הראשון במאי או מוסא הפלשתיני

בשישי-שבת אני ובנזוגי הולכים "לעבוד" בפלשתין.

בכפר קטן, מקסים וידידותי שנקרא דיר-איסטיה.

שנה שעברה מסקנו שם זיתים. עכשיו זו לא העונה, אז עוד אין לדעת מה נעשה שם.

אולי משהו שקשור לעוולה האחרונה שנחתה על הכפר.

עוולה שתיאר אותה מדויק, כואב, לא פשוט והגון מאוד, חברי אביב.

מדובר בצווי כריתה ל1400 עצים בשמורת טבע.

נשמע מוזר ואבסורד? הרשימה שלו תבאר הכל

הדבר המדהים הוא שמדרום הארץ מגיעות בשורות בדיוק הפוכות (כלומר של נטיעת עצים על אדמות פלשתינאיות) בזו הלשון:

המשטרה הודיעה היום לתושבי אל ערקיב שהחל ממחר בבוקר יחלו עבודות הנטיעות של קק"ל על אדמות הכפר, באבטחת המשטרה.
תושבי הכפר מתחננים לסיוע ונוכחות מחר, מחרתיים ובראשית השבוע הבא, מדי בוקר, מוקדם.
אם אתם יכולים, צרו נא קשר עם מוריאל לתאום ההסעה מירושלים: 054-3157781
או במייל tarabut@gmail.com לתאום הסעה. ועוד פרטים כללים 
מדהים בעיני איך המדינה בשם בטחון, רצון לייער, רצון לשמר (טבע או ארכיאולוגיה כמו במקרה של סוסיא), בקיצור רצון לוודא שהארץ הזו תישאר אך ורק בשליטה יהודית עושה כל-כך הרבה דברים פוגעניים. כל-כך יפה, עצוב, מדוייק ומתסכל כתב על זה עידן לנדו.

ומה בינתיים? עובדים וחיים, אולי מתעדכנים ונזכרים במוסר הבודהיסטי עליו אפשר לקרוא בגיליון החדש של בודהיזם בישראל

וכמעט שכחתי את מוסא הפלשתיני. זו רשימה שכתבה המורה שלי סנדיה בר-קמה. החלק הרלבנטי במיוחד למי שמתרגל דהרמה ומוצא עצמו חסר אונים מול הכחדה של טבע, הכחדה של בתים "למען" הטבע, מתחיל בכמה פסקאות לקראת הסוף.

הפיסקה נפתחת במילים פירות התרגול כמעורבות חברתית ופוליטית

כשיבוא מוסא הפלסטיני.

לצערי הרב הכיבוש ממשיך. ממש כאן ועכשיו. כלומר בפאתי אריאל, בפאתי חברון, בפאתי…

הלוואי שהיו לי מילים אחרות. פחות מתריסות, פחות כובשות, פחות. אבל אין לי.

הייתי בסיור בדרום הר חברון ביום ראשון.

יפה יותר ממני כתבה על התחושות , על האינפורמציה ועל הקשיים נטע לוי, כאן בבלוג של דהרמה מעורבת חברתית.

ראינו ושמענו שם איך כדבריה " יש התעמרות ואלימות שלטונית וממסדית. והיא סמויה יותר, מכוסה בהצדקות. קשה יותר לזהות אותה.  בירוקרטי. המדינה רוצה שיהיה לך קשה, שחייך בשטח C יהפכו כה קשים ובלתי אפשריים עד שלא תיוותר לך ברירה אלא לנדוד עם משפחתך אל ריכוזי הערים הפלסטיניות בשטחי A ו-B. כך, 60% משטחי הגדה יהפכו יותר ויותר מאוכלסים ביהודים ופחות ופחות מאוכלסים בפלסטינים. נקודת פתיחה טובה להסדר קבע עבור ישראל".

ואני כותבת על זה בגלל שהנה זה קורה שוב פעם. בשם שמורת טבע שכמובן נוצרה לא מזמן, כדי שלמתנחלים יהיה מקום לטייל בו, הולכים לכרות 1500 עצי זית ששייכים לטבע הלא נכון, כלומר שייכים לפלשתינאים.

הייתי לפני שנתיים בדיר איסטיה. במסיק זיתים.  אני יכולה להעיד שזו הפרנסה שלהם, שזה כפר שלו עם אנשים מקסימים,  שהביוב של ההתנחלות זורם בשוגג אל אדמות הכפר וזה לא מטופל, אבל מה זה יעזור?

מי רוצה לגעת בפצע הכואב הזה, באמת ? בזה שאנחנו מעדיפים ססמאות ושמורות מאשר זכותם של בניאדם מסויימים לקרקע, כבוד, חיים הוגנים. היישוב הזה מוקף בהתנחלויות, בצבא וכמובן בטבע מקסים שהמדינה שלנו לא מעוניינת שיחיו בה האנשים הספציפים הללו.

איך אפשר להסביר את זה אם לא שהכיבוש ממשיך? ואולי כדי להיות יותר עדינה, שאנחנו עושים טעויות נוראיות שישעיהו ליבוביץ' הצביע בדיוק עליהן ב1967

מי יכתוב על עקירת הזיתים המתוכננת הזו שהלווואי והיא לא תצא לפועל?

איך אפשר להסביר, להודות, להתעמת, להכיל, לשנות את זה שרובנו לא סופרים את הפשתינאים כבני אדם?

כתב על זה חברי האמיץ אביב טטרסקי בדיוק לפני חודש כאן.

מי ייתן  וכל  בני האדם יהיו חופשיים, מאושרים, יאהבו את עצמם כפי שהם ויוכלו לראות את עצמם באחר.

אני מאחז?

אתמול ביקרתי בשטחים הכבושים.

טיול פנימי וחיצוני.

עברתי סמוך סמוך למאחז בשם אביגיל.

לא נכנסתי ליישוב, לא פגשתי, רק ראיתי מתנחלת צעירה עם תינוק חגור במושב האחורי מצפצפת לאוטובוס שלנו שחסם לרגע את הדרך. היא הייתה בדרכה לאביגיל ואני, עם השם אביגיל, בדרך ליישוב המערות הסמוך. אין לו שם.

לא מצליחה לכתוב מילים על אתמול. רק שהוא עדיין איתי.

ואני מתרגלת נוכחות של היום וקשה לי.

היום לפני חודש חזרתי לאחר שבעה חודשים של טיול, של שהייה, של תרגול החיים בארצות אחרות.

וכל זמן הטיול, הרשתי לעצמי לשחרר אחיזה באביגיל. וזה שימח אותי.

אתמול הסתבר שהרבה אנשים אחרים אוחזים באביגיל. אנשים שאני לא מכירה. אנשים שרוצים להיות מאושרים, אני באמת בטוחה בזה. אבל אני די בטוחה שם לא חושבים על האושר של השכנים שלהם. וזה מה שמעציב אותי.

אביגיל התנכית, המשוררת, זו שהצילה את דוד משפיכות דמים מיותרת וטבעה את המושג היוםזיכרוני- בצרור החיים, אני חושבת שהיא לא הייתה מתגאה במאחז שהוקם על שמה. שבעצם הוא כבר יישוב. יישוב שהוקם על חשבונם של אחרים. לא הייתה מתגאה אפילו שהכינו מסביבו פלטפורמה של כל הסיפור שלה. הניחו לידה התנחלות בשם כרמל ובשם מעון, כל התפאורה של הסיפור הרומנטי שהיה לה עם דוד המלך.

אני יכולה להמליץ על המון מקומות שהייתי בחוץ לארץ, אבל אני הכי ממליצה לכם לנסוע לשטחים. לראות בעיניים על מה מדובר. להכיר את הנוף ומי הם האנשים שגרים שם במאחזים, בהתנחלויות, ביישובים הפלשתינאיים, במקומות שבגללם החיים שלנו נראים כפי שהם נראים וגם לראות חיים של אחרים שלא נראים בכלל!

