פרשת נוח- ה"גם אני" הראשון…

" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".

הרבה דברים יש לומר על פרשת נוח- על התיבה, על המבול המפורסם, על הזוגיות וכמובן הפופולאריות של הדימוי בזכות הילדים וחיבתם לחיות- או יותר נכון לנו הבוגרים- לספר משלים דרך חיות. עד שלא נהייתי אמא לא שמתי לב כמה החיות הן עולם עצום בחיי הילדים- סיפורים, שירים ועוד (ואחר-כך מתפלאים שקם דור שלם שלא רוצה לאכול חיות?)

בכל אופן באמת הרבה סיפורים, מיתוסים ומשלים מוכרים על נוח, צדיקותו והמצב האבסורדי אליו נקלע, ניצול הצונאמי הראשון, אבל את הכביסה המלוכלכת, החלק הקטן של גילוי העריות הראשון, פחות אנשים מכירים ובטח שזה לא הדבר הראשון שנחרת בתודעה האנושית.

כי זה בדיוק העניין, יותר קל לייצר עולם עם סיפורים ברורים מאשר סיפורים עמומים של פגיעה במשפחה, מי פגע ואיך ולמה. המיניות הזו, הכה מיוחדת/מאתגרת ותוססת הופכת לבור גדול ושחור כשהכל עניין של כוונה והתכוונות. האם הוא התגולל לתומו ערום באוהל, האם זה היה אקט מכוון של התרסה, מיליון שאלות ומעט תשובות, כמובן במדרשי חז"ל יש המון.

האם סירסו את אביהם, אולי אנסו ומי אנס את מי. לפחות דיברו על זה. גם אז. בתחילתה של האנושות. ניסו לייצר גבולות, להפריד בין מה שראוי לעשות במובן שתומך בבני-אדם ומגדיל את החופש שלהם לבין מה שאינו ראוי- מעליב, מקטין ומבזה את בני האדם.

אזכור סיפור של נוח השיכור המתגולל ערום באוהל הוא תזכורת חשובה שמישהו טרח להשאיר שם, שלח לנו תזכורת עתיקה- גם הם. אולי דרכו של הסופר המקראי לומר- גם אני.

הנה מה שכתבתי על זה ב2009

רק אני וטוב לי

 

 

והשיר שיצא לי לפרשת נוח 2017

רגע של שבת שאת לא מצפה לו.

לא יכולה לדמיין או לכתוב

ורק בדיעבד חושבת אולי ראית אותו פעם בסרט.

אבל זה רגע קטן כל-כך ולא דרמטי בממדי אריסטו,

כנראה לא הונצח, ובכל זאת קרה.

את מעלעלת בעיתון, בכותרות של שישי

מה שנקרא הלב של החדשות שבמשך השבוע את נמנעת באדיקות מלצרוך

חוזרת על המנטרה- החדשות הרעות מגיעות אליי כך או כך.

והנה כך- קצת לפני שסיימת, במדור של מודעות האבל את מתעכבת

מתוך הרגל ישן שירשת מסבתא והנה השם שלו. דודי.

מכר. תלמיד. אדם.

"אבל רק שלשום…." ובכל זאת הנה שמו.

וכך ברגע, שוב הרגע הוא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו כי את כל השאר אי אפשר לצפות.

בראשית- המיתוס המתעתע בעולמנו

יותר ויותר אני מבינה שבראשית זה מיתוס.

מיתוס אנושי שמושרש בנימים ובלבבות ובעיקר בתודעה. כאילו שבאמת אפשר להתחיל מחדש. כאילו אפשר לומר מה נברא קודם ומה אחר-כך ואפילו להכניס רשימה מיוחדת של דברים שנבראו בין השמשות.

אריסטו וחבריו ועוד קודם לכן, מספרי הסיפורים השבטיים הזינו בנו- בהתחלה… בראשית….

בראשית זו המצאה אנושית, שרק המוח האנושי היה יכול להמציא. וכמו כל דבר הוא שכלל והנחיל וכמובן ייחס אותה לאל, שיהיה לזה תוקף. כמו שילדים מחליטים- מ-ע-כ-ש-י-ו…..

זה לא אומר שאין כזה דבר "התחלה" הרגע הזה שבו משהו מתחיל, אבל אי אפשר לתפוס אף התחלה כי זו מוסכמה, בדיוק שאין באמת בשמיים את הדובה גדולה או את הארץ בלגיה.  גם אם נקדיש את חיינו למציאת רגע הבראשית של עצמנו, של כל דבר שעשינו, זה יהיה בלתי אפשרי, אולי אפשרי כמו למצוא את האני שלנו בתוכנו.

אם כבר הרגע הכי בראשיתי שאני יכולה לחשוב עליו הוא מוות. כשמישהו מת באמת מתחיל רגע חדש, אבל גם המוות הזה לא באמת התחיל בנשימה האחרונה של הבנאדם. יותר נכון יהיה לומר שהוא התחיל בנשימה הראשונה- אבל גם שם לא הבראשית שלנו. אולי במפגש הזרע והביצית אבל גם לזה קדמו כל-כך הרבה תנאים ונסיבות שיהיה קשה להתחקות אחריהם. חיים שלמים ולא נצליח להתחקות.

ולכן ההמצאה הגאונית המסודרת כל-כך שהתנחלה והתחבבה עלינו- בראשית. איזו מילה מלאת הוד. אהובה. נוסטלגית. מנחמת. לברוא משהו, להתחיל, כמה נוח לסדר עולם, לחלק, להאשים את התהום, את התוהו ובוהו שצריך לסדר, שבלתי אפשרי להעלים. ואנחנו מנסים. כן אנחנו מנסים כי אנחנו בני-אדם ויש לנו את האשליה שאנחנו יכולים לסדר ולהתחיל מחדש. והאמת היא שלא. החיים הם תוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמתחלפים לשמש נוהרת על פני מים וקול דממה דקה שנחתכת מלהק עופות ודגה ובני אדם שחולקים שמיים וארץ לזמן מוגבל ובלתי ידוע.

אני לא מאמצת את תורת האבולוציה וגם לא מתווכחת עם דת זו או אחרת, אני בעיקר מתבוננת ונפרדת בעצב מבראשית. בראשית- את סיפור אהוב וקסום ומלא דמיון ויופי אבל את גם מקור לסבל ובעצם לאשליה. החל מהאשליה שיש מי שיסדר אחרינו ועד לאשליה שיש למען מה לסדר, שביכולתנו להפריד בין מים למים, בין ראשון ושני שיש בכלל דבר כזה סדר.

פרשת בראשית 2017

בליל ההושענות 1973 בפרשת בראשית

נולד אהובי. אביו במלחמה.

ויהי ערב ויהי בוקר.

והערב לבתנו יש חום ואני קפוצה אל מול

התנ"ך שקיבלתי עם סיום החטיבה, מתעקשת

לא לפתוח אבל דואגת להצילו ממקווה המים.

אהובי שוטף את התוהו ובוהו.

נולד בדמותו כצלמו, זוכר

את טעמי המקרא של פרשתו,

אבל ביום ההולדת הזו אביו ההוא איננו.

