הפוסל במומו במומו פוסל- כמה מילים על להופיע באריאל

לפני כמה שנים, לא מועטות, בן זוגי היקר עבד עם אמן. הם עשו ביחד פסלים של כבשים ועוד כל מיני. ויום אחד הזמינו ממנו פסלים לשים בכיכר העיר של היישוב אפרת.

האמן שהיה איש מקסים ושמאלן עם תעודות התלבט ואני צקצקתי לשון ואמרתי שלדעתי לא כדאי לו. לא האמנתי שהוא שוקל להניחם שם, גרנו אז באבו-גוש היינו ישנים מפעם לפעם בדיר-איסטיה יישוב בשטחים, וליווינו חברה צעירה, ילדה פלשתינאית חולת סרטן, אל תוך מערכת הבריאות הישראלית- מהמחסום לתל-השומר וחוזר חלילה.

כמו שאומרים באנגלית-

LITTLE DID I KNOW

לא יכולתי לדעת שהאמן המוכשר, רודף השלום שהחליט לשלוח לשם את הכבשים שהם הכינו בחדווה, ימות כעבור שנתיים מסרטן ובטח שלא יכולתי לדעת שביום מן הימים תהיה לי הצגה שתעסוק בסרטן, תעלה בצוותא ויזמינו אותה להופיע באריאל.

ההצגה שנקראת "למקרה שלא אהיה בסביבה" היא על חיים ועל חופש ועל דהרמה (מה שהבודהה לימד) ובמובן הזה מתאימה לכל קהל ובכל מקום- אבל כמו שאמרתי אז לאומן ההוא- מה עם הנורמליזציה? זה לשתף פעולה עם הכיבוש, עם המצב הקיים, עם אלו שעוצמים עיניים למה שקורה מטר מהם בגללם וחיים את חייהם היפים, ועוד אנחנו שיודעים כמה הכיבוש נוכח בחיי היום-יום של הפלשתינאים חברנו, דווקא עלינו להגיד לא. זו היכולת שלנו להתנגד.

והנה ההצגה שלי תעלה שם בכ"ט בנובמבר כמה אירוני. ועוד אירוני שהיא נוצרה גם בהשראתה של חברה טובה, הדודה של חברתנו הילדה, תושבת הכפר השכן, דיר-איסטיה שסובל קשות מהימצאותה של אריאל ושאר התנחלויותיה שלידה. ההצגה גם מוקדשת לזכרה. גם היא נעימה זידאן נפטרה מסרטן. לפחות, חברתנו הילדה, הפכה לנערה והחלימה.

אז כסף זה שיקול- והרצון להביא/להשמיע אומנות לכל קהל באשר הוא זה שיקול- והידיעה שההתנגדות שלי כל-כך קטנה ורק לשם ההתנגדות אין בה ממש- גם זה שיקול וההבנה שההצגה שלי עם המסר החד פעמי של יעל- יכולה לחולל מהפכה תודעתית בחיי צופיה- גם זה שיקול. וההסכמה/הבנה של חבריי הפלשתינאים לכך שאקיים את ההצגה, כי התלבטתי קשות איתם בטרם החלטתי- גם זה שיקול. וגם הידיעה שאתרום אחוז מההצגה לארגון המדהים של דהרמה מעורבת חברתית שבזכותו חציתי את הקווים- גם זה שיקול.

לנקות את המצפון? אולי. לפחות יש לי מצפון ובמה לנקותו… וגם המילים של מורים שעודדו אותי להקשיב לעצמי ושההצגה ראויה לחצות את הקווים ובמיוחד המורה שלי סטיבן פולדר שכתב לי:

A difficult decision – but my tendency is to go to the heart of the ignorance and have the courage to bring another voice. To go into the sickness, in order to heal, to go in there and have to power (of non-self) to allow an alternative truth to be heard.

אז בלב חצוי ובהבנה כואבת של הפתגם ששמתי בכותרת- אני חייבת לומר שהחיים הם באמת הפתעה אחת גדולה- והאם אני יכולה לומר משהו על הבימה שבחרו להופיע בקרית ארבע? כנראה שאיבדתי את זכותי. ובכל זאת הנה אני אומרת. מקווה שיזמינו אותי לשם ושאומר  לא. אבל אני לא באמת יודעת. ולא לדעת זה לא בהכרח דבר רע!.