דרך מעולה ללכת לבקר זה עם קבוצת הכפרים.

ג'ט לג בערבית

ארבע בבוקר. בצפון.

בן הזוג דווקא ישן.

יום האדמה, בו חגגתי בחתונה של חברה, עבר בשלום.

מניחה אוזניות על ראשי ומקשיבה לשיעורי הערבית הנושנים. לא כל-כך ישנים. משנה שעברה. אלא שמעל גיל שלושים, נדמה שהחיים לא רק משתבחים אלא גם רצים מהר יותר.

מקשיבה. עכשיו כשהספרדית כבר שוטפת ומקורקעת במחזור הדם אולי אצליח להנחיל שפה חדשה.

כָּמָאן מָרַה. עוד פעם.

המואזין באחד הכפרים הסמוכים מתעורר גם הוא והערבית מנחמת בגלים מעגליים.

יָעֵפֵת וצלילים קרובים ורחוקים.

עוד מיטה חדשה בחדר לא מוכר, בארץ כה מוכרת, מסתבר שגם שעה של ג'ט-לג יכולה להיות קסומה כששמים אליה לב. כשמפנים לה זמן.  

יום גְ'דִיד. יום חדש.

בדרך מהצפון, בן הזוג ישן ואני שומעת דיסק של ערבית לכיתה ו'.

בבית הספר לא מצאו מורה, אז לאחיין שלי אין צורך בספר, במחברת ובדיסקים שחילקו בתחילת השנה.

תל-אביב. בן הזוג עוזר לאחיו להתקבל לבצלאל.

ביקשו להגיש מתקן לארבע מצות ולהסביר גם את ההקשרים התרבותיים של המוצר.

מתוך העייפות, בן הזוג שואל אם זו לא בקשה קצת משונה. אחיו עונה מיידית שלא. שבצלאל שייך לאוניברסיטה העברית.

בטיול התאהבנו בסדרה הגאונית של סייד קשוע. סדרה שפיספסנו כי אין לנו טלוויזיה. 

"ערבים קוראים לזה" אומר הגיבור אמג'ד עליאן בפתיח. מסתבר שזו תשובה להרבה דברים.

עם קשר ובלי קשר מאוד שמחה לחזור וללמוד שפה חדשה. לוּרָה גְ'דִידָה.

ובינתיים, עד שנעשה מדיטציה מַעָ גִ'ירָאן= מדיטציה עם השכנים, אז:

עגבניה. בנדורה.

וגם אהבת חינם עם איראן

אם. ואילו. וחבל. ואם רק. לו הייתי. כמה מילים על רפסודה ועל דפוסים שלא יזיק לנו להשאיר בגדה השנייה.

אם עדיין היה לי טור בנרג'י מעריב הייתי וודאי כותבת איך הגעתי ברפסודה הביתה.

בערך.

כלומר עד העיר הלבנה.

באמת לעיר לבנה.

ואיך לקחתי איתי את הרפסודה וגם השארתי אותה בגדה השנייה.

אבל אין לי טור.

ואם הייתי יודעת לתאר מסעות הייתי פורטת את המילים שעכשיו כתבתי ומספרת איך עזרנו לבנות רפסודה מעצי באלסה בג'ונגל אקוודוריאני, רפסודה ליום אחד שנפרדנו ממנה ואיך חצינו את הגבול באוטובוס לקולומביה והגענו לעיר קסומה ולבנה בשם פופאיאן אבל בינתיים אין לי היכולת וגם קרן ארבל הזכירה לי:  

"איך לימוד הדהמה מעשיר את התרגול ומעמיק את החכמה; איך הלימוד הוא כמו רפסודה: רפסודה שכל מטרתה היא לאפשר לנו לחצות לגדה השנייה ואין טעם לאחוז בה או לסחוב אותה לשווא על הגב. ובמילותיו של הבודהה:

"אני אלמדכם איך הדהמה דומה לרפסודה, כלומר, למטרת חצייה ולא למטרת אחיזה".     

למזלי אני מרבה לזכור את זה בטיול הגדול הזה. מילים ופרטים ומפגשים ומעברים ושינויים, כל אלו מלמדים אותי דהרמה.

עוד יותר למזלי, בדרום אקוודור אדם אחד בשם ברני, תלמיד של שינזן יאנג, {מורה גדול שהולך ללמד בארץ בחודש הקרוב, מומלץ מאוד!} הקים מרכז מדיטציה. היינו שם חודש שלם והעמקנו את התרגול במובן שלמדנו עוד כלים וצברנו עוד ניסיון בחיים הטובים. אנשים מקשרים מרכזי מדיטציה להודו ובכלל למזרח העולם, אבל ברני הראה לנו שמדיטציה ולימוד ודהרמה מתקיימים בכל מקום!

וכמו תמיד, כשאני בחוץ לארץ, משקיפה אל הסכסוכים העצובים שיש לנו אני שואלת את עצמי, איך? איך זה יכול להיות שאנחנו כלואים ב"לקחו לי שתו לי" תמידי. אני יודעת שהסיבה היא שאנחנו נאחזים, אבל איך אנשים לא מתעוררים לזה? לא רואים את יפי החיים של בני האדם, את ההזדמנות שקיבלנו לחיות חיים טובים, ואיך כולנו, ערבים ויהודים, אקוודוריאנים, קולומביאנים וכל כולם פשוט אותו הדבר. 

אצל רוני גלבפיש קראתי ציטוט של אברהם השל שהיה מורה של אבא שלי.

"בן אדם משמעותו שיש בו קוים מיוחדים, תכונות מיוחדות," עונה השל לשאלה, "ואחת התכונות היא כח התימהון, רגש הפלא, היכולת להסתכל בעולם, שלא להיות מכני, אלא דוקא איש בן חורין, שיכול להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים. אם הוא יכול או איננו יכול – זהו עניין חיוני בשבילו."

לשמחתי, כשאחזור, בעזרת התנאים כמובן, מחכה לי הרפסודה שלי. שתעזור לי לא לשכוח שאני בת-חורין. שהתברכתי בכך שיש לי כלים יומיומיים "להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים" ואולי אני יכולה להעביר אותם הלאה.

ואם לא אני, אני יכולה להמליץ על התחלה מצוינת: סוף שבוע של דהרמה מעורבת חברתית בהנחיית סנדיה רקפת בר-קמה ואביב טטרסקי.

אדומי השפתות, לבבות נרעדים, השוואות מחירים ובכלל. מה מתרחש באקוודור השלווה כשהארץ בוערת

החלטתי לפתוח בטוב.

הרבה מוזיקה מלווה אותנו באוטובוסים הלא רעים שיש באקוודור. אהוד בנאי משמח אותנו ומחבר וכמובן רות דולרוס וייס ועוד הרבה. אחד הדיסקים שהכי מפעימים במובן שהם מערבלים המון רגשות, היסטוריה, יכולות אנושיות וכמובן מוזיקה זה הדיסק של ברי סחרוף וחבריו אדומי השפתות. דיסק שהקים לתחייה מילים של אבן גבירול. מה זה הקים? החייה/חידש/הערה/כיבד/ריגש ועוד…

זה מרגש לשמוע במיוחד פה, ביבשת שנכבשה עלידי הספרדים. אפשר לשמוע הדים של מאות השנים שחלפו, של כאבים, של מסורות, של חיפוש רוחני ושל אהבות וגם של בני-דודנו הישמעאלים… למי שלא מכיר את הדיסק, מומלץ לקנות ולמי שלא שמע אותו הרבה זמן, מומלץ להקשיב לו, ואם במקרה אפשר ללכת למופע עצמו שמתרחש מפעם לפעם במקומות מוזרים (אנחנו למשל ראינו אותו במתנ"ס של מודיעין) מומלץ!!!!