החיים הישנים שלי

על פרשת השבוע שעבר כתבתי כאן. בניו-אייג' נרג'י. זו הפרשה האחרונה שלי שם, זה היה "מינוי" לשנה וכן חלפה שנה מאז התחלתי לכתוב שם.  אז יש שם נימה של פרידה, של סוף, אבל מה שנחמד בפרשות זה שהן תמיד מתחילות מחדש… וכל עוד יש לנו נשימה, אז גם אנחנו…. אני אמשיך לכתוב שם טור אישי ופה אני חושבת שאכתוב על ההפטרות של הפרשות. נראה, הכתיבה פה מאז המעבר רחוקה ממני. שינוי.

לא הספקתי להגיע לכתוב בבלוג מאז סיפור המשט, נראה לי שזו תקופה של פרידה, שמה שיש לי להגיד יוצא במקומות אחרים, בשתיקות אחרות. מעניין. גם יש  תחושה של "מה אפשר להגיד לנוכח כל זה". אנחנו חיים במציאות לא רגילה, מכאיבה, עם סבל שמגיע מכל הכיוונים ולכל הכיוונים. זה התחוור לי בעוצמה כאשר הלכתי במוצ"ש להפגנה במוזיאון. הגעתי באיחור, ממש למאסף של ההפגנה, לקבוצת השוטרים שאיגפה. פתאום שמעתי את אחד השוטרים הבכירים אומר: "אתם רואים את החבורה מאחור שמתקדמת עם הדגלים? אל תיתנו להם לעבור אתכם". אלו היו דגלי ישראל ואני כמעט התחלתי לבכות. איזה אבסורד. הניכוס הזה של הדגלים למישהו, הסכנה כביכול שדגל יכול לעורר, ולמי? לאנשים שחולקים את אותו הדגל. והשיטנה שיוצאת בטוקבקים ובכלל, סבל בהתגלמותו!

ואני שזוכרת יותר ויותר שיש דרך להשתחרר מהסבל מרגישה  ברת מזל  שאני צועדת בדרך הזו והאוטומאט לכעוס ולצקצק ואפילו להפגין יכול להתמזער. 

כתבתי כאן (גם בנרג'י) על הנזירה אריה נאני שהולכת להגיע ללמד פה בשבוע הבא. היא והחוכמה הבודהיסטית  מעוררים השראה. כמו שכל בני-האדם שיוצאים כנגד הזרם, שמעיזים להיפגש מעוררים השראה. העורכת קראה לראיון האריה השמיימית וזה שם טוב לדעתי כי הוא מפגיש את האומנות והצורך ליצור אותה עם הרוח.

ועכשיו לכותרת הפוסט שמתכתבת כמובן עם הסרט המעולה שעדיין מציג וכדאי לכם לרוץ לראות הלא הוא: החיים החדשים שלי והנה הביקורת של אורי קליין עליו והבאתי דווקא את הביקורת שלו כי  בשבועיים האחרונים אני נתקלת שוב ושוב בחיים שלי כסטודנטית לקולנוע. כשהתחלתי ללמוד  חשבתי שאני רוצה להיות מבקרת כמותו. עצוב לי שהמשאלה להיות אדם כותב או תסריטאית לא הצליחה לתמלל את עצמם אפילו בקולי הפנימי וסיפרתי לעצמי ולעולם על רצוני להיות מבקרת קולנוע. אומנם זה היה רצון ואני שמחה שהוא היה אבל ברור שאם הייתי קצת יותר מחוברת לעצמי אז הייתי מבינה שלא רק שאני באמת רוצה לכתוב ולהיות סופרת אלא  גם שאני ממש לא יודעת לבקר ואין לי את החושים לכך. במשך כל תקופת הלימודים שלי, בה התנתבתי כמובן ללימודי תסריטאות, הייתי מתפעמת כל פעם שהאור נכבה והמסך היה מרצד. מעט מאוד סרטים לא אהבתי בחיים שלי. עד היום.

החזרה לימי הקולנוע שלי התחילה בשדרות לפני שבועיים עם הסרט המצויין של דורון צברי המדריך למהפכה. סרט מושלם לסטודנטים לקולנוע, אבל גם בכלל למי שרוצה לחיות חיים בעלי משמעות. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם דורון, הוא כינס את כל הסטודנטים בפאסטילכט וקרא לנו להצטרף לאיזו עשייה חברתית שאני לא זוכרת מה היא. אותו הלהט ואותה התשוקה שהייתה לו לפני למעלה מעשור, עדיין חיה ומתגלמת בסרט החדש שלו, שמעניין מה יהיה גורלו בקופות.

וזה המשיך בנסיעה נוספת לשדרות לראות את פעם הייתי של אבי נשר. הסרט מאוד יפה אסתטית ויש בו רגעים יפים, אבל חסרה בו אמת שמרעידה את הלב. הוא מסגונן מידי. הדמות הכי טובה שם היא של אדיר מילר, וזו הייתה הפתעה לטובה, אבל המבנה הסיפורי ממש לא עובד ולא מסייע לדמויות להגשים או להבהיר מה הרצון שלהם. לא קראתי את הספר של גוטפרינד. הרגשתי את הרוח שלו, אבל לא מספיק.

ואז הגיע החיים החדשים שלי. סרט מצויין! סרט שאתה נכנס אליו, מוצא בו את עצמך אפילו שזה על ילדה קוריאנית, סרט שהסיגנון שלו מורגש מאוד אבל מוחבא ומרגיש אורגאני. סרט שמזכיר לך מה אומנות הקולנוע יכולה להציע שסרטים אחרים קצת שכחו.

ופסטיבל הסטודנטים. הייתי מעורבת בעברי ב2 פסטיבלים. בראשון הנחתי והתמנגלתי, בשני עשיתי את אותו הדבר וגם אירחתי סטודנט לקולנוע מאיטליה ותירגמתי קצת מהתוכנייה. להיות סטודנט של משהו שאתה אוהב זה קצת  כמו לתרגל דהרמה כל החיים. באמת, במובן שאתה מרוצה מעצמך כפי שאתה, אתה מוגן בסטטוס ונהנה ממנו תוך כדי החוויה.

ביום הראשון שלי בפסטיבל זכיתי לראות את עג'מי בפעם השנייה בקולנוע של ממש. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שהסרט הזה הוא טוב, שלא לומר מצויין. סרט שכל פעם אתה מבין או מרגיש משהו חדש ממנו, למשל הפעם הסצנה בה הנערה מדברת עם אבא שלה בחדר השינה ריגשה אותי מאוד.  מה שבעיקר שימח אותי עם עג'מי ואף הפתיע אותי היה המפגש לאחר הסרט עם ירון שני, אחד הבימאים. ירון ניהל את הפסטיבל כשאני הנחתי ואירחתי, כך שזו הייתה סגירת מעגל נחמדה. השיחה הייתה בשבילי קצת כמו המשך ישיר לסרט של דורון צברי במובן של עשיית אומנות. עשיית דבר מה משמעותי ואמיתי בעולם. לך לעצמך ולחברה שאתה חי בה. ההכרח לעשות אומנות בניגוד לכל מה ששאר העולם אומר. האולם בשיחה עם ירון שני היה מלא וגם בסטודנטים מכל העולם ויכולתי להיות כל-כך גאה שסוף-סוף יש מה ללמוד על עשיית קולנוע מאיתנו הקטנטנים. ירון דיבר על הטעם של עשייה, על חשיבות הרגשות והעולם הפנימי בעבודה עם שחקנים, בהכרח לספר על המציאות שאתה חי בה ומעורב בה. הוא היה מרתק ובגובה העיניים וכן, כבר השתמשתי בצירוף הכבול הזה בפוסט, אבל באמת מעורר השראה. כיף שמאחורי סרט טוב עומדים אנשים שבאמת כיוונו אותו להיות כזה. שזה לא עניין של מזל וטיימינג, אלא שהלב באמת הושקע שם והוא ניכר בכל פריים ופריים.