חבר טוב, מורה, כתב לי "את רק צריכה להחליט אם גם את מוכנה להשתתף בכיבוש ולהרוויח ממנו" וזו אמירה חריפה מאוד. אבל האמת היא שלחיות פה זה אומר בדיוק את זה, וגם ללמד מיינדפולנס בבית-ספר בהר אדר ממנו רואים את החומה והגדר והשער ממנו נכנסים לא נכנסים הפועלים- זה בדיוק אותו הרווח.  אני סומכת על הדהרמה שלא עסוקה ברווחים והפסדים ומקווה שהבחירה להופיע באריאל היא הבחירה הכי טובה שאני יכולה לעשות למען הגדלת הטוב, החופש והשחרור לכל הברואים.

img_2007

 

מודעות פרסומת

יש לי הצגה שרצה- מעמד משונה. בואו לראות- משונה לבקש. "למקרה שלא אהיה בסביבה" ההצגה לימים המשונים האלו של נובמבר, באמת. כבר אלף איש ראו אותה.

ההצגה חייבת להמשיך….%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8-1תמיד רציתי שיהיה לי בית קפה משלי ובעצם גם תמיד היה לי.

פעם בסיני מישהי זיהתה אותי- אמרה לי "את יושבת בבאצ'ו בחלון". צדקה. סוף שנות התשעים הבאצ'ו היה הסלון שלי.

ומ2006 עת עברתי שכונה זה נהיה סוכר שהפך לשניאור. שם נפגשתי עם העורכת של הספר שלי, עם הבימאית האגדית שלי שביימה בכשרון שתי הצגות שכתבתי וגם עם השחקנית שרון דנון שהייתה גרה בסמוך והתגלתה ככשרון עצום, אדיר ומעורר השראה ומקצועיות עד אין קץ.

לשמחתי יש לי עוד כמה בתי קפה שאני מגדירה כ"שלי" ובעיקר שמחה שיש לי חיים. כי חיים, אחת ההגדרות האהובות עליי של יעל שמחה פזואלו, המורה וההשראה של המחזה הנוכחי, הם מה שמשתנה כל הזמן. מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית או מקובעת שכן. ואת זה אני כותבת בעל-פה, מזכרון ושינון של המונח המקסים שהיא כתבה לבתה. יעל, האשה המדוייקת והאהובה שנפטרה לפני שלוש שנים. איך  לא, בנובמבר. יחד עם דניאל דיוויס חבר אהוב ועכשיו הצטרף אליהם לאונרד והם יושבים למדיטציה או מעשנים ושרים והכל בשמחה, אני בטוחה.

בהשראת ימימה עברון שאני לא מכירה אישית, אבל מרגישה כשכנה אמיתית ותיקה, אני גם מתנתקת. ואפילו אין לי חשבון משלי. אני מתעלקת על החשבון של בן-זוגי שאנשים עוד זוכרים לו שכתבתי בשמו: "מניקה בארבע בבוקר לקול צלילי המואזין" או משהו כזה.

התירוץ הרשמי לכניסות האין-סופיות שלי הוא ההצגה שלנו, אבל אני מבינה שאני מכורה. באמת מחפשת נחמה/הקלה בדיוק כמו שפעם הייתי משחקת סוליטר או שולה מוקשים ומחקתי. ופגשתי את החיים ואת הכתיבה. וההצגה? אני רוצה לסמוך שהיא תצליח גם בלי הפייסבוק. היא כבר מצליחה.שתצליח גם מכאן.

ההצגה בעיקר מזכירה ומכירה לקהל את דמותה החד פעמית של יעל שהתהלכה פה בינינו וכמו ליאונרד בן ה82 אמרה שהיא מסכימה למות. והיא בת 42 או 43 עם ילדה ואהוב וחיים. "חיים- מה שמשתנה כל הזמן, מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית או מקובעת שכן, הגרעין החמקמק של המסתורין שאין אנו יודעים לפרק".

ביום שלישי הקרוב ה15.11 נעלה בצוותא ת"א גם בשעה שבע וגם בשעה תשע. לקוראי הבלוג קוד הנחה. הקוד הוא: סנגהה

 סנגהה בסנסקריט זה בצוותא….והנה הלינק לצוותא

 הנה עוד מונח שכתבה יעל שמופיע בהצגה בצורת וידיאו ארט. המונח חשיפה

והנה הבלוג של ההצגה עם טריילר ועוד פרטים על יעל, בואו ולא תצטערו. באמת.