ולהמשיך בטוב

הרבה דברים מתרחשים בארץ. מישהו אפילו כתב לנו שעזבנו ארץ אחת (בספטמבר) ונחזור לארץ אחרת (במרץ). בשבילנו התרגול של הדהרמה הוא קרש ההצלה. הוא הדבר שמזכיר לנו את חשיבות החיים. שלנו ושל כל תושבי הארץ והכדור.

לשמחתי יש עוד אנשים שחושבים כמותי. אנשים שהקימו את דהרמה מעורבת חברתית

בימים אלו הבנו שתג מחיר (שמזכיר קצת את הקו-קלאס-קלאן) משתולל יותר מתג מאיר, ופעילות כזו התרחשה בדיר-איסטיה, כפר שלו שהיינו בו לפני שנתיים וזה ממש מטריד ועצוב! ודהרמה מעורבת חברתית עושה דברים לתקן שם משהו אחר, ביוב של התנחלות בשם רבבה שזורם שם. (אפרופו שמות, כמה אירוני, לא?)

ומילה אחרונה על עזה. רק כי שוב עברו כמה שנים, רק כי חייבים ואי אפשר להמשיך ולספר את אותו סיפור שסיפרנו. חייבים לזכור שלכל בני האדם יש שפתיים אדומות ושזכות כולנו לנשק את העולם בחזרה.

מדריך לנוסע העצמאי לגלאפגוס

לעיתים רחוקות אני מוצאת את עצמי כותבת משהו אינפורמטיבי ממש. הפעם החלטתי לכתוב המלצה שאולי תסייע לאנשים לגבי הדילמה האם לנסוע ולהשקיע בגלאפגוס כשהם כבר באזור.

דילמת הביקור בגלאפגוס מתעוררת בתכיפות בפורומים של המטיילים הצעירים אבל גם אצל מבוגרים שכבר ראו עולם ושומרים את הגלאפגוס ל"יום אחד כש…". רק שלשום שוב התעורר דיון שכזה במטייל

מעניין לראות דרך הדילמה הזו את מה שלימד הבודהה אודות שמונת התנאים הארציים שאנחנו שרויים בהם, בעיקר רווח והפסד אבל גם הצלחה וכישלון וכמובן הצמד של הנאה וסבל. הצמד האחרון שבח ואשמה פחות נוכח, למעט אינטראקציות חברתיות שיש או אין באיים הקסומים.

אבל כאמור, אין זו רשימה בודהיסטית.

בגדול אני הולכת לכתוב לטובת נסיעה עצמאית לגלאפגוס, כלומר ללא קרוז, אבל אני חייבת לציין את הבלוג של בחור צעיר בשם אור בירן. לאחר השקעה של זמן, אור השיג דיל ממש טוב וזכה להיות בקרוז של שמונה ימים ונראה לי שזה היה נהדר. בשבילו. ונראה לי שלפרסם את מה שהוא כתוב יכול לעזור למישהו לקבל את ההחלטה לנהוג כמו כולם ולעשות קרוז.

אבל המוטיבציה שלי לכתוב את הרשימה הזו היא בעיקר כי ספרי המסע השונים, משרדי התיירות וגם אתרי אינטרנט כמו של המטייל לא מעודדים נסיעה עצמאית לאיים הייחודים הללו.

בן הזוג שלי מזכיר לי כל הזמן לא להשמיץ את תעשיית הקרוזים מכיוון שלא עשיתי קרוז, ואני באמת לא יכולה להעיד איך זה, ולכן אוכל רק לחלוק את מה שכן עשיתי.  

רק אוסיף שמהחוויה שלי אני מאוד מאוד שמחה שלא עשיתי קרוז (ואם להיות כנה אולי טיפ-טיפה קנאה בתמונות של אור ובלוקסוס של היאכטה שלו מונעת ממני להיות מאה אחוז שלמה עם ההחלטה…). ובכל זאת בגדול, חוויה של שמונה ימים ב1800 דולר לא נראית לי דומה לחוויה של שלושה שבועות ב1200 דולר בגלל שמדובר בחוויה של חיים חופשיים הכוללים הכל. אבל שוב לא התנסיתי בטיול עם מדריך ועם שעות שצריך לקום בהן ועם טלטלות האונייה ולכן על זה אני לא אוסיף דבר אלא רק אומר כמה כיף וקל היה לנו באיי הגלאפגוס. בנובמבר 2011.

אז קודם כל מאוד קל לטייל בגלאפגוס באופן עצמאי וזה ממש לא הכרחי לקחת קרוז. כמובן שיש איים שלא מגיעים אליהם, אבל להמון אטרקציות, כלומר איים מיוחדים וחיות, כן אפשר להגיע לבד וחוץ מזה שבכל בחירה של מסלול בקרוז זה או אחר לא מגיעים לאנשהו… אני אמליץ על סוכנות שפגשתי בקיטו שם גם קנינו רק את כרטיס הטיסה. בחור חמוד בשם רודריגו שמוכר דילים ברגע האחרון. ולמשפחה שלו יש הוסטל צנוע בסמוך לסוכנות.

ובכן: יש ארבעה איים מרכזיים אליהם אפשר להגיע בסירה (כל כיוון 25 דולר וכל נסיעה היא בערך כשעתיים) ובכולם אפשר ללון.

ארבעת האיים הם סנטה קרוז, סאן קריסטובל, איזבלה ופלוריאנה. רק אל השניים הראשונים אפשר לטוס מהחלק היבשתי של אקוודור (כל הזמן מזכירים בגלאפגוס שגם הם אקוודור, פשוט לא החלק של היבשת).

גם אל איזבלה אפשר להגיע במטוס קטן מהאיים הגדולים, אבל זה בסביבות מאה דולר.

בפלוראינה לא הייתי כך שלא אכתוב עליו, כן אכתוב שאפשר לקחת סיור יום מסנטה קרוז ולבקר בו ליום, עלות של 70-90$ אבל שמענו שזה לא מומלץ. וגם שאין שם הרבה אופציות לינה אבל אולי זה לא נכון. (אשמח אם מישהו יוסיף אם הוא כן היה בפלוראינה)

בשלושת האיים שהיינו טווח המחירים של הלינה גדול מאוד. החל מאכסניות בעלות של 10$ ועד מלונות יוקרה בעלות של 300$ ויותר. כמעט בכל המקומות אפשר להתמקח, במיוחד שזה לא בעונה ואם נשארים למספר ימים. אנחנו היינו בחדרים מקסימים בעלות של 20$-25$ לשנינו.

נקודת תורפה אחת בנושא ההגעה לאיים היא שהסירות יוצאות כל יום רק מסנטה קרוז שהוא האי המרכזי והגדול ביותר. כלומר חייבים כל פעם לעבור בסנטה קרוז. אבל אם מצטיידים בכדורים נגד בחילה אפשר לעשות את המעבר באותו יום. (שדה התעופה שלו ממוקם באי באלטרה הסמוך לו מאוד, אז לא להתבלבל. בבאלטרה קיים רק שדה תעופה, ולכן מתייחסים לסנטה קרוז ולבאלטרה כמקשה אחת)

מצד שני, מסנטה קרוז אפשר לקחת סיורי יום של צלילה או שנורקל או סתם טיול באי עצמו וזה נע בין כל מיני מחירים, החל מ35 דולר למקומות ממש סמוכים, (BAY TOUR) דרך 80-90 דולר ששמעתי שלא כדאי להחמיץ (ואנחנו החמצנו) למשל לאי ברתולמה ועד ל160 או 200 דולר לצלילה. שמענו שמומלץ לקחת טיול יום ב140 דולר לאי קטן שנקרא סימור הצפוני. והאמת ששמענו את זה מבחורה בריטית שעשתה קרוז של חמישה ימים ואמרה שללא החֵבְרָה שהייתה בספינה שלה והיום האחרון בו היא הייתה בסימור הצפוני היא הייתה מעדיפה לנהוג כמותנו ולטייל באופן עצמאי.