להבדיל, ולא בדיוק להבדיל אז זכיתי לראות ביום למחרת את הסרט המקסיקני עפעפיים כחולים. לא להבדיל במובן שגם הסרט הזה מצויין!!! לא ברור לי למה הוא לא הופץ בארץ. ועוד אחרי שהוא היה בפסטיבל חיפה לפני שנתיים. סרט קטן ושקט ואישי וקולנועי להפליא. ועומד בקריטריון של "לרגש" ולהדהד לך את עצמך בכל מיני ניאונסים. וכן להבדיל, במובן שגם כאן היה מפגש עם הבימאי. אחיו כתב את התסריט ולא היה נוכח, מה שהזכיר לי שחבל שהקולנוע מייחס את הסרט לבימאי ולא לתסריטאי. ואפילו לא גם וגם. בפסטיבל בשדרות זה צרם במיוחד לראות שבתוכנייה אפילו  לא ציינו את שמות התסריטאים. אז הבימאי היה חביב וחכם ומבין בקולנוע אבל את אלמנט ההשראה הוא לא הצליח להשרות. אולי זה היה מוגזם אם גם הוא היה מפיל אותי מהכיסא. אבל לביים הוא בהחלט יודע!

זה השאיר מקום לרושם עצום לסרט האחרון יללה, המספר את סיפור היווצרותה והסערה שהיא חוללה, הלא היא הפואמה של אלן גינזבורג הנושאת את השם יללה. הסרט היה מצויין ומפתיע ומרגש. עשה ערבוב של ז'אנרים וכמו שאמר שמוליק דובדבני היה סרט על שירה. על מילים. המפגש עם הבימאים שלו היה גם הוא משמעותי, אבל מי שעוררה בי השראה הייתה ההקדמה שתרמה פרופ' קרן אלקלעי-גוט  . איזו אישה מיוחדת ומעניינת. האנשים שאני מרגישה מהם אמת חיים נושבת, מרגישה את החיפוש שלהם, את המחוייבות שלהם לחיים הם האנשים אליהם אני רוצה להידמות.

לא מזמן קראתי את בטלני הדהרמה של ג'ק קרואק שמוזכר הרבה בסרט על גינזבורג. התמזל מזלי שאני יכולה כמותו להיות סטודנטית נצחית של החיים. הכותרת של הפוסט יכולה להיקרא גם כחיים ישֵנים, מלשון שינה, אבל אני יודעת שכיף לי במיוחד דווקא כי החיים הישַנים שלי מפעם  ערים בי עכשיו ולא קיימים בו בעת.

והודעה לא ממש קשורה

http://www.hillelbgu.org.il/node/160

השנה תיפתח תוכנית אלול של מדרשת עין פרת במדרשת שדה בוקר

התוכנית מיועדת לסטודנטים בכל השלבים ומכל המוסדות המעונינים בחווית לימוד מיוחדת ומשמעותית.

ימי החשיפה וההרשמה יתקיימו בתאריכים 18.6 וה – 25.6 במרכז בגין בירושלים. (פרטים בפלייר המצורף)

אנא העבירו את ההזמנה לכל חבריכם הסטודנטים

 

תודה

ולהתראות

אורלי רייכר –

0525445435

 

 

צו המצפון- מה יהיה עם הפרינג'?

על פרשת השבוע שזכתה לכותרת החיננית צב השעה  כתבתי פה בנרג'י . למעשה כתבתי על המושג של אמירת תודה. אני אוהבת את מה שיצא.
ופה אני כותבת שדי מדהים שרק בספר ויקרא, באמצע התורה מופיעה לראשונה המילה "תודה". האמת שאף פעם לא שמתי לב שבכל סיפורי בראשית המשפחתיים, כל תהליך ההוצאה של משה את עמו ממצרים, ועוד כל-כך הרבה מעשים אנושיים שקרו ואף אחד מהם לא כלל את הקונספט של אמירת תודה. מעניין, לא? ואולי זה מעיד על כך ש"תודה" זה שלב התפתחותי מאוחר יותר? ולא כל-כך טבעי. הרי ילדים לא אומרים בטבעיות תודה על ארוחת ערב שהם מקבלים מהוריהם ובכלל, בשלבים היותר מוקדמים, לא רואים סימנים של הכרת תודה בפעוטות שדואגים להם, שרוחצים אותם, שסוחבים אותם ומה שזה לא יהיה. ואולי כן? שאלה מעניינת.

הרבה דברים יכולים להיכנס ולהתיישב על המצפון שלנו. אולי גם אמירת תודה. אבל בין כל הדברים "הרגילים" והמייאשים כמו הכיבוש, הגזענות, השובינזם ועוד רעות חולות בארצנו ולא רק, ישנו התיאטרון. אחת האומנויות הכי מרגשות שיש. כשהיא טובה. וגם אחד הדברים התרבותיים הכי ישנים ובסיסיים, להציג עולם, להציג בכלל, לספר סיפור. להציג זה דבר שכן זורם בטבעיות גם אצל פעוטות.
השבוע ראיתי הצגה מצויינת שנקראת ג'ננה (אגב, לדעתי השם ממש לא משהו וחבל) הצגה שעלתה בפסטיבל עכו האחרון. ההצגה קיבלה ביקורות די טובות ובעיקר, קיבלה ובצדק מוחלט את פרס השחקנית הטובה ביותר לעינת ויצמן. תפקיד מדהים וקשה. התפקיד של עינת היה תובעני וגדול ולכן מאתגר וכובש אותך בתחושה שאתה רואה עבודה אמיתית של שחקנית.
השחקן שאיתה, שאדי סרור היה גם כן מצוין, למעשה הפתיחה של ההצגה, בה רק הוא נוכח על הבמה במשך כמה וכמה דקות טובות, כמעט העלתה בי דמעות מרוב התרגשות. זה היה רגע בימתי נהדר. שחקן נכנס לבמה ונעמד מול הקהל. כמו שהוא. הגוף שלו, בזמן שהקהל רק בוחן אותו ומצפה ממנו לשחק בפניו, הפרצוף שלו כשהוא רק עומד שם, מביע כל-כך הרבה דברים, מזכיר לך כמה שלמות ועניין יש בפרצוף אנושי, וזה מזכיר לך שרק להביט ולהכיר מישהו חדש זה כמו ליצור תיאטרון שלם בפני עצמו. ואז הוא מתחיל לרוץ. במקום. הרבה זמן ואתה מתחיל לחשוב לאן ולמה ואם זה מעייף והאם מנסים לדמות מסילה של חדר כושר ולמה שהשחקן עכשיו, על ההתחלה כל-כך יתעייף והאם זה חימום מקובל בתיאטרון. וכשהוא פותח את הפה כבר מתחילה ההצגה ונמשכת…. וכן, כפי שכתבו המבקרים, המחזה עצמו לא מבריק אבל הבימוי ובעיקר המשחק הם הם לב העניין. נוגעים במה שאמור לעשות תיאטרון כשהוא טוב ומדוייק.