פסטיבל עכו לפני עשור- אונאת דברים- שער לאהבה

בפסטיבל עכו של 2006 הייתה לי הצגה בפסטיבל עכו. הצגה שכתבתי, שקיבלה הדים גדולים- ביקורות/לונדון וקירשנבאום/ידיעות אחרונות ומישהו אפילו הוסיף אותה כלינק בערך בויקיפדיה.

הצגה טובה ואפילו טובה מאוד, אפילו שמישהו בא להתלונן בהנהלת הפסטיבל שהיא מעלה הצגות בארמית. היא הייתה בעברית…. ושיחקו בה שי זביב המוכשר ושירי נדב השחקנית המהוללת, שלאחרונה כיכבה בסרט של ערן קולירין.

כפי שהטרים מבלי לדעת על כך בביקורתו, המבקר צבי גורן, ההפקה לא המשיכה לרוץ בגלל תקרית של הונאת דיבור (הונאה ואונאה זה   אותו דבר) אבל עשור לאחר מכן אני עדיין בעולם התיאטרון וזה בכלל אבל בכלל לא מובן מאליו.

כל-כך הרבה קרה מאז, חיים, מיתות, שמחות על במות ומחוצה להן, קשה לדמיין… , ואין ממש טעם, אז זה בעיקר פוסט זכרון של כל הבלתי ייאמן המופלא הזה שאנחנו חיים בו ושוכחים אותו כל-כך מהר, כמו הורים של ילד שנולד פג, שנאבקו על חייו, אבל אז כשהוא מעצבן בן שלוש או ארבע ובכלל בשגרת החיים שוכחים מכל הנס שהילד הזה מורכב ממנו.

שמחה שההצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה" שנרקמה כל-כך אחרת ואין בה הונאות כלל וכלל חיה ובועטת על במת צוותא ובעוד מקומות בארץ (ומחוצה לה, אבל על כך בפוסט אחר) ושמחה על קסם התיאטרון שקורה בעכו אבל גם ברגע זה ממש על בימת חיינו.

אשמח לראותכם ב31.10, כמו שלפני עשור, ההצגה ההיא עלתה בצוותא כחלק ממצעד ההצגות הזוכות.

עכשיו מתארחים קבוע בצוותא.

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=396

 

אהבה- כמה מילים נאמרו עליה… ועכשיו וידיאו-ארט

 א-ה-ב-ה מונצחת בסרטים, בפסלים, בפרסומות, בשירה, בספרים, בפיות, איפה לא?

גם בהלוויות וקמעה גם במחסומים, הס פן תזכיר… מוכרחה להיות מונצחת, מוזכרת, מושרת, מבוצעת, נושמת, אהבה.

וזה מה שכתבה עליה מורתי יעל שמחה פזואלו ויצר אהובי איתן עם מוזיקה מקורית של מאי לביא, חברו כולם לתווך אהבה בצורת וידיאו ארט- אהבה

מחר ה7.8 יום הולדתה של אמי, אסע ברכבת דרומה, גם להלוויה של ריטה שפיץ, אשה יקרה שנפטרה בשיבה טובה היום וגם להצגה שכתבתי וביימתי "למקרה שלא אהיה בסביבה" וזה הכל ירקום עור וגידים בעומר- מכורתי, אהבתי, תפאורת חיי והספר שכתבתי.

שוב לידה ומוות חוברים יחדיו כמו שבוודאי מתרחש בעוד הרבה מקומות בעולם, כי זו טבע המציאות. למרות שקשה לקבל את זה כמו מותו של יובל אשל בגיל כל-כך צעיר, באופן כל-כך מפתיע ומהמם, בזמן כל-כך רגיש ומיוחד, ובכל זאת, הנה זה קרה. לידה ומוות ביחד, היה שלום יובל שנהנתי תמיד מנוכחותך הטמירה והחייכנית. הרבה אהבה הייתה בחייך וגם בטקס בו נטמנת אתמול, פוזרת באדמה. אהבת!

למקרה שלא אהיה בסביבה, הכותרת המופלאה שקיבלתי מיעל שמחה פזואלו ז"ל, גם עבור ההצגה ובכלל כדרך חיים, וזה לא במובן של חרדות ועוד להספיק אלא במובן שעכשיו אני כאן, כרגע, במלואי, בחיים!