לגבי כרטיס הטיסה. אם אפשר (וברוב הסוכנויות אפשר ללא בעיה) אז להשאיר אותו פתוח, כלומר לוודא שאפשר לשנות אותו ללא תוספת תשלום, כך שאם אתם לא מרוצים אתם יכולים לחזור מוקדם יותר ואם להפך, אתם מתאהבים באריות הים, תוכלו להאריך ולהישאר יותר.

אגב מאנשים שפגשנו שעשו קרוז, מאוד מומלץ להישאר יום יומיים לפני או אחרי שלא במסגרת הקרוז ולנוח קצת מסדר היום הלחוץ שמתנהל בספינות ולהכיר יותר טוב את האיים.

עוד אפשרות שכדאי לבדוק כשקונים את הכרטיס היא לטוס אל אי אחד (נניח סנטה קרוז-באלתרה) ולחזור מאי אחר (סן קריסטובל שהוא האי האהוב עלינו וששדה התעופה שלו הוא במרחק הליכה!). תנועה כזו מאפשרת גמישות עם הזמן והמרחקים כי כאמור, חייבים לעבור בסנטה קרוז אם רוצים להגיע לאיזבלה (גם אי אהוב) או סתם לטיולי יום.

מקווה שעד עכשיו, למרות הפרטים היבשים, עוררתי חשק לנסוע ולטייל עצמאית. כולם אומרים כמה האיים יקרים, וכמובן שיש בזה משהו, אבל גם כך הטיול הוא דבר יקר ומחוץ לשגרה ואם מתייחסים אל האיים ביתר חופשיות, כלומר לוקחים בהם את הזמן (כי עיקר היוקר הוא הטיסה והכניסה לאי והנסיעות בין האיים) אז זה לא יוצא כל-כך הרבה.

הדיור כאמור, לא כל-כך שערורייתי (ובנוסף בהרבה אכסניות אפשר לבשל לבד, למרות שנכון שגם המזון בחנויות יותר יקר מביבשת), והמסעדות  גם לא בהרבה יותר יקרות, והאטרקציות שעושים לבד מדהימות! בעיקר שנרקול שאין כמוהו או סתם לשבת בחוף ים ליד איגואנות ענק או אריות ים!

אפרט קצת על כל אי:         

סנטה קרוז: האי הכי גדול שיש בו סופרמרקט גדול וסוכנויות שמוכרות דילים של הרגע האחרון וטיולי יום ממש שווים. וגם כמה מועדוני צלילה טובים שמוכרים סיורי צלילה. כדאי לעשות סקר שוק. (שימו לב שאף קרוז לא מאפשר צלילה, אבל פגשנו מישהי שעשתה סיור יום של צלילה איתנו ובסופו בעלה והקרוז שלהם באו לאסוף אותה מלב ים).

* במרחק של ארבעים דקות הליכה (וחייבים ללכת) מהעיירה המרכזית בסנטה קרוז, (העיירה נקראת פורטו איורה), יש חוף מדהים שנקרא טורטוגה ביי ויש בו שפע של חוף לבן, חיות ולגונה סמוכה די גדולה בה אפשר גם כן לשחות, לראות כרישים קטנים וציפורים מיוחדות, וכמובן איגואונות אש ועוד.

ישנו גם המרכז של צ'רלס דרווין עם צבי היבשה הענקיים והנודעים, אבל זה קצת כמו ללכת לגן חיות ובמקומו אפשר לקחת סיור פנימה אל תוך האי ולראות צבי ענק חופשיים.

מרכז התיירות בעיירה הוא ממש טוב, יתנו לכם ספרון קטן ויפה על כל הגלאפגוס ויסבירו לכם מה אפשר לראות לבד וכמה כל דבר עולה.

* כדאי לאכול א.בוקר ועוד דברים בdescanso del gia מסעדה עממית ועמוסה תמיד ממש ליד הסופרמרקט והרציף.

* אנחנו התפנקנו בקפה וגם באוכל צמחוני טעים, סושי!!! במלון היוקרתי RED MANGROVE כשישבנו במרפסת המקסימה שלו כמה שעות טובות. מחירים של מלון אבל טעים ושווה לשבת שם על קפה או קולה ולהנות מהנוף, שכמובן כולל ציפורים, אריות ים ועוד… (ראו בתמונות)

איזבלה: פיזית איזבלה הוא האי הכי גדול אבל אזור ההתיישבות שלו הוא הכי קטן והכי פחות מפותח. כבישי עפר ותחושה של כפר מספר של גבריאל גרסיה מרקס. יש רצועת חוף ענקית באיזבלה ומסעדות טעימות גם של מערביים וגם של מקומיים. (חפשו את מוכרת האמפאנדס ליד מגרש הכדורעף הישן). (אגב בכניסה לאיזבלה יגבו מכם עוד חמש דולר בשל שימוש במזח החדש).

האטרקציה המרכזית (ויש עוד כמה שלא אפרט) שלא עולה כסף ואפשר לחזור אליה שוב ושוב היא "קונצ'ה דה פרלה" כלומר קונכיית הפנינה. בסופו של מזח קטנטן לא רחוק מהמזח המרכזי וממקום בו אפשר להשכיר ציוד שנורקל אפשר לשנרקל עם כלבי ים ולראות אינספור דגים. שימו לב שלאחר הברכה הראשונה יש ברכה שנייה ובה תמיד יש צבי ים ענקיים ועוד מיני דגים מיוחדים וגדולים ובכלל תענוג!

אזהרה- כולם משאירים את הדברים שלהם (תיקים וכו') במזח הקטנטן לפני הברכות וגם אנחנו עשינו כך כי כולם אמרו שזה ממש בטוח אבל דווקא בפעם אחת בה השארנו רק בגדים, כובעים ומשקפיי שמש (עם מרשם) הם נגנבו! לכן לא הייתי סומכת על כך שכולם אומרים שהגלאפגוס בטוחים לגמרי ולא הייתי משאירה שם כלום. להשאיר או במלון או בחנות ההשכרה הקטנה הסמוכה. אגב, בשבילנו המים היו קפואים ושכרנו גם WET SUITS שמאוד מאוד עזרו!

2 אטרקציות גדולות נוספות באיזבלה הן ביקור בהר געש מיוחד (35 דולר לא עשינו) וביקור בTUNELES (מערות) שכן עשינו בעלות של 60 דולר. אנחנו מאוד ממליצים, זה ביקור במערות שבתוך הים שנוצרו מלאבה של הרי געש. גם שם מטיילים קצת על האי ומשנרקלים פעמיים בתוך הים הצלול ועם החיות החמודות שבנמצא.

מבחינת מגורים אז יש אכסניה POSADA DEL CAMINANTE עם בעלים ממש חביב בעלות של 10 דולר לאדם אבל האכסניה לא ממוקמת על החוף. (לא רחוק כמובן) ויש מקום שנקרא CASA ROSADA שממוקם על החוף עם אווירה מקסימה ומטבח מעולה ואפשר להתמקח על המחיר אם נשארים יותר משתי לילות.