ולמה אני כותבת בטון של התבאסות? כי רוב האנשים לא הולכים לראות הצגות פרינג'. בטח שלא טובות. לפני כחודש הייתי גם כן בהצגה מצויינת שכתבתי עליה, עם שלושה שחקנים מרשימים מאוד וטקסט מפעים. הצגה שנקראת סכינים בתרנגולות (אולי בגלל השמות, אנשים לא נמשכים?) וגם בהצגה ההיא היו מעט אנשים. איך אפשר להביא קהל לתיאטרון פרינג'?
במקרה של ג'ננה אפילו יש מה שנקרא סלבס ועוד אחד נוצץ במיוחד שכתב וביים אותה והוא יפתח קליין, ובכל זאת אנשים לא באים ואחר-כך התיאטרון הרפרטוארי ברובו נראה איך שהוא נראה.
לא יודעת מה יהיה עם כל פרצוף האומנות שלנו, ומילא הפרצוף, הגוף, הלב, הקרביים. ולא יכול להיות שאומנות התיאטרון היא לא רלבנטית בימינו. פשוט לא יכול להיות.

  ובינתיים הומור- מציאות- תיאטרון. פעם ראשונה שקיבלתי משהו בדואר זבל וחשבתי שזה שווה משהו.

How fairy tales really end:
סינדרלה

שלגיה

כיפה אדומה

היפהפיה הנרדמת

יסמין (אלאדין)

בל (היפה והחיה)

בת הים הקטנה

טליתא קומי- להתעורר בבית ג'אלה

על פרשת השבוע, ויקרא, כתבתי כאן בנרג'י ספר ויקרא הוא ספר שיהיה מאוד קשה לצלוח, הוא עמוס קורבנות ודם כפי שכתב לפני כמה שנים אביתר שולמן גם בנרג'י. אני מתכוונת בפרשות הבאות להתמקד בנושא האשמה שלא רק מלווה אותנו בחיים שלנו אלא אף פירסם אותנו בעולם- לראייה כמעט בכל טקסט תרבותי פופולארי, האמא היהודיה תופיע כמיטונימיה למילה GUILT.

רבים מאיתנו מסתובבים כמו ישו עם שק של אשמה על הכתפיים. אוהבים להאשים את השמאל האמיתי בכך שהוא שונא את עצמו, או מרגיש אשמה מתמדת על חייו פה, אבל בלי קשר לפוליטיקה, כל החברה המערבית מסתובבת עם תילי תילים של אשמה, האשמות, בעיקר פנימיות אבל כאלו שיוצאות החוצה לעיתים קרובות. מאוד. קרובות מידי. אנחנו מעודדים לחוש אשמה. וזה אבסורד!!!

 

בהתחלה רציתי לקרוא לפוסט- "האבא הכי ציוני בעולם" הלא הוא כנראה האבא שלי. {אלא אם כן מישהו מכיר אדם שמעדיף את סניף קפה-קפה בבאר-שבע על פני כל מסעדות היוקרה בעיר ניו-יורק. ואתם צריכים לראות באיזו התלהבות הוא נכנס לקפה-קפה (האמת, כמעט לכל מקום אליו הוא הולך) כאילו הוא גילה את אמריקה-כלומר ישראל, כאילו הקסם הציוני מתגלה לנגד עיניו בהמולה של המשפחות דוברות העברית, מרובות הצבעים} .ולא שיש בזה משהו רע. בציונות אני מתכוונת. כלומר יש בה רע כי התהליך הציוני בא על חשבון אושרם ורווחתם של אחרים, אבל זהו לא רע מכוון. מלכתחילה כשישבו ראשי הציונים לפני מאתיים שנה או סתם ילדים גבוהים במיוחד בנברסקה הרחוקה של אמריקה באמצע המאה שעברה, הם לעצמם חלמו על אוטופיה שתועיל. הם כמובן לא לקחו בחשבון שיש פה אנשים שכבר נקשרו לקרקע שכאן והעדיפו להתמכר לאמירות "עַם ללא ארץ שמגיעה לארץ ללא עַם" והרי היה פה עַם. כמובן.

אבל אם נבחן את ההתכוונות הציונית הראשונית, כוונתה הייתה לטובה. כך אני גורסת ואולי גם חייבת להאמין בזה אחרת באמת אין לי מה לחפש פה. וחייבים להודות שהציונות עשתה כמה וכמה מעשים יפים על הדרך, שלא לומר מרשימים. כאלו ששכנעו את אבא ואמא שלי לעלות לפה בפרץ ציוני ב1968.

לאבא שלי פרץ הציונות לא עבר. רק בשבוע שעבר הוא קנה מדבקות נוצצות של מגן-דויד שבתוכם רשומות המילים של התקווה. מי עוד מכין כאלו? כנראה שכל עוד יש מי שיקנה עבור חבריו הציוניים באמריקה. ויחד עם המדבקות הוא ממשיך לפעול במרץ לטובת השכנים הבדואים שלו ולדיבור בין-דתי איתם. הציונות שלו עוברת ועברה גם בעובדה שהוא רב שבחר לחיות בארץ, ובגלל שמלאו לו החודש שבעים. {שבעים! כמעט כפול ממני! שברגע שאגיע ל35 כבר לא אהיה צעירה. אני?} מצאנו אצלו במגירות תפילת הדרך שהוא כתב לרצי מרתון. לא בכדי בשנות השמונים, כינו אותו בתקשורת הרב הרץ.

ולמרות מילות השיר המפלות של התקווה ועוד חוסר הסכמה שקיים ביננו, לשמחתי הרבה, תכונת ההתלהבות שלו מהעולם דבקה גם בי. 

בשבת טיילתי בצפון ובחורשת הארבעים המדהימה ושם ראיתי שלושה נערים בכיתה ט' מהקיבוצים בסביבה, (בעצם אחד היה מהיישוב נופית) שקנו מסחטת מיץ והם עומדים שם עם צידנית ומוכרים מיץ תפוזים טבעי לכל דורש. זה היה מלהיב. ומתוק. וכן, מעורר מחשבה על הגלגול הציוני של הלימונדה האמריקאית שילדים מוכרים בשביל להרוויח כסף. צילמתי את הנערים, אבל עוד לא יודעת איך מעלים את התמונות. באותה חורשה ובכלל בחיפה יש תחושה של דו-קיום. משפחות ערביות ויהודיות בפיקניקים, בתי קפה בבעלות ערבית במושבה הגרמנית של חיפה עמוסים דוברי כל השפות. חיפה היא סוג של ירושלים רק בלי הנטל הפוליטי, ועם ים כמו תל-אביב אלא שהיא לא מעלימה את הערבים לקצה מרוחק, אלא חיה איתם.