אז כשקיבלתי את משאלת חיי, מלגה בספריה הלאומית והיא הגיעה בתזמון הכי גרוע בעולם כי ילדתי לראשונה ילדה, התחלתי לכתוב רומן שיורכב מכמה דמויות. אחת מהן הייתה דמותה של יעל שמחה שנפטרה באותה שנה. די הזוי אבל בשנת 2013 כולל דצמבר 2012 הכרתי חמישה אנשים שנפטרו מסרטן. שלושה חברי סנגהה, חברת ילדות של ההורים וחברה פלשתינאית שגם גיסה נפטר במפתיע באותה שנה.

מיותר לציין שהרומן עסק בחיים ובמוות ובאיך שהם קשורים זה לזה במובן הכי עמוק שאפשר וגם הכי טריוויאלי וברור מאליו. הפוסט הזה נולד לפני כמה דקות והולך אל קיצו. וכל דבר זה ככה. אני, אתם, הבת שילדתי, וזה לא רוע הגזרה או חוסר מזל זה פשוט ככה זה.

אז מאוד שמחה שמהכתיבה שלי יצא לי מחזה שמשלב את הכתיבה של יעל, את החזון שלה ואת איך שהוא התרגם למילים בעזרת השחקנית המוכשרת שרון דנון שחברה אליי לאחר שהתקבלנו למרכז הבמה, פסטיבל ישראל.

פה יש בלוג מקסים שבןהזוג שלי יצר שעוסק בהצגה יש בו תמונות, כתבות שעלו, חוות דעת של צופים, טריילר ועוד הפתעות.

בלי בן הזוג איתן הרמן ההצגה הזו לא הייתה יוצאת לפועל בכל מובן שהוא!

ועכשיו יוצאים לסיבוב הופעות מקומי…. מתחילים בנטף- במקום המקסים שנקרא תיאטרון בחצר במוצ"ש הקרוב 30.7

ממשיכים לעומר, שם נולדתי, ליד באר-שבע ובאותו בית תרבות ראיתי את כל הצגות ילדותי וסרטים רבים מספור… ב7.8 שזה יוצא יום ההולדת של אמא שלי.

ומקנחים בצוותא ת"א ב15.8 בשתי הצגות באותו ערב, כי הביקוש גדול….

מה אומר ומה אספר, כשלא עסוקים בתיאטרון מודע ובלגדל ילדה מופלאה, אני עסוקה בללמד מיינדפולנס דרך מכון מודע ששיך למרכז הבינתחומי הרצליה. החיים שלי נהדרים כשאני שמה לב לכך ואני מודה על כך מאוד. כמה פשוט ולא צפוי.פלייר לשלושת להדפסה

אני אמא טובה. נקודה.

עשיתי גוגל לראות מה יעלה כשאכתוב את המשפט "אני אמא טובה" וכמעט ולא עלה כלום. למיטב הבנתי האינטרנטית. תקנו אותי אם אני טועה.

כל-כך הרבה סימני שאלה, שיפוט, תחרותיות וביקורת, רשימות חיצוניות ופנימיות של עשי ואל תעשי.

זה לא באמת מפתיע אותי. זה המצב האנושי/הנשי שאנחנו מצויים בו.

אנחנו ממעטים לשבח את עצמנו, עזבו לשבח, פשוט להיות מרוצים מעצמנו, מהחיים שלנו, מהבחירות שלנו, ומשום מה בכל הקשור לאמהות (במיוחד מאדון פרויד והלאה) ההפך הוא האוטומאט!!!

התרגלנו להשתמש בסרגלי מדידה ללא הרף מבלי להבחין שאנחנו ממציאים אותם.

לשמחתי למדתי שאפשר אחרת ועוד לפני שנהייתי אמא.

למדתי גם לאהוב את עצמי, גם לאהוב את האמא שלי, גם לאהוב את האמא שאני.

הייתה לי מורה מצויינת שפגשתי בדרך. יעל שמחה פזואלו.

כשהייתי בסוף חודש תשיעי, מחכה וחוששת מללדת, נסעתי לסדנת מדיטציה של עשרה ימים.

שובצתי בחדר שלה וישנתי לידה. היא הייתה בשנה השמינית למחלת הסרטן שלה והשאירה בבית את ילדתה בת החמש. למשך עשרה ימים. אז לא ידעתי מה זה להתגעגע לבת שלך, והאמת בכלל לא ידעתי מה זה להתגעגע אולי כי אף פעם לא הרשתי לעצמי להתגעגע לאמא שלי, שעד גיל שלושים ומשהו כעסתי עליה והאשמתי אותה בכל מכל כל.

