבת חזרה לארצות הברית, והאם דווקא לארץ, כתושבת חוזרת, הזמינה אותי נתיבה לחוג ספר אליו היא שייכת ברמת אביב. היא הגיעה עם העותק של בתה עם ההקדשה באנגלית. העותק שלה, עם ההקדשה בעברית נותר בבית בשיקאגו. שוב הגלגול הידוע…. התהפכות היוצרות.

חשבתי שכל-כך מעט אנחנו מעזים להסתכל על הסבתות שלנו כעל בני אדם שחיו ופעלו בעולם והיו להם קשיים קטנים ודילמות גדולות בדיוק כמו לנו. אנחנו נוטים לעשות מהם משהו מיתולוגי מרוחק.

סיפרתי להם שלא מזמן, בחנוכה, דיברתי בבית האבות 'גני עומר' בו התגוררה סבתא בעשור האחרון של חייה.

שם בעומר ממש התרגשתי. היו אנשים שעוד זכרו אותה. הם זכרו אישה אינטלקטואלית, חריפה ומצחיקה. זו הייתה הגדולה שלה. עם השכלה פורמאלית די מינימאלית היא ידעה לעשות רושם מדהים. והיא באמת קראה המון ובעיקר הייתה STREET SMART כדבריה.

סבתא כל-כך רצתה שתהיינה פעילויות באנגלית, ועוד ספרותיות, ועוד כאלו שמכבדות את המשפחה שלה! היא בטוח לא הייתה יכולה לדמיין שיום אחד, אני ארצה על ספר בו היא מככבת. למרות הקושי של דמותה אני די בטוחה שהיא הייתה אוהבת את הספר ובטח לא הייתה מרשה שהייתי מזניחה את התרגום שלו לאנגלית.

כפי שהייתה אוהבת לומר- AS LONG AS THEY SPELL YOUR NAME RIGHT.

את זה שעוד שבוע אנחנו טסים עם שירה להודו, היא בטוח לא הייתה אוהבת אבל כפי שהייתה אומרת, וכך גם פתחתי את הספר שלי :WHAT YOU WANT AND WHAT YOU GET ARE TWO DIFFERENT STORIES

אני רואה את הדמיון של שירה (שרה) עם האופי החכם של סבתא, מנתחת המערכות כמו שסבא נוני, הסבא של שירה קורא לה... (גם צילם את התמונה)

אני רואה את הדמיון של שירה (שרה) עם האופי החכם של סבתא, מנתחת המערכות כמו שסבא נוני, הסבא של שירה קורא לה… (גם צילם את התמונה)

5 רשימות התפרסמו אצלי ב2014, 5 דמויות מחפשות את המחברת שבי, 2 ביקורים בשטחים הכבושים ואיך סוף זה אולי תמיד התחלה של משהו אחר אבל לפעמים המשהו הזה זה סוף.

הכותרת אולי מסבירה את הכל.

ובכל זאת אולי כוחי עדיין במילים.

לפחות תודעתי.

לפחות ההרגל שלי.

לא מאוד הפתיע אותי שפירסמתי רק 5 רשימות בבלוג השנה.

ובכל זאת הפתיע.

איפה הייתי ומה עשיתי? ואיפה היה הצורך לכתוב את זה?

חלק נכתב בחמש מחברות בצבעים שונים. כל אחת מהן הייתה דמות. זו שהכי התמלאה נקראה המספרת. הצהובה.

היום יום תועד ביומן משרדי. אירוני כי אין ולא היה לי מעולם משרד.

והרוב, הו הרוב, הרוב הוגדש לשירה אסתר סאלם, הבּריאה החדשה בעולמי, שמילים לא יוכלו לתארה.

אנחנו לקראת נסיעה ארוכה להודו.

מנגנים את השיר של אהוד בנאי בראש- 'שמרי טוב על עצמך' ומבינים שלוקחים הפעם שלוש דורות על הגב ולמי מכוון השיר?

אומרים את השלומים שלנו, גם לחברים שמעבר לגדרות ההפרדה האמיתיות והדמיוניות.

מה עושים עם החברים שגרים בשטח A?