וכן, אני מנסה לעבוד איך לא להרגיש אשמה על זה שאני חיה באדמות שפעם היו שייכות למישהו אחר. יש כמובן את האדמות שנקנו, ובכל זאת, יש פה במתכון הציוני איזה בסיס שיכול לטפח אשמה ולא משנה כמה אני מנסה לקבל את המציאות כפי שהיא. לנסוע היום בכביש 443 הרגיש לי כמו גירסא מעוותת של הסיפור "מעלה הקרחות" של אפרים סידון. אני כבר לא  זוכרת על מה בדיוק הסיפור, אבל היה לי עצוב לראות איך הקרקע הופכת לתחרות בין ערבים ויהודים, אלו מגדרים את אלו, אלו בונים על אלו, משקיפים אלו על אלו במתיחות לא ברורה, בהתקרצצות ובניסיון להתיש ובסופו של דבר, אפילו שלא בזה עוסק הסיפור של סידון, כולם יוצאים קרחים מכאן ומכאן. וכן, הפלסטינאים, קירחים יותר.

אתמול הייתי במפגש מיוחד בטליתא קומי. מפגש שעסק בתקשורת לא אלימה  בין שני הצדדים. את המפגש יזמה והנחתה חגית ליפשיץ . מפגש ברוחו של הנזיר טיך-נאת-האן וד"ר מארשל רוזנברג. היה קצר מאוד אבל מוצלח וקצת מעודד. כל עוד יש אנשים שמעוניינים להיפגש משני הצדדים יש תקווה. היה שם בחור מעניין מבית-לחם שאמר שזו הפעם השנייה שהוא פוגש ישראלים. ולכולם זה היה נשמע מוזר. ובעצם למה.

במהלך הסדנא קיבלתי את הספר ילדי האור המופלאים שכתבה ליליאן ויסברגר ברגע של ייאוש והשראה. וגם זה נתן פתח קטן לתקווה. דיברתי איתה בדרך חזרה לתל-אביב על החסך שיש בשני הצדדים על טיפוח אנשים עם שיעור קומה של גנדי. אנשים שינחילו את הדרך הלא אלימה לשנות דברים. קצת כמו שגם ישו (לפני שתווך על ידי תלמידיו הקנאים) ניסה לעשות. ובאמת אם ישו הצליח ללחוש לנערה לקום מהמתים והיא קמה, אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ללחוש לעצמנו להתעורר. שמחתי לשמוע שבית הספר והמנזר- טליתא קומי- הוא מקום של מפגש בין פעילי השמאל מישראל ומפלסטין. אפילו עובדי מרכז פרס לשלום מגיעים לשם.

הופתעתי לשמוע שמרכז פרס לשלום תומך בכמה ארגוני המעודדים תקשורת בין העמים, והוא אף עמד מאחורי הסדנא הזו. ארגונים כמו מחסום וואטש למשל. כששאלתי אם תומכים למשל בתעיוש, אמרו לי שתעיוש לא קיים עוד. לא יודעת אם זה נכון, אבל שמחתי לראות את הכתבה הזו בהארץ היום שהחתום עליה רשם שהוא חבר בתעיוש. התנועה קיימת או לא קיימת?  הכתבה גם הזכירה לי עוד סיפור שסופר בדרך חזרה של אחת המשתתפות בסדנא. היא אחת הנשים שתומכת במאבק בשיח ג'ראח, עוד לפני הגירוש הברוטאלי של המשפחות. היא הייתה בת בית אצל אחת המשפחות. ויום אחד, לאחרונה, כשהמגורשים אינם עוד בביתם היא עברה ליד אותו הבית וראתה אישה יהודייה מנקה במרץ את מדרגות הכניסה של הבית. האישה הביטה והשתאתה. מצד אחד, שמחה על שהגברת החדשה שומרת על ניקיון הבית של המשפחה שגורשה. מצד שני, התעצבה מחוסר התקווה שיש בתסריט שלה והתכעסה על האבוסרד, על הבעל-בתיות החדשה. בעיקר הייתה מוטרדת שהיא לא יכולה לגשת אל האישה המנקה לפני שבת ולדבר איתה מבלי לשפוך עליה את הכעס שהיה הדומיננטי ברגשות. מבלי להיחשד כאוייבת. אולי היא רק הייתה צריכה ללחוש לה? מי ייתן שנלמד איך מלחישה אפשר להתעורר.

הזמן שנותר

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י. חשבתי לקרוא לפוסט- "העבודה משחררת", אבל ידיד שלי, איתו אני יושבת בקפה אמר שהוא לא אוהב כותרות כאלו מתחכמות. הסיבה לשֵם הייתה כי בפרשה כתבתי על ערך העבודה, כלומר לא בדיוק העבודה, אלא העשייה. הזמן בו אנחנו מושקעים בעבודה שאנחנו עושים, רגעים שנראים בנאליים ומעצבנים שיכולים עם מודעות להפוך לרגעי נוכחות וחופש!

ואז חשבתי לקרוא לפוסט- "להיות משרתת", כדי שאנשים יסתקרנו ואז ארחיב עוד נקודה שכתבתי עליה בפרשה והיא להיות משרתת בקורסים בהם מתרגלים וויפאסאנה. למרות שהחלטתי שאנוח קצת מלשרת בקורסים, הבנתי פתאום שאין דבר שאני יותר נהנת ממנו מזה. החלטתי שוב לשרת בקורס פסח, ואז לשבת בקורס שלאחריו.

מכיוון שאני לא אוהבת את המונח- לשרת- למרות שכשאין שם "אני" אז זה שוב נראה בסדר, החלטתי למצוא כותרת אחרת לפוסט.

ואז נזכרתי שמחר אני מתכננת ללכת לסרט הזמן שנותר ופתאום השם היפה התכתב לי לסרטים שעסקו בעבודה, בהם אנשים רק חיכו שהשעון יצלצל והם ילכו הביתה ויתחילו לחיות.. כמובן שהסרטים לא הראו שאז הם חיכו לדבר הבא והבא אחריו…

אני לא יודעת במה הסרט עוסק, כי אני לא אוהבת לדעת מראש, אני רק יודעת מי ביים אותו ושסאלח בכרי המוכשר להפליא משחק בו. לי זה מספיק. זה ושידידי הכרוך אחרי המלצותיו של יאיר רווה רוצה ללכת אליו והסרט מציג רק בסופי שבוע בסינמטק.

 

אני רוצה לכתוב על הזמן שלנו כאן. בארץ היהודית הזאת. ודווקא בעקבות הנוכחות של חובשי כיפות בהפגנה בשיח ג'ראח. וגם בגלל הזהות שלי שאני פוגשת כמעט כל יום. לא משנה כמה שלא אגדיר את עצמי, תמיד יש את המקור שלי, ההורים שלי, החיים שלהם שעיצבו אותי ועל כך אני מודה להם למרות כל הקשיים שהיו בדרך. והנה שוב, כמו תמיד, מישהו מאיים על המקצוע של אבא שלי. ושל אח שלי, ובקרוב של אחותי. דווקא בימים של פתיחות שאנחנו נמצאים בהם, זה יותר ויותר קריטי- המראה של המדינה היהודית.

ולכן אני חורגת מנטייתי ומפרסמת משהו קצת שונה:

ולפני שאתם נכנסים לשם, לכאן, אני עושה לינק לקטע חמוד שכתבתי בנרג'י על מנוי לספרייה הציבורית

וגם הזמנה לכנס לכבודו של הסופר הנערץ עליי חיים באר. מוזר שהכנס לא קיבל פרסום. אולי כי הוא מתרחש בבאר-שבע?