בדיעבד זו הייתה הסדנה האחרונה שלה, וגם אני, שלוש שנים מאז עוד לא התאפשר לי ללכת לסדנה כה ארוכה, לבדי.

אבל הלכתי לכמה סופי שבוע בעמותת תובנה ולתחושתי היא תמיד באה איתי, וזה כנראה גם מה שיצר את ההצגה "למקרה שלא אהיה בסביבה" שתעלה ב2.6 בפסטיבל ישראל.

פרטים פה בהדסטארט שכמובן מוזמנים גם לתמוך בהצגה….

אמהות תמיד משאירות רשימות, גם כשהן עוזבות את ילדיהן בפעם הראשונה לשעה קלה, או לפחות מתכננות כזו ומעבירות אותה הלאה למטפל האחראי.

יעל התחילה לכתוב מילון מונחים שיישאר לבתה למקרה שלא תהיה בסביבה כדי שתוכל להמשיך להיות אמא שלה גם בהיעדרה. מעורר השראה במובן שהיא גם הייתה אמא מצויינת תוך כדי חייה, כזו שידעה לדאוג לבתה ולעצמה בו בעת, וגם כשחשבה קדימה והשאירה את מה שיכלה להשאיר. מילים ותפיסת עולם רחבה וחופשייה שמסייעת רגע אחר רגע.

מאוד אשמח שההצגה הזו תגיע לנשים (וגם לגברים, פשוט יש בהצגה משהו מאוד נשי) שאבדו את אמהותיהן כי זה יכול לתת נחמה, השראה, לימוד ועידוד. מסויים. אומנותי

ראיתי את הסרט המדהים הזה של יובל המאירי רק עכשיו אצל יאיר רווה- מושלם לזכרון, שיפוט ואמהות ומה אפשר לעשות עם זה אומנותית….

יעל כתבה על אמהות:

"אני חושבת שעבורי, להיות אמא, קשור גם באפשרות להיות לא-מושלמת, לטעות, לעשות פחות מהטוב ביותר האפשרי, ולהבין שזה בדיוק הטוב ביותר האפשרי. שאני ראויה להיות האימא שאני, כפי שאני, ולתת הרבה כבוד למיה על האפשרות שלה לשאת אותי, מעבר לנשיאה שלי אותה".

אני יודעת שיעל סייעה לי נפשית לצלוח את הפיכתי לאם וקבלתי את הקשיים הרבים ובלתי נקלטים בדרך ואני רק יכולה לקוות שההצגה תוכל לסייע ולתמוך באחרות ובאחרים כפי שהיא עשתה בחייה ולאחר מותה.

DSCF1749

את התמונה היפיפיה הזו צילם הצלם המוכשר נינו הרמן

פסח, מוות, יצירה, חיים וכמובן סרטן, חמישה דברים על סדר היום

שוב עבר המון זמן מאז כתבתי פה בבלוג.

נחמד לדעת שיש את המקום הזה, את הדף הלבן שכמו אמא טובה דיה מחכה לך בכל מצב ושעה, כמו הנשימה הזו הרגילה החד פעמית המיוחדת שלא תחזור על עצמה, שברגע שאת שמה לב אליה היא נפתחת ותומכת בך כמו שלא האמנת אי פעם שנשימה יכולה לעשות!

מאז 2005 חג הפסח הפך להיות חג משמח, חג הריטריטים, כל שנה הייתי הולכת לויפאסאנה, עד שחברי הטוב ביותר התחיל לברך אותי בברכת

HAPPY-PASSANA

זה גם מאוד התאים לאמא שלי ששנים לא הצליחה לומר את המילה הזו בלי להתבלבל (ולא תגידו אנלפבתית, אמא שלי קוראת מהתורה כבר 40 שנה!)

 בכל אופן כתבתי הרבה על המשמעות של הריטריטים של פסח בחיי, סיפור הגובה כאן בנרג'י וסיפור האהבה גם כאן בנרג'י וכאן בבודהיזם בישראל על הקשר או אי הקשר בין יהדות ובודהיזם

כשפגשתי (או יותר נכון קיבלתי את מתנת חיי) את אהוב ליבי, איתן, שמילים לא יתארו כמה הוא ברוך כשרונות מאיר ומואר הוא הביא איתו את חייו. והם כוללים גם את אחיו, יאיר, שמת בחג שני של פסח בשנת 2000 כשהיה בן 20. המשפחה של איתן התמודדה ומתמודדת עם המוות הזה בצורה מיוחדת ביותר המעוררת השראה גדולה. אפשר לקרוא עליהם כאן בבלוג של נינו הרמן הצלם המוכשר.