סן קריסטובל: האי האחרון והחביב עלינו בעיקר בשל אריות הים הנמצאים בכל מקום. בכל מקום הכוונה היא שאתה יושב איתם ומשתזף על חוף הים!!! אבל גם בגלל הגודל הנחמד שלו, בין איזבלה לסנטה קרוז וגם בגלל האנשים החביבים המעורבבים עם בני המקום. יש אוניברסיטה לזרים ולמקומיים. בסן קריסטובל יש הרבה חופים נגישים, שונים באופיים ובמראם וכמעט בכולם אפשר לשחות עם אריות ים וצבי-ים וכמובן מלא דגים. אבל מלא! אנחנו ישנו בקאבאניאס מקסים עם מטבח חמוד ב25 דולר בקאבאניאס דון חורחה, טיפטיפה מחוץ לאקשן אבל קרוב לאריות הים וחבר שלנו ישן באכסניה ממש חמודה ב10$ שנקראת קאסה דה נלי (כלומר הבית של נלי). ביום האחרון של השבוע באי, הסתבר לנו שיש גם זוג ישראלים מקסימים שגרים שם עם ילדיהם. הלכנו כמובן לפגוש והבחור הוא מדריך צלילה עם סוכנות צלילה ואשתו שהיא אקוודוריאנית במקור מלמדת מחול.

אז בסן קריסטובל מספיק לטבול את הראש עם מסכת שנורקל ולראות עולם ומלואו, אבל בנוסף יש טיולי יום שאפשר לעשות משם. המומלץ ביותר הוא LEON DORMIDO שיש המכנים אותו גם KIKARO ROCK. אנחנו הלכנו עם חֵבְרָה ממש נחמדה וסימפטית בבעלות וונדי וחוזליטו לצלול ולשנרקל. גם שכרנו מהם WETSUIT למשך רוב השהייה באי.

לסיכום היינו חוזרים לשם שוב. למרות שהעולם באמת גדול ומלא בכל טוב ולא כדאי לסמן משהו כ"הכי מוצלח" או "הכי מיוחד" אלא לראות חיים בכל פעולה ואדם שאנחנו רואים.

נשמח לשמוע הערות ותגובות ממי שהיה על מנת להעשיר את "המדריך" שכאמור מבוסס רק על חוויה אישית. וקצת תמונות שלנו בלינק.

 

הקושי לתרגם רוח. ל-ת-ר-ג-ם. משהו נרגם? רגע? חלף עם הרוח. ר-ו-ו-ח רווח של רוח. מרווח?

אמש ראיתי משהו בבהירות.

חשתי בו.

משב של רוח.

הבנה קטנה.

מסתבר שאני יודעת ספרדית. ואנגלית כמובן. שפת אימי.

ואני יודעת את השפה החדשה שלי.

זכיתי לדעת אותה במובן המקראי, לדעת דהרמה.

כמו תוכנת מחשב היא כבר מותקנת בתוכי. מתורגמת לפחות לשלוש שפות.

אינשאללה בעתיד אדע להעביר אותה בערבית אותה התחלתי ללמוד.

פעם חשבתי שדהרמה היא שפת העולם. כמו שפת הילדים, פשוטה ומובנת.

ובאמת כשיושבים בשקט היא כזו. מובנת, מכילה את כל מה שישנו, לא צריכה יותר מידי מילים. אמת.

אבל כשמנסים לדבר אותה, כך הסתבר לי אמש, היא כמו שפה זרה.

שצריך ללמוד.

שמי שינסה לתרגם אותה צריך להכיר אותה. לא, לא על בוריה, רק לטעום ממנה בגוף, לדעת אותה בשביל להעביר הלאה.

הבודהה אמר לאננדה העוזר שלו שלמורה דהרמה צריכות להיות חמש איכויות

1. צריך ללמד דהרמה עם המחשבה: אלמד צעד אחר צעד

2. אלמד עם המחשבה וההבנה בדבר השרשרת של המעשים והתוצאות שלנו

3. אלמד דהרמה מתוך חמלה

4. אלמד דהרמה לא מתוך רצון להרוויח משהו חומרי

5. אלמד דהרמה מבלי לשפוט את עצמי ואת האחרים.

לא יודעת למה תירגמתי והבאתי את הרשימה הזו. אולי תזכורת לעצמי למרות שאני לא מלמדת דהרמה. אני כן מוצאת את עצמי מתרגמת אותה פה במרכז המדיטציה המופלא בדרום אקוודור.

ואמש ראיתי, שמעתי, הרגשתי כמה אפשר ללכת לאיבוד בתרגום. שבכלל צריך לתרגם דהרמה. היא לא "כל העולם שפה אחת"

זוג איטלקים דוברי ספרדית שילם למתרגמת אקוודוריאנית לבוא איתם לשיחת דהרמה עם מורה בזרם הבודהיזם הטיבטי. זה היה המפגש הראשון של המתרגמת עם דהרמה וממש הרגשתי את האובדן שלה. את חוסר ההבנה שלה. את התחושה שהיא לא מבינה את המילים הנאמרות. וזה היה מעורר חמלה. והערכה. וכן, גם קצת שיפוטיות אל מול המורה האמריקאית שלא לימדה צעד אחר צעד. וגם שימחה על ה"התקנה" של הדהרמה בלב ובפה שלי. וגם השתאות אל מלאכת התרגום בכלל וכמה זה לא דבר מובן מאליו. בכלל בכלל.

ואפרופו דהרמה, ורוח, ודברים שלא מובנים מאליהם וגם סנגהה, אז חברה שלי לסנגהה בישראל, עדיטל אלה, יצרה דבר ענק! ואני רוצה לשתף את כל העולם בזה. שמעתי על הפרוייקטים שלה הרבה זמן, אבל רק היום, אולי זה בזכות הנתינה של הדהרמה, או רוח חג המולד/חנוכה המנשבת בעולם, שהחלטתי לתרום כסף לפרוייקט המרתק שלה. זה יכול להתחיל בתרומה של שלוש דולר!

ולפני שאני מצרפת כתבה אודות עדיטל והפרוייקט בעברית, אז עוד כמה מילות רוח של חיים ברנר.

קראתי אותן בתור פתיח לכתבה שהתפרסמה במוסף מיוחד של הארץ שצורף היום לעיתון בנושא "יהדות כתרבות – היופי בחילוניות". בתוך המוסף יש שיחה של ליאור טל עם חברי הכנסת ניצן הורוביץ ושלמה מולה בנושאי דת ומדינה, יהדות חילונית ועוד והיא נפתחת בציטוט המובא להלן. לצערי אני לא יודעת איך לצרף את הכתבה שנשלחה לי בPDF אז כנראה ששווה לקנות היום "הארץ". ואילו הייתי בהארץ וודאי הייתי קונה. אבל אני ב"הארץ" אחרת.

אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.

["הפועל הצעיר", חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

 אז אני מאחלת שיהיו לכולם ימים מלאים באהבה ורוח ואולי אפילו התאהבות מטורפת בעולם שלנו שמכיל המון ארצות! אביגיל

כתבה שהתפרסמה ב "לאישה" ב- 12.12.11 | מאת צפורה רומן | צילום: דפנה קפלן

31 בדצמבר 2011 מבחינת עדיטל אלה, הוא לא רק סוף השנה האזרחית. מבחינתה, זהו גם תאריך יעד. עד אז היא צריכה לגייס 65,000 דולר מאזרחי תבל למען מיזם מיוחד שהיא שוקדת עליו.

"אם לא נאסוף את כל הסכום, נתקשה לגמור את פיתוח הפרויקט ולא נוכל להביא לכך שאנשים ברחבי העולם יוכלו ליהנות ממנו", אומרת עדיטל אלה (37), מעצבת מוצר המתמחה בעיצוב לקיימות, מוסמכת האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, וכיום מרצה במסלול עיצוב סביבה וחברה במכון הטכנולוגי בחולון.