 

חברי התנועה המסורתית ואוהדיה,

 

בימים האחרונים נידונה בכנסת הצעת ח"כ דוד רותם ("ישראל ביתנו") לשינויים בחקיקה העוסקת בגיור. זו הצעה מסוכנת. היא כוללת איום ממשי על חופש הדת בישראל ועל מעמדם של הזרמים הלא-אורתודוקסים ביהדות.

 

כביכול הצעת החוק מבקשת להקל על הליכי הגיור האורתודוכסי הממלכתי על ידי כך שרבני ערים וישובים יוכלו להקים בתי דין לגיור. למעשה ההצעה הזו מעניקה לרבנות הראשית את הסמכות המפורשת לעסוק בתחום הגיור, דבר שיהפוך למכשלה בפני גופים אחרים, ובפרט התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, לעסוק בגיור. בתוך ההצעה כלול גם סעיף המפלה בין יהודים מלידה שיהיו זכאים לחוק השבות ליהודים מכוח גיור שלא יהיו זכאים לחוק השבות באופן אוטומטי.

 

נודע לנו כי מתקיים מו"מ  אינטנסיבי בין "ישראל ביתנו" למפלגות החרדיות בו נידונה האפשרות לתת לרבנות הראשית סמכות בלעדית בתחום הגיור. צעד מסוג זה יסיג לאחור הישגים משפטיים ופוליטיים שהושגו בתחום הגיור בעשרים השנים האחרונות, וימנע מאיתנו להמשיך ולעסוק במצווה החשובה של קבלת גרים לעם ישראל.

 

אנחנו פועלים במרץ יחד עם שותפינו בארץ ובתפוצות כדי למנוע את הליכי החקיקה הללו ולהבהיר את חומרת המצב למקבלי ההחלטות בממשלת ישראל, ולפרסם את עמדתנו בתקשורת הישראלית.

 

מעבר לכך כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתרום לעצירת החוק בהשקעה של עד חצי שעה.

 

ראש הממשלה, שר החוץ, חברי הממשלה והכנסת צריכים להרגיש שיש ציבור גדול המתנגד לחוק.  כל אחד מהם צריך לקבל הרבה הודעות דוא"ל הקוראות להם להתנגד לתוכנית. ככל שיגיעו יותר מכתבים כך סיכויינו לעצור את החוק גדולים יותר.

אנא קראו את ההוראות בהמשך הדוא"ל הזה ואת המכתב לדוגמא. שלחו הודעות רבות ככל האפשר!

 

חוץ מזה, הפיצו את הדואל הזה לכל עבר, ככל שנכתוב יותר מכתבים – יותר טוב!!

 

תודה,

 

אמילי לוי-שוחט, יו"ר התנועה המסורתית בישראל

עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל

 

 

מספר הוראות לשליחת מכתבים לח"כ ולשרים:

• שנו את הנוסח שאנו מציעים והוסיפו לו פנייה אישית שלכם!!
• הקפידו לנסח את הכותרת בהתאם.
• הקפידו על פניה בלשון זכר לגבר ובלשון נקבה לאישה.
• כתבו מכתב ענייני ולא ארוך מדי.
• אל תפיצו מכתב זהה בחתימות שונות. ברגע שהעוזרים יזהו נוסח זהה של מכתב הם לא יעבירו אותו כלל. עדיפים עשרה מכתבים אמיתיים בנוסחים שונים ואישיים על פני מאה מכתבים זהים.
• כתבו את שמכם המלא, לרבות עיסוק ומקום מגורים. הדבר משדרג את אמינותכם.
• אם הנושא שאתם כותבים עליו משפיע ישירות עליכם, על תחום שאתם מכירים, או על קרוביכם – ציינו זאת וספרו בקצרה כיצד הוא משפיע. גם אם אין לכם נגיעה ישירה, אבל אתם סבורים שהעניין עשוי לפגוע בציבורים ספציפיים או בציבור כולו – ציינו זאת.
• מיילים לשרים עדיף לשלוח ללשכותיהם במשרד הממשלתי על פני שליחה לכנסת. אפשר גם וגם.
• אם ח"כ או שר נהגו על פי ציפיותיכם, שבחו אותם על כך אחר כך.
• נא לשלוח את הודעות הדוא"ל אחת-אחת ולא כולן יחד.
• את כתובות האי מייל של חברי הכנסת תמצאו בסוף הודעה זו.

 

בנוסף, הנכם מוזמנים להביע את עמדתכם בתגובה לפרסומים באתרי החדשות באינטרנט (טוקבקים). יצירת ההד הציבורי כנגד מהלכי חקיקה מן הכרחית לטובת בלימתם של מהלכים אלו.

 

 

הצעה למכתב:

 

מכובדי,

 

בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת ההצעה לשנות את כללי הגיור בישראל.

הצעה זו מסוכנת למדינת ישראל ולעם ישראל ואני קורא לך להתנגד להצעה.

הצעה זו משנה את הכללים הנהוגים בעם ישראל ובמדינת ישראל. בניגוד לפתיחות ופלורליזם היא מייצגת סגירות ודחיקת הזרמים הליברלים אל מחוץ למרחב החוקי בישראל.

בניגוד למשברים הקודמים הקשורים לגיור בהם היה ניסיון להכליל את הזרמים הליברלים במרחב הציבורי הישראלי הצעה זו דוחקת אותנו אל מחוץ למרחב החוקי הלגיטימי.

במדינת ישראל חיים יהודים מסורתיים-קונסרבטיבים שרוצים לחיות על פי אמונתם ולא על פי אמונתם של אחרים. העם היהודי המפוזר בתפוצות איננו אורתודוכסי אלא מורכב מגוונים רבים, והצעה זו מרחיקה את רוב העם היהודי מישראל.

בשל הסכנה הטמונה בחוק זה אני מפציר בך להתנגד לו ולמנוע פגיעה בעם היהודי כולו!

 

 

בברכה,

שם מלא, ורצוי גם עיסוק, כתובת וטלפון

כתובות הדוא"ל הרלוונטיות:

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו

PMO.HEB@it.pmo.gov.il

 

שר החוץ אביגדור ליברמן

sar@mfa.gov.il

 

יו"ר ועדת חוקה ח"כ דוד רותם (יוזם החוק!)

drotem@knesset.gov.il

 

השר יולי אדלשטיין (ליכוד, שר ההסברה והתפוצות)

ifat.aloni@pmo.gov.il

 

ח"כ דני דנון (ליכוד, חבר ועדת חוקה)

ddanon@knesset.gov.il

 

ח"כ שלמה מולה (קדימה, חבר ועדת חוקה)

smolla@knesset.gov.il

 

ח"כ איתן כבל (עבודה, חבר ועדת חוקה)

ecabel@knesset.gov.il

 

ח"כ כרמל שאמה (ליכוד, חבר ועדת חוקה)

kshama@knesset.gov.il

 

ח"כ יוחנן פלסנר (קדימה, חבר ועדת חוקה)

 yohananplesner@knesset.gov.il

 

ח"כ רוחמה אברהם-בלילא (קדימה, חברת ועדת חוקה)

ravraham@knesset.gov.il

 