נפגשים בשטח B, בכפר דיר איסתיא שהוא סוג של בית בארבע וחצי השנים האחרונות.

בית, שעכשיו הכניסה שלו סגורה. שלא לומר חסומה. למה? אין לדעת. אולי לצה"ל פתרונים אבל בטח שלא לבעלי הבית. אפשר לקרוא על החסימה הקודמת כאן פשוט הזוי איך בגלל שהכביש גישה לכפר נמצא בשטח C היינו בשטח צה"ל הם יכולים להחליט מה לעשות איתו ולא משנה שזה משבש את החיים של כל תושבי הכפר שאין להם מושג עד מתי זה יישאר כך.

אז נכנסנו דרך הכפר השכן חארס ופגשנו את החברים הטובים ואיתן גם הלך לראות את החסימה המדוברת שתושבי הכפר בדיוק ניסו בנועם לפרק. הוא הספיק לשמוע את החיילים (שהזדרזו להגיע) אומרים שאם הם התנהגו יפה אז ביום שני יפתחו את החסימה. אם זה לא כיבוש אז לא ברור לי מה זה. הזוי זה בטוח.

העוולות שהכפר הזה סופג לא נגמרות בחסימה הזו ובתג מחיר שהיה שם לפני שנתיים, עוד על דיר איסתיא, הבית שלנו  שנמצא תחת איום מתמיד כאן!

אחרי הביקור הסתבר שחברים טובים מבקרים באריאל. שמנו בצד את התודעה השיפוטית או לפחות ניסינו ונסענו. איזו מציאות משונה. בלי להיכנס לצדדים ודעות, כי גם אותם כיף שאפשר לשים בצד, אסתפק בלומר שהרגשתי מה זה אפרטהייד. אני כמובן הייתי בצד הלבן, אבל זה לא משנה. זה כל-כך מורגש.

לא נהיה פה בבחירות. ואני מצטערת על כך כי רק בבחירות אני לא מתלבטת בכלל. ברור לי בדיוק מי מייצג אותי בכנסת ואני אפילו מרגישה את זה. ורואה את זה. והכוונה היא כמובן לדב חנין.

מאחלת לי להמשיך לייצר חברויות ללא הבדלי דת גזע ומין, לשהות כמה שיותר עם תודעה פתוחה ולא שיפוטית ובכלל לחיות מתוך מקום מסוקרן ואוהב ולא מכווץ ומפחד.

והספר שהיה אמור להיכתב השנה בזכות המלגה בספרייה הלאומית? בינתיים המחברות מחפשות מחברת…. ויודעות שהאושר שלהן לא תלוי בדבר.

 

 

כוחה של הספרות. למרות הכל.

לפני שבוע בעודי מניקה את בתי בבית הוריי, שהוא גם התפאורה לספר שלי, חשבתי לעצמי שלולא הספר שכתבתי, הספר בו התלוננתי על חוסר תשומת לב (כולל מחסור בהנקה) ובכלל על העובדה שנולדתי לבית הזה (איזו טענה משונה!) לא הייתי נמצאת במקום המופלא בו אני נמצאת כעת.

ולא, לא העובדה שיש לי זוגיות מדהימה ותינוקת עם אישיות קסומה (שנה וחמישה חודשים, אך בעיניי היא תינוקת) היא זו שמניחה אותי היכן שאני רוצה להיות (וזו ההגדרה בעיניי למופלא), אלא השמחה שיש השלמה לי בבית בו גדלתי. הכל כולל הכל. השלווה והקשר שיש לי עם הוריי, הידיעה שהם עשו מה שביכולתם ולא מתוך רצון להרע לי, ועוד הרבה דברים ברוח הזו, שינו את איכות חיי בצורה שקשה לתאר אבל היא נוכחת אצלי כמעט כל יום. אם דליה רביקוביץ' כתבה שרק האבק ליווה אותה, הרי לאבק שהיה כבר אין כוח על היום-יום.