המיזם שלה, שעליו היא מדברת בהתרגשות גדולה, נקרא .windylight מדובר במנורות חוץ וגינה, המופעלות על ידי אנרגיית הרוח. כל יחידה, שצורתה כשבשבת, יודעת לאסוף אנרגיה מהרוח, להפוך אותה לחשמל וגם להאיר את השבשבת עצמה." רציתי למצוא דרכים להשתמש בצורה חכמה באנרגיה שנמצאת במקומות יישוב מאוכלסים ולתרגם אותה לצרכים יומיומיים", היא מסבירה בפשטות את הרעיון.

גיוס הכסף למיזם נעשה בדרך חדשנית, המבוססת על מימון קהילתי באמצעות האתר הבינלאומי .Kickstarter.com

"האתר בחר מאה פרויקטים שיכולים לפנות ולבקש את עזרת הציבור, ולכל אחד מהם יש זכות להיות שם חודשיים ולנסות לגייס כספים. למעשה,כל תושבי העולם מוזמנים להשקיע במיזם שלי בסכומים השווים לכל נפש, וכל אחד מהמשקיעים יקבל תמורה בהתאם להשקעה שלו. לדוגמה, מי שישקיע שלושה דולרים יזכה בשומר מסך למחשב, מי שמתחייב ל־ 35 דולר יקבל חולצה בעיצוב ייחודי, ומי שמשקיע 100 דולר יכול להזמין את המנורה עצמה.

דרך הגיוס הזו, 'כסף גדול שבא במנות קטנות',יוצרת קבוצה גדולה של אנשים שמעורבים ותומכים בפרויקט. "ב־ 31 בדצמבר יסתיים הזמן שלי באתר. אם נאסוף את הסכום המבוקש,תמומש ההשקעה הכספית וכולם יקבלו את המתנות על פי השקעתם. אם לא, כולם יזוכו בסכומים שעליהם התחייבו ואנחנו נצטרך לחפש אמצעי מימון חלופיים".

היא ילידת ירושלים, בת לאב יזם וקבלן ולאם פסיכולוגית ואמנית. אחרי השירות הצבאי הלכה ללמוד עיצוב מוצר במכון הטכנולוגי בחולון, אבל מהר מאוד, היא אומרת, חשה ריקנות. "לימדו אותנו שהמעצב נועד לשרת את התעשייה, ואני הרגשתי שהעיצוב צריך לענות על צרכים רחבים של אנשים ושל הסביבה. בער בי משהו שלא קיבל מענה בלימודים. נסעתי לקלן, גרמניה, לחילופי סטודנטים, ושם נחשפתי ל'עיצוב הירוק' ,שהיה אז בתחילת דרכו".

אחרי שנה בגרמניה חזרה ארצה והמשיכה את הלימודים בחולון. פרויקט הגמר שלה עסק ביצירת רהיט לגירוי חושי של ילדים אוטיסטים. במהלך השנים, כשכבר הייתה מורה במכון הטכנולוגי, יזמה פעילויות של סטודנטים לעיצוב למען גני ילדים של קהילת העובדים הזרים בדרום תל אביב ועם נפגעי נפש ופגועי מוח.

בתום לימודיה, בנסיעה הגדולה להודו, לא התגודדה עם הישראלים בגואה, אלא הסתובבה בכפרים ושכרה חדרים בבתי המשפחות". עניין אותי אורח החיים שצמח במשך מאות שנים מתוך חיבור לסביבה הטבעית, ומצאתי דוגמאות מרתקות. למשל, כוס חרס חד פעמית ששותים בה צ'אי ואחר כך זורקים על הרצפה והיא חוזרת להיות חלק מהאדמה, או תעשיית הקוקוס המסורתית, שבה משתמשים בכל חלק מהצמח והמושג פסולת אינו קיים. אספתי השראה ותובנות על דרכים ליצור חיים שמבוססים על מערכת יחסים הדדית עם הטבע".

את התואר השני היא בחרה לעשות באוניברסיטת איינדהובן בהולנד. במחזור הראשון של התוכנית החדשנית "אדם ואנושות",שבדקה כיצד המעצב יכול לשרת ברמה עמוקה את הצרכים האנושיים. הזדמנות ראשונה לממש את רעיונותיה הגיעה ב־2002, כשנשלחה לשישה שבועות בקניה. "היינו שמונה סטודנטים ופיזרו אותנו בכפרים. חייתי לבד בביתה של משפחה בכפר שמנותק מחשמל, טלפון, מים זורמים ותחבורה ציבורית. חלק מהגברים נוסעים לעבוד בעיר. הנשים עוסקות בקליעת סלים מסיב טבעי של צמח שגדל בפאתי הכפר, והמלאכה הזו היא גם עבודה וגם מפגש חברתי מבחינתן. בדקנו איך אפשר לעצב למענן מוצרים שהן יוכלו למכור לתיירים בעיר הסמוכה. פיתחנו שיטה לייצר תיקים ייחודיים, קופסאות נוי שנצבעו בצבעים שהופקו מצמחי הסביבה, ותחתיות לסירים שהתגלו כהצלחה גדולה. "במהלך השהות בבית המשפחה השתמשתי בבור השירותים בחוץ ופונקתי מדי יום בדלי של מים חמים לרחצה, שהיה ממש לוקסוס מטורף. כמו המארחים שלי, גם אני אכלתי אך ורק תירס ומוצריו, ובשלב מסוים הבחנתי שריח הגוף שלי השתנה לחלוטין. קיבלתי ריח של אישה אפריקאית". בתום השהות בכפרים נלקחו הסטודנטים לסוף שבוע במלון מפואר במומבאסה. "היה לי מוזר להתרגל לחדר לבד, לאמבטיה עם מים זורמים, למזנון מלא כל טוב. לקח לי המון זמן להדליק את הבוילר ולהתפנק בשפע שאנחנו לוקחים כמובן מאליו".

כששבה להולנד, הייתה מעורבת בפרויקט עם קבוצת פליטות מאפריקה. "הן קיבלו בהולנד מקלט פוליטי, אבל נאסר עליהן לעבוד והן נתמכו על ידי ארגון 'אמהאוס', שאוסף תכולות של בתי נפטרים ומוכר אותן. מאחר שחלק ניכר מהבגדים שנאספו בדירות לא נמכר, הארגון ביקש להפוך אותם למקור הכנסה לנשים. בהשראת העבודה באפריקה פיתחתי שיטה לקליעת בדים לשם יצירת מוצרים כמו סלי כביסה או מכלים, במטרה שהנשים ימכרו אותם. "עבדתי איתן חודשים מספר. בהתחלה הן היו סגורות ולא שיתפו בחוויות הקשות שעברו, אבל במהלך העבודה המשותפת הן התחילו לפרוק את המשא הכבד ולשתף אותנו בסיפורי זוועה על התעללות, אונס, סחיטה, רצח הבעלים מול עיניהן ואובדן המשפחה. היה מדהים לראות איך העבודה המשותפת שלנו יצרה אחווה נשית מדהימה".

לפני שנים אחדות הוזמנה להעביר סדנה לקהילת נשות המאיה החיות באזור יוקטן שבמקסיקו. "האנשים האלו, שחיים באזור של יערות עבותים ובין שרידי מקדשים עתיקים, מיישמים הלכה למעשה את המושג 'חיים ברי קיימא'. הם אוספים מים מהגשם, עושים בהם כמה שימושים חוזרים, ובמקום מיטות הם ישנים בערסלים. כך הם מנצלים את החלל טוב יותר. הנחיתי שם קבוצה של סטודנטים לעיצוב שבאה לבדוק איך אפשר לעצב מוצרים מעץ שגדל בסביבה. הכוונה הייתה לייצר מוצרים פשוטים שלא זקוקים למיומנויות גבוהות, לעשות זאת בצורה שהמוצרים ישדרו את הייחודיות של תרבות המאיה, וכמובן, בלי לכרות עצים. בסופו של דבר אכן מצאנו דרך ולמדנו לעבוד עם שאריות עץ קטנות שזמינות בכל מקום".