ח"כ אריה אלדד (איחוד לאומי)

 aeldad@knesset.gov.il

 

השר יצחק אהרונוביץ' (ישראל ביתנו)

sar@mops.gov.il

 

השר עוזי לנדאו (ישראל ביתנו)

pniot@mni.gov.il

 

השרה סופה לנדבר (ישראל ביתנו)

info@moia.gov.il

 

ח"כ סטס מסז'ניקוב (ישראל ביתנו)

sar@tourism.gov.il

 

השר בנימין בן-אליעזר (עבודה)

lishka.sar@moital.gov.il

 

השר גלעד ארדן (ליכוד)

sar@sviva.gov.il

 

השרה לימור לבנת (ליכוד)

ministerts@most.gov.il

 

השר יובל שטייניץ (ליכוד)

sar@mof.gov.il

 

השר סילבן שלום (ליכוד)

info@ng.pmo.gov.il

 

השר יצחק הרצוג (עבודה)

dorital@molsa.gov.il

 

השר גדעון סער (ליכוד)

lishkat_sar@education.gov.il

 

השר מיכאל איתן (ליכוד)

meitan@knesset.gov.il

 

 

האח הקטן

על פרשת השבוע כתבתי פה בניו-אייג' השארתי רושם קצת כבד נפשית מבחינה אישית אבל גם אחלה כפי שבערך התנסחה העורכת היעילה והמפרגנת… או כפי שהאיר המטקבק הראשון על השיר של רחל- "גוועלד, איזה שיר עצוב".

ובאמת לא שמתי לב כמה שהשיר עצוב. ואיזה מזל שהתגובה הזו המשיכה לפתוח את החיוך שלי שהתחיל להתפרש מאתמול בערב עת ישבתי בשיחת דהרמה מרשימה ופותחת לב.

האמת היא שבקריאה האֶלֶף של השיר של רחל, אני מבינה כי אני לא מסכימה איתו יותר. איזה כיף! השתחררתי מעוד נטל מימי התיכון! כבר אי אפשר להטיל אחריות על חופי הפלא. אין משמעות לאורות רחוקים רק לאלו הקרובים אלינו. ואפילו אשתמש בפסוק יהודי שקופץ לי לראש- קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

ולכן זהו.

אם אני מתרגלת ששוב ושוב האחריות אצלי, שהנשימה היא מתנה שמחזירה אותי לרגע הזה ממש בו יש לי אחריות וגם חירות אינסופית, אני מוכרחה להתנתק.

כשחזרתי לתל-אביב באוגוסט אחרי שנתיים של שיטוטים החלטתי לא לעשות אינטרנט בבית. כל יום או יומיים הלכתי לבית של חבר עובד ובמשך שעה, גג שעתיים מיציתי את ענייני. פה ושם בעבודה, ולפעמים באיזה קפה השגתי עוד שעות גלישה. ואפילו אין לי פייסבוק! איזה מזל!

לפני חודש בערך, איזו רשת חדרה לביתי והביאה לי את האור והחושך בו זמנית. ברצוני ולא ברצוני יש לי אינטרנט. לא במהירות מסחררת שמאפשרת לצפות ביו-טיוב או מה שאנשים לא עושים באינטרנט, אבל מספיק מפתה בשביל להתעדכן ברשימות או במיילים שנשלחים לי מעבר לים או מעבר לרחוב או מזמינים אותי להפגין ועוד. המחזה שהתכוונתי לכתוב בחודשים האלו מסתכל עליי בבדיחות ובלעג- לא מאמין שהוא חשוב לי בכלל.

אז זהו. אני מתחייבת פה בבלוג שאני אוהבת, באתר שאני אוהבת, שזה לא אתה זה אני. אני מקווה לעשות כמיטב יכולתי להתנתק ממך. בעיקר כי אני יכולה. בעיקר כי אני צריכה. בעיקר כי אני חופשייה ומהותי האנושית גדולה יותר גם מההתמכרות הזו, שאני יודעת שאני ממש לא לבד בה.

אתמול בערב יצאתי עם האח הקטן של חברי הטוב. לא דייט רומנטי, דייט פרקטי.

הוא צעיר וטרי בתל-אביב, אני רציתי להשלים מעגל או יותר נכון לרדוף אחרי איזו אובססיית עבר, לראות מה השתנה בה, בו כמובן. כן, זה קצת מפדח, לצאת לא לצאת, עם מישהו שצעיר ממני כמעט בעשור, אבל לפני שבע שנים בערך, לימדתי אותו איך לחנות, אז האם זה לא הגיוני שעכשיו אני אחלוק מניסיון חיי כתל-אביבית ואלמד אותו איך מתנהלים בפיק-אפ ובכלל לטפוח לו קצת על האגו הגברי שמשום מה זקוק לטפיחות. פאדיחות הם בעיניי המתבונן

וזה היה נהדר!

אומנם שילמתי לו על המשקה מבלי להתכוון לכך "אגב, הזמנת אותי לבירה" אמר כשהחזיר את העודף, ולעמדת הדי.ג'יי לא התקרבתי ואפילו התביישתי להסתכל לכיוון, אבל כמו בסדרה המטופשת והממכרת מפעם-  AND JUST LIKE THAT הבנתי שלא הייתי צריכה את כל זה. באמת. 

כמו שאני יכולה לא לצפות ולא לדעת איך נראה אפילו בדל מהאח הגדול, כמו שאני יכולה שתהיה לי טלוויזיה ולא לפתוח אותה אף פעם, כמו שאני יכולה לשנות את דעתי גם באמצע מרדף אחרי אובססיית עבר. דעות זה דבר כל-כך חמקמק ולמעשה מגביל. כמה טוב לא לדעת. באמת. כמה טוב להיות ושוב מושג יהודי- מסורה ללב. ולו בלבד. כמו שכל פעימה ושאיבת דם לא דומה לקודמה וכל רגע ורגע משתנה, גם היכולת שלי, הרגשות, המחשבות, הכל בר-חלוף ולא נשאר אותו הדבר אף פעם! ואני יכולה לשחרר את עצמי ברגע הזה ממש! בתקווה ובאמון שזה הדבר שהכי הכי יכול להועיל למי שמסביבי.

שלשום כשרכבתי על האופניים לצפון העיר, עשיתי עבירת תנועה קלה שבעקבותיה נהג מכונית צעיר האט לידי וצעק- יא מטומטמת. אמרתי סליחה וחייכתי כמה שיכולתי ודיוושתי מהר. לא ממש מהר, כי יכולתי לראות מכונית משטרה עוצרת אותו (שכן הוא נסע בדיזינגוף בכיוון האסור. ובאמת נהגים, תיזהרו, בשבועות האחרונים המשטרה שורצת שם, קצת אחרי גורדון לכיוון צפון כמובן). לא שמחתי לאידו. באמת שלא. אבל תהיתי אם הוא מתחרט שהוא קרא לי מטומטמת או חשב לנסות ולהפליל אותי לאוזניי המשטרה. ואתמול שנסעתי בדיוק בכיוון ההפוך, המשכתי לנסוע ליד רכב שיצא מחנייה והביט בי ופשוט חייכתי את אותו חיוך והוא קרא לעברי- איזה מותק שאת- או משהו כזה. חשבתי לעצמי, אז מה אני? מותק או מטומטמת? כמובן שלא זה ולא זה וגם זה וגם זה. ועוד ופחות ובעיקר עדיין בעלת המושב לראות את כל זה.