אז חגי פסח נצבעו גם בעצב וגם כמובן בשמחת החיים, שהלכה וגדלה מאז נוספה שירה אסתר סלאם (זו ילדה אחת) לחיים שלי.

אני רואה שאני גולשת וגולשת, טוב, זה מה שעושים עם אמא, עם דף לבן, עם נשימה המורכבת משאיפה ונשיפה…

ואני בכלל רוצה לספר על ההדסטארט שעשיתי להצגה שכתבתי ואף מביימת וגם מפיקה לצורך העניין…

ההדסטארט הזה להצגה המספרת את סיפורה של יעל

פסח 2012 איתן ואני פגשנו לראשונה  את יעל בריטריט- (סדנת ויפאסאנה) ושנינו מאוד התרשמנו ממנה עד שכינינו אותה ביננו- המוארת.

אחרי הריטריט התברר שהיא חולת סרטן כבר כמה שנים (גילתה את זה בפסח 2006) וגם שיש לנו חברים משותפים, אז התחלנו להכיר אותה יותר.

בפסח 2013, שוב היינו בסדנת ויפאסאנה ביחד, הפעם שובצנו באותו החדר. עשרה ימים של שתיקה. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת שכן, אני הייתי שבוע לפני לידה, והיא הייתה במצב לא הכי טוב מבחינת המחלה, שכבנו מיטה ליד מיטה וקמנו לעשות פיפי לסירוגין, והכל כמובן בשתיקה. כשנגמר הריטריט היא הראתה לי את אטמי האוזניים המשוכללים שלה, אטמים שתמיד איתה מלילות אשפוז ושהייה בבתי חולים.

בריטריט היא כתבה:

בריטריט פסח, בשנה שעברה, לא ידעתי אם אהיה כאן בשנה הבאה. ובכן, הנני כאן. בעין דור, בריטריט פסח. למען האמת, הנני כאן, מאוד חיה, מלאת אנרגיה.

ובאותו הריטריט גם אני ניהלתי יומן וכך כתבתי:

קשה לדמיין שזה הריטריט האחרון שאני עוד אדם מוכר לעצמי, לא אמא. לנוח באי הוודאות. לצפות בלי ציפייה. סוג של פרידה ממי שהייתי.

להבדיל אלפי הבדלות…

אבל החל מהפעם הראשונה, כל רגע שפגשתי את יעל השפיע עלי וטלטל את עולמי. המוכנות שלה לפגוש את מה שהיא פגשה, כולל את המוות היו מעוררי השראה במיוחד אחרי שילדתי. קשיי השינה והכאבים של השנה הראשונה היו מלאים בתזכורות מיעל, הייתי אומרת לעצמי- יעל הייתה נותנת הכל בשביל לקום בארבע בבוקר עם הבת שלה, להניק בכאבים, להסיע את העגלה הלוך ושוב באמצע הלילה, הכל. יעל שהוסיפה לעצמה את השם שמחה פגשה את שירה אסתר סלאם שלי כמה פעמים, ולימים שירה תוכל לספר שזו הייתה ההלוויה הראשונה שלה.

וכך באיזה אופן נפלא נוצרה הצגה שתעלה כהצגת יחיד ב2.6 ועכשיו פסח וזה מה שאני עושה. חיים ואהבה ויצירה.

"אז זה הספר שמסמנים בו שורות…" כך אמרה לי הרוכשת האחרונה של הספר שלי "בת של רב"

זה היה בעומר, היישוב בו גדלתי, וזה היה קצת מביך וקצת מחמיא וקצת לא מובן. אבל בו בעת גם מאוד מובן.

 ובעיקר חשבתי לעצמי איך במופע החדש, הטרי של הספר, כלומר בגרסה בה אין שורות של ממש אלא רק הקול שלי מקריא את הסיפור "שלי" לא יהיה אפשר לסמן שורות. ומכיוון שערכתי אותו קצת, יכול להיות ששורות שסומנו בספרי אנשים לא יופיעו שם ומה הועיל סימון השורות לאנשים?