ב־ 2004 חזרה ארצה והחלה ללמד במכון הטכנולוגי בחולון בתחום של עיצוב לקיימות (דרך חיים המאפשרת לנו לחיות טוב בלי שהדורות הבאים ייאלצו לשלם את המחיר)."מבחינתי, זו הייתה שליחות: הכנסת הערך שחסר לי שם בזמן לימודיי".לפני חמש שנים הקימה בתל אביב, עיר מגוריה, עסק עצמאי שנקרא "עיצוב חושב סביבה".

במקביל, המשיכה בפעילות אינטנסיבית בנושא עיצוב לקיימות, ואף הייתה חברה בוועד המנהל של ארגון O-2 שהוא הגדול בעולם בתחום. בשנה שעברה היא נבחרה מבין כאלף מתמודדים מכל העולם כעמיתה בתוכנית הארגון הבי־ נלאומי היוקרתי TED המקדם רעיונות בתחומי טכנולוגיה, אמנות ועיצוב.

גם בישראל השאירה טביעת אצבע חברתית. בכפר מנדא, למשל, עבדה עם נשים ערביות על עיצוב גופי תאורה מקליעה של ידות תמרים )הענף הנושא את התמר), שנחשבות לפסולת חקלאית, ובחנות של ארגון"אחותי", המקדם נשים יוצרות מאוכלוסיות שיש להן פחות הזדמנויות, סייעה ליצור קולקציה, לבחור חומרים ולשנות מוצרים באופן שיהיו אטרקטיביים ורווחיים ככל האפשר.

לפני שנתיים הוזמנה להצטרף לסדנה שיזמה עמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות בתכנון – שנועדה לעזור לאנשי הכפר הבדואי אבותלול להגדיר את רצונותיהם לקראת תהליך התכנון. "במשך שנה,אחת לשלושה שבועות, נפגשנו עם גברים מבין אנשי הכפר, אבל הצבנו להם תנאי – שניפגש גם עם הנשים, כדי לדעת מהו התכנון שהן רוצות. כיום, גני הילדים, המרפאה ושאר השירותים נמצאים בסביבת המגורים הקרובה, ומעבר להם הנשים אינן יכולות להסתובב ללא ליווי של גבר. כשביקשנו לדעת איך נאפשר להן יותר חופש תנועה, קיבלנו את העצות החכמות ביותר מהנשים עצמן. הן הציעו שמבני השירות יתוכננו על הדרך הראשית של הכפר. כלומר, שיהיו דווקא רחוקים יותר, וכך תהיה לנשים הזכות להרחיב את טווח התנועה שלהן. הכנו מסמך עקרונות לתכנון הכפר, שנחתם על ידי ראשי החמולות, וזה היה הבסיס שהתקבל על ידי מתכנני הכפר כנקודת מוצא לתכנון העתידי. "לא עשינו שם מהפכה, אבל פתחנו פתח, וזו בעצם השליחות האמיתית, כפי שאני רואה אותה: לא לתת לתפיסת העולם המסוימת שלנו להיות הקובעת היחידה, אלא להיות ביטוי לקולות שבאים מהשטח ולתת להם להוביל את הדרך".

מי שרוצה להשתתף במימון הפרויקט מוזמן להיכנס לאתר Kickstarter.com ולחפש את windylight המיזם יירד מהאתר ב־ 31.12.2011

הגלאפגוס וטור הפרידה שלא פורסם בערוץ הניו-אייג' של עיתון מעריב במהדורת האינטרנט שלו. כמובן.

הידיעה על סגירת הערוץ תפסה אותי באיי הגלאפאגוס. ערוץ החיים הטובים של החיות בו הן בעלות הבית ולא בני האדם.

מכיוון שבתלמוד כתוב שאין אדם נפרד מחברו סתם כך באגביות אלא כתוב ש"לא יפטר אדם לא מאצל רבו ולא מאצל חברו, אלא מתוך דברי תורה, שמתוך כך זוכרו" רציתי לכתוב טור פרידה. (טור פרידה בפעם השנייה בעצם) הערוץ סגור כבר שבועיים ואין לי מושג לאן התפזרו הקוראים שלו ואם מישהו מרגיש בחסרון הערוץ בחיי היום-יום.

אבל אני יודעת שבשבע השנים האחרונות, התורה שלי הייתה בעיקר תורתו של הבודהה, הדהרמה, מלכת השינויים. הדהרמה העניקה לי סוג של חיים שניים ואיפשרה לי גם לקבל את התורה המקורית שעל ברכיה התחנכתי ובה בעטתי רבות בצעירותי. חלק מהתודה על תהליך הקבלה והשילוב בחיים ובלב אני חייבת לערוץ הניו-אייג', במיוחד לעורכת הקודמת, תמר נהרי, שהזמינה אותי לכתוב על השילוב בין פרשות השבוע לתרגול הבודהיסטי. כשהסתיים המעגל השנתי של הפרשות קיבלתי ממנה שוב הצעה מחמיאה, לכתוב טור אישי על התרגול שלי בחיי היום-יום. זאת הייתה ועדיין חוויה מיוחדת במינה. תיבת תהודה משובחת, מחייבת ורכה כמו שהחיים צריכים ויכולים להיות אם רק רוצים להדהד בהם ואותם אחרת.

בגלאפגוס אוהבים לספר שצ'ארלס דארווין הושפע משהייתו באיים בזמן שחשב וכתב את תורת האבולוציה, עוד תורה ששינתה את דרכי החשיבה של העולם.

בשבילי איי הגלאפגוס הדגימו בעיקר את המתחים הרבים שיש לנו בחיים ואת הצורך למצוא את דרך האמצע שמאזנת את הלב. וכל זה תוך שאנחנו לומדים לסמוך על עצמנו ולקבל את עצמנו ואת ההחלטות שאנחנו עושים.

האמת היא שלא ממש רציתי לנסוע לאיים, אבל בנזוגי מאוד רצה ואבא שלי שביקר שם לפני כמה שנים היה מלא בהתרגשות ובהתלהבות מהאיים ולא הצלחתי להוציא מעצמי התנגדות מילולית. ביום הראשון שנחתנו באיים, לא הבנתי למה אני לא מאושרת, עד שהודיתי שלא ממש רציתי להגיע לשם. למזלי כל כוחות התרגול הגיעו וידעתי שאם אני כבר כאן, למה שלא אפתח למה שיש לעולם להציע.

לפחות הצלחתי לומר לבנזוגי שהתרגש מהים והמחיות שהתחילו לשרוץ לידנו, שאני לא רוצה לעשות קרוז. כך נהוג לטייל בגלאפגוס, באמצעות קרוז, כלומר שיט באונייה במשך חמישה או שמונה ימים. המחיר קשור כמובן לאיכות הסירה, לתפנוקיה ולמסלול שלה והוא מתחיל במקרה הטוב בשמונה מאות דולר. בנוסף, בשיט שכזה מעירים אותך בשבע בבוקר עם לו"ז צפוף. השילוב הזה של המחיר, סדר היום המוכתב והטלטלות על פני הים גרם לי להתנגד להרפתקה אבל לא להעלים את התהייה שאולי אנחנו מפסידים משהו. בנזוגי ששמע מחברים שזוהי חוויה בלתי נשכחת תהה מפעם לפעם מה היה קורה אילו, שזו כמובן מחשבה שמונעת מאיתנו להיות חופשיים ומאושרים בבחירות שלנו. אבל היא הכרחית בשביל לקבוע סדר יום לשני בטלני דהרמה שכמונו.

בסופו של דבר, במשך שלושה שבועות, ביקרנו בעצמנו בשלושה איים, שנרקלנו עד בלי די )למרות שאף פעם זה לא מספיק להפתיע) עם צבי ים, אריות ים זריזים, אינספור צבעים וצורות של דגים ואפילו כרישים והופתענו עד כמה זה היה פשוט ונהדר. וגם, בלתי נשכח.