התרגול הבודהיסטי אותו אימצתי לפני כעשור פתח את הדרך לתובנות ולתחושות הללו אך ברור לי שהספר שכתבתי ושיצא לאור ב'אבן חושן' אחראי במידה רבה על הטרנספורמציה הזו. אני חושבת שגלעד סרי לוי בביקורת שלו, כתב את זה הכי טוב שאפשר, והנה הפאנץ' ליין משם: הספר מומלץ במיוחד לאלה מתוכנו המאמינים שאם רק נרצה לגלות את האמת על ילדותנו, ונעבוד מספיק על עצמנו הפנימי נזכה להתבגרות, הבנה, פיוס השלמה וכל השאר, לחובבי אווה אילוז קצת פחות.

השנה האחרונה הייתה שנה מאתגרת. התמזל מזלי לזכות במלגת פרדס של הספריה הלאומית. זכיתי להיות המבוגרת בחבורת סופרים מוכשרת ומצד זו עם הספר הכי טרי ומצד שלישי להיות אם טריה. החוויה הזו, ובמיוחד האמהות, יכולה לפרנס ספר שלם ומי יודע, אולי היא תעשה זאת יום אחד, אבל אין ספק שהרבה דילמות חיו בי ולמרות שהייתי מוקפת ספרים, אהדה ועידוד הכתיבה, מעט פעמים חשתי את כוחה של הספרות לעזור לי.

כחלק מהמלגה קיבלנו את האפשרות לערוך ערבים ספרותיים עם מקורות ההשראה שלנו. אני בחרתי בדרור בורשטיין, ובתחילת השיחה אני מסבירה למה. אפשר עכשיו לצפות בזה פה בשיחה עם דרור בורשטיין  זה מדקה 7:30 עד 12:40 וכדאי לצפות בזה גם כי דרור מעביר שם כמו מין שיעור של בודהיזם על רגל אחת וגם נותן טעימה לדינמיקה שהייתה לערב. במידת מה אני מסבירה שם את מה שאני כותבת פה עכשיו אבל אחרת… כדאי גם להמשיך למי שרוצה כי להמשך השיחה יש אופי מאוד זני ודרור מלומד ומצחיק ותמיד כיף לשמוע אותו. לדעתי.

הערב התקיים במהלך המלחמה האחרונה. זו שקוראים לה צוק איתן וזה מוסיף לו איזה נופך מעניין. וגם על זה אפשר לשאול מה מועילה הספרות בשעת מלחמה ואולי השאלה בכלל שגויה ואין טעם להסתכל או לבחון או ללמוד את תועלת הספרות. יש פשוט לעשות. לקרוא, לכתוב, להרבות טוב בעולם, להיות.

 

 

שקט בעין הסערה – ערב של התבוננות ותמיכה בימים בוערים

מנסה משהו חדש.

דהרמה מעורבת חברתית

"הכל בוער. הצורות בוערות. העיניים בוערות…המחשבה בוערת, התודעה בוערת… [הכל] בוער באש התשוקה, השנאה והבורות. בוער … מצער, מאבל, מכאב, ממצוקה ומיאוש"(סוטרת האש)

לפני שלושה שבועות נכנסנו לסחרור. אלימות גוברת ושיח מתלהם שוטפים את ישראל ואת השטחים הפלסטינים. גם מי שאינו נסחף בגלים הקשים הללו עשוי לעמוד מולם חסר אונים.

התרגול שלנו היום הוא אותו תרגול:
בתוך קצב האירועים המהיר – לעצור, להרגיש ולהתחבר.
בתוך רגשות קשים של כעס, בלבול, יאוש – לטפח שקט פנימי, חמלה וקבלה.
בתוך הכאב – לדעת לפעול פעולה מיטיבה.

אנחנו מזמינים אתכם למעגלי התבוננות: מה עובר עלי בימים אלו? מה פירושן של תבונה וחמלה כשמסביב מתפוצץ שוב הסכסוך האלים בין יהודים לערבים? מה היא פעולה נכונה היום?

במיוחד כעת הסנגה עומדת לצידנו: ביחד אנחנו יוצרים מרחב של תמיכה, של התבוננות ושל שיתוף.
הצטרפו אלינו בירושלים או בתל אביב  כדי ליצור ביחד את המרחב הזה.
בירושלים: יום שני 7/7 בשעות 18:30-21:00, בגן העצמאות במדשאה בקצה…

View original post 58 מילים נוספות