מצחיק, אני רואה את הקושי בללחוץ על מקש ה-"לפרסם" של ההתחייבות הזו. את כל המחשבות כמו- בכל זאת עכשיו שישי-שבת וחופש ומותר לי.

אבל כמו שאני אוהבת בעולם הדהרמה- אי אפשר להיכשל. הדין הוא בפני עצמי. עצמי שאפילו אי אפשר לתפוס ולהגדיר. איזה כיף לי! אמרתי אתמול שאני יודעת שלא חסר לי שום דבר, אבל מרגישה שחסר לי. והנה היום, למרות שכלום כביכול לא השתנה, שוב לא חסר לי כלום. די מדהים העולם הזה. וכן האינטרנט הוא חלק ממנו, וגם זוגיות וגם לפרסם ספרים שיימכרו בשקל או בשמונים או לא יימכרו בכלל. עדיין אנחנו ברי מזל ובחירה שאנחנו יכולים לראות את כל זה וכמו בעוגה טעימה יכולים לבחור איזה נתח נבלע וכמה.

 

ולסיום, כי בכל זאת יש עולם ממשי של עוולות- הפגנה נגד האלימות המשטרתית. ההפגנה תתקיים ביפו מחר בשבת, באחת בצהריים.

בל"ד, חד"ש, התנועה האיסלמית בשני פלגיה, האגודה למען ערביי יפו, המועצה האיסלאמית, האגודה האורתודוכסית והועדה העממית היפואית מזמינים

הפגנה נגד אלימות משטרתית

יפו היא לא הפקר לגזענים

לא נסבול יותר אלימות והשפלות

 

לפני מספר שבועות הותקפו שני צעירים יפואים על ידי עובדי חברת אבטחה במדרון יפו- בעקבות התקיפה אושפז אחד מהם במצב קשה עם שטף דם במוח. כמה ימים מאוחר יותר פשטה המשטרה על בית בפרדס דקה, בו שהתה באותה העת תינוקת בת מספר חודשים, תוך שימוש ברימוני גז מדמיע. זמן קצר אחר כך דווח על מעצרם של שלושת הצעירים קובטי ופרא, ועל ההתעללות הפיסית בהם בעודם כפותים בתחנת המשטרה. נראה שרבים מהשוטרים ואנשי חברות האבטחה רואים ביפו ותושביה הערבים מקום לפורקן הגזענות שלהם. כידוע, מרבית התלונות המוגשות למח"ש נסגרות בלי פתיחה בהליכים, כחלק מתסריט ידוע מראש במסגרתו התוקפן חוקר ושופט את עצמו. כל המקרים האחרונים האלה מצטרפים לסדרה בלתי נגמרת של אלימות גואה נגד ערביי יפו, כחלק מאווירה גזענית הולכת ומחריפה. לא נשתוק על התוקפנות נגדנו.

אנו דורשים:

למצות את הדין עם האחראים

לחקור את האלימות המשטרתית ע"י ועדה עצמאית

מעיריית ת"א לפטר את חברת ש. ניר המופעלת על ידה בנמל ובמדרון יפו

 

תושבי יפו והכוחות המתקדמים – יחד נשמיע את קולנו ונעמוד מול הגזענות. אנו מזמינים אתכם להצטרף להפגנה, כי שתיקתנו היא אישור להמשך התוקפנות

 

אנו מזמינים אותכם להשתתף בהפגנה גדולה ביום שבת 6.3, בשעה 13:00.

ההפגנה תצא מכיכר השעון ותסתיים ברחבת תחנת המשטרה בסלמה.

כוחנו באחדותנו

 

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל: פאדי שביטה 050-4859046, סאמי אבו שחאדה- 050-4435996

פצע

שם הפוסט כשם הספר שאני שקועה בו בשבוע האחרון. בינתיים עוד באמצע, אבל הוא בהחלט מהספרים שמדברים עם החיים שלי. מטעין אותם, מאיר אותם ומדבר דרכם. כמה קשה לכתוב אמת. לדבר נכון. כמה חוקים יש בהרבה תרבויות על דיבור נכון, על שימוש מדוייק במילים, על פוטנציאל המילים להרוג ולהרוס עולמות, ובכל זאת כמה שקריות יש במילים, ביחסים שמבוססים על מילים שיוצרות פצעים. ושוב מילים כדי לנחם ולרפא ולחבוש אבל גם אז תמיד מסתננות מיליות קטנות של יוד צורב.

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י  כתבתי משהו "מהודק ומנוסח היטב" כדברי העורכת הטובה שדורשת ממני למרכז את מחשבותיי. ודווקא השבוע הזה היה אחד השבועות היותר מפוזרים בחיי.

השבוע סוגי פצעים שונים ומשונים הסתובבו לידי ובתוכי כאילו התאשפזתי שוב בחדר מיון. נפתחים ונסגרים, מתגרדים על עצמם ונאחזים בתחבושת בכל הכוח, כל הרקמה העדינה הזו, המגינה עלינו, כל-כך שברירית והגבולות לא ברורים בה. מי אני, מה אני רוצה, איפה אני חופשייה ואיפה אני כלואה, איפה יש פצע אמיתי ואיפה זה כאבי פנטום בלתי נגמרים ומתוחכמים.

משהו בבילעין נסדק בי, מאז שישי שעבר, הלב הפתוח מתכווץ ביתר קלות מול כל הערה ונותן לכעס ולטינה מקום, טינה היא מוגלה וכעס, טוב כעס זה רעל.

ובתוך כל זה האני היודע, האני שרוצה לכתוב משהו מהודק ומנוסח היטב. בעיקר רוצה לכתוב את עצמי אחרת. אני נמצאת איפה שאני היום בגלל נסיבות שאני יצרתי. לוקחת עליהן את מלוא האחריות. אבל מעכשיו רוצה משהו חדש, איך מסובבים את מיכלית הדלק הזו במהירות, בלי להשאיר פצועים.

ויש הרבה פרחים בדרך, פרחים שמזכירים לנשום, שמעניקים יופי, פרחים בדמות חברים טובים או משוררות כמו חגית גרוסמן שגם בלי ניקוד מפתיעות ונותנות השראה וטעם להמשך מילים שאולי יוכלו לרפא מישהו, מישהי, כנראה בעיקר אותי.?.?. 

ושוב פצע

השבוע הכנסנו לשפת הצחוקים שלנו (צחוקים מרירים הנאמרים מתי שהמציאות לא נענת לצו ליבנו- ולאחרונה בעיקר בהקשר לדייטים לא מוצלחים, מקור השפה נמצא בכיתוב יצירת האומנות הזו של רוי ליכטנשטיין-  maybe he became ill and couldn't leave the studio) והפעם משפט שבחור אחד כתב לי "צפי לטלפון בקרוב". למה חוסר היושרה הזה? למה אי אפשר לכתוב- זה לא מתאים עכשיו, או הייתי רוצה לאהוב אותך עד סוף ימיי אבל זה לא יתאפשר לי, משהו, הכל