והנה עוד שינויי העיתים. וגם את תמונת הפרופיל באתר שיניתי. כן, אני קצוצת שיער, דומה יותר לאמי מאי אביגיל גרץ S (1)פעם. לא בהכרח מזהה את עצמי אבל מאושרת. כן. מאושרת.

יכול להיות שתשמעו את זה בקול שלי. הקול הצרוד "שלי" שמקריא את הרומן אותו כתבתי.

אפשר לשמוע קצת ממנו ולרכוש את כולו כאן באתר של אייקסט. אתר מדהים של ספרים מוקראים.

זכיתי!

דילמה: האם לחגוג את יום הולדתי הארבעים בסוף השבוע הקרוב בכפר פלשתיני?

IMG_1267

שירה בת שנה בערך עם זוהיר מדיר איסטיה שבא לבקר

ראיתי שמרבית חבריי לשנתון ובנזוגי צלחו את משבר גיל הארבעים יפה. ראיתי גם חברה שמתה בגיל עשרים ולא זכתה ועוד חברה שאוטוטו היו מונים לה 45 ללוא הייתה מתה מסרטן לפני שנתיים. הן היו נותנות הכל לאיזה משבר גיל 40.

הגיל לא מפחיד אותי. המצב כן. וגם קצת מה יגידו. וגם אפשרות הסכנה והייאוש מזה שיש סכנה ואין לדעת מאיזה כיוון היא יכולה להגיע.

בחמש השנים האחרונות ביליתי כמה וכמה סופי שבוע בכפר המקסים והשלו דיר איסטיה. הוא חנוק מהתנחלויות אז החיים של תושביו מופרעים הרבה. תג מחיר כבר היה שם. וגם אימונים רטובים של הצבא. שלא לדבר על חסימת הכניסה לכפר.

ישנתי שם, ושיחקתי כדורגל שם. יש לי חברים שם. מסקתי שם (גם בהריון), ביקרתי שם אבלים, אכלתי פלאפל, עשיתי פיקניק בטבע שלהם שישראל הפכה לשמורה וקניתי שם שמן זית טעים , שגם עשיתי לו עם בנזוגי סרט פרסומת קצר כדי שעוד יוכלו להנות ממנו. יש לי חברים טובים שאני מאוד אוהבת שהאשה היא במקור מהכפר הזה.

סוף השבוע הקרוב, תרגול שטח עם חברים, יכול להיות הזדמנות להיפרד לראשונה ללילה מבתי שתהיה אוטוטו בת שנתיים וחצי. הוא יכול להיות הזדמנות להתבוננות פנימה והחוצה. הזדמנות לפגוש חברים, ללמוד ממורים מעוררי השראה, לראות מה זה הגיל הזה וכמה זה לא באמת רלבנטי וכמה זה כן ועוד הרבה הפתעות לא ידועות.

ובתוך כל זה הפחד. הכיווץ. הדעות האוטומאטיות והאלימות האפשרית והחופש. והזכות להיות שלום. להיות השינוי שאני רוצה להיות בעולם.

בפלאייר המארגנים, חברים שלי מסנגה-סווה כתבו: "שלום אינו מרחב ללא בעיות או עבודה קשה. שלום הוא להיות בתוך כל אלו עם שלווה בלב". מצחיק שאפשר להחליף את המילה שלום במילה גיל ארבעים. כמה אנחנו מתאמצים בשביל עצמנו, בשביל לשמח ולשמוח עם המוכר והידוע וכמה מעט אנחנו עושים בשביל להתקרב לקושי של האחר. של מי שאנחנו מכנים "אוייב" כי ככה חינכו אותנו.

החברים המועטים שסיפרתי להם על התוכנית אמרו: המצב עכשיו קשה, אינתיפאדה, ומסוכן שם מבלי לדעת איך זה שם באמת. זה לא שבפעמים האחרות שנסעתי לשם תמכו בי. בטח לא כשנסענו עם שירה שלנו.

לא יודעת מה אחליט. אולי אם אקרא שוב את דבריו של חברי אביב טטרסקי האמיץ שכתב על הקושי הנוכחי של ימים אלו לראות נכוחה או לפחות עם קצת פחות אבק בעיניים אחליט משהו.

בינתיים שנזכה לחיות את החיים הטובים שמגיעים לנו ולכל היצורים החיים

“על המצב” – בורות מובילה לאלימות

מקור: “על המצב” – בורות מובילה לאלימות