במשך שהייתנו הסתבר שלבעלי הספינות יש קרטל והרבה השפעה על פארק הגלאפגוס ובכלל על שוק התיירות ובגללם אין עידוד לטייל באיים לבד, כלומר ללא מסגרת למרות שזה בהרבה יותר נחמד ומדמה חווית חיים.

בכלל חוויתי הרבה את המתח בין "לתת לחיים להתרחש", היינו אבולוציה, דבר שכמעט כל החיות פה מדגימות בדרך זו או אחרת לבין הדברים שאנחנו רוצים להשיג, לחוות, כלומר היכולת האנושית שלנו להכניס קצת תורה לחיים, וליצור את מה שנקרא "תלמוד שמביא לידי מעשה".

הדילמה התבטאה כבר בהחלטה של בנזוגי בנוגע לצמחונות ולמה יאכל ומה לא יאכל. כבר חמש עשרה שנה שהוא צמחוני גמור אבל בחמש השנים האחרונות הוא חזר לאכול דגים. באמצע הטיול שלנו, נדמה לי שבצ'יינהטאון בניו-יורק כשראינו אנשים קונים סרטנים חיים שברחו מהדליים, לשווא כמובן, על מנת לבשל אותם בבית הוא החליט שגם החיות האלו רוצות להיות חופשיות ומאושרות ואם הוא רוצה לתמוך בחופש ובאושר של כל היצורים החיים, כדאי לו להניח להם מחוץ לצלחתו. מנגד, באקוודור אין הרבה אופציות לצמחונים ובמיוחד לא באיים השופעים דגה. ברגע שמצאנו לנו מטבחים לבשל בהם הדילמה הלכה והתרחקה אבל אין ספק שהיה מעניין לראות אותה. כמו שהיה מעניין להיתקל בסאטיפאנטאנה סוטרה בתרגומה של מיכל כהן בדוגמא הזו:

"בכל תנוחה שבה נמצא המתרגל, הוא סורק את יסודות הגוף: האדמה, המים, האש והאוויר. ממש כשם שקצב מיומן, לאחר ששחט פרה ישב סמוך לצומת הדרכים ויבתר את הגופה לחלקים, כך המתרגל סורק את היסודות המרכיבים את גופו שלו"

הצמחונות בשבילי מדגימה עוד בחירה של חופש שמיוחדת לבני האדם ומעניין שדווקא דרך השחיטה ועוד של פרה, הבודהה בחר להדגים דבר כל-כך בסיסי. האמת שרוב החיות בגלאפגוס, שמפורסמות בחוסר פחד מאנשים נראות מדגמנות הנחיות של הבודהה. החל מאיגואנות, דרך פינגווינים מיניאטוריים ועד צבי יבשה ענקיים וכמובן אריות ים כשהם מחוץ למים, כולן במדיטציה. שוכבות או עומדות מול השמש, בוהות ויודעות שאין מה למהר, הזמן יעבור והן יגדלו להיות מי שהן צריכות להיות.

מתחים נוספים שפגשתי באיים המפורסמים והיקרים כללו את ההרגל לשחות כנגד הזרם, לקחת את הזמן לבין לנהוג כמו כולם ולראות כמה שיותר עד שכבר מגיעים למקום כה מרוחק ויקר ואת האתגר לפגוש את עצמי בכל מצב. יותר נכון לקבל את עצמי. אם זה במצב של השמנה מתמשכת, במצב של תספורת לא מחמיאה שהתפלקה לבן הזוג שדווקא סיפר אותי בפעם שעברה מצוין ועד גניבה של משקפי השמש האופטיות שלנו, דבר שכל הנוגעים בדבר אמרו שלא היה אמור לקרות באי השלו והבטוח.

ועכשיו חי איזה מתח בין הצורך לכתוב את הטור יותר יפה, כאילו זה היה מיועד לעיניים של טלי העורכת החדשה ולעיני הקוראים לבין הרצון פשוט לכתוב את זה ככה, כמו שזה יצא. עם כל המרכיבים שנוכחים בגוף הטקסט.

והרי אני מנסה יותר ויותר לתרגל מה זה לסמוך על המסתורין. על הלא ידוע. על הלא מושלם. והכתיבה בטור הזה דייקה אותי וכיוונה אותי תמיד. ועכשיו כשזה כביכול רק לעיניים מצומצמות וללא תשלום, מה ההבדל? והמתח שישנו בטיול "הגדול" של להספיק ולראות לבין להיות ולחוות. עכשיו המתח הזה שכך אבל וודאי יצוף בקרוב כי אנחנו בדרום אקוודור, במרכז מדיטציה קטנטן וקסום שהקים תלמיד של שינזן יאנג שיבוא שוב ללמד בתובנה בסוף פברואר. אבל על כך אני מקווה לכתוב בפעם הבאה, בבלוג שגם כן מקיים איזה מתח אצלי שקשור לכתיבה. מתח שמוביל גם לדברים שקשורים לחיים עצמם ולמה שמתרחש בו פיזית. כי הלא את הבלוג הקמתי בגלל החלום לכתוב על פרשות השבוע ביום-יום וזה הוביל כאמור לערוץ הניו-אייג', שדחף עוד יותר את הכתיבה שלי ואת החלום הנושן על הספר, ובזכות התרגול של הדהרמה שלקח אותי לתרגל קיץ שלם בצרפת, יכולתי גם את זה לזנוח ואז שוב לקבל מהעולם את האפשרות להוציא ספר. וזה אכן יקרה. אם כל התנאים אכן יתאפשרו. בינתיים בן הזוג החמוד שלי קורא אותו וזה משונה. וכיף. והרי זה מה שאנחנו רוצים, לא? שבני האדם האהובים עלינו יקראו אותנו, לא?

בסאן פרנסיסקו על המים, כלומר קרוב לשמיים, עוד מעט נכנס החג, מה נהדר היום הזה

מעולם לא הייתה לי תקופת חגים שכזו.

למעשה כל רגע ורגע, לא היה לי כמותו.

הוא טרי וחדש כמו ריצוד של זבוב שפתאום באמת אפשר לראות כמו פלא

 כמו לראות את בן הזוג מסיר את הסוודר ולהתפלא על כל היכולות של בני האדם באשר הם.

על סן פרנסיסקו ועל מה שהיא מעניקה לי בתקופת הימים הנוראים כתבתי כאן בטור בנרג'י

אבל כמו טבען של מילים, הן אף פעם לא מתארות את רגע ההווה.

"אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים" שר ברי סחרוף בכשרונו המסחרר את המילים של נועם רותם ואני אומרת בואו לא נעזוב את עצמנו!

אף פעם. גם כשקשה וגם שכיף, אין לנו על מי לסמוך אלא על הרגע הנוכחי.

בואו נחייה כמו כוהנים גדולים בטיול שנתי שלעולם לא נגמר כי כולנו "כורד הנתון בתוך גינת חמד"

שקיעה ביוסמטי

ובכל זאת מילה הקשורה לבית הפיזי אליו אני קשורה גם כשאני חופשייה.

לו הייתי בישראל בימים שכאלו, הייתי עושה כל שביכולתי להיות שלום. להביא אותו איתי לכל מקום אליו אני הולכת. בשנה שעברה זה היה גם דרך מסיק זיתים שכלל תרגול מדיטציה ושהייה בכפר. פעולה אנושית חוקרת שממש לא מיועדת לשמאלנים. מיועדת לבני אדם שרוצים לחקור את עצמם לנוכח המציאות שבה אנחנו ושכננו חייים. הנה קישור לכל הפרטים לאנשים שרוצים שגינת החיים תגדל ותפריח טוב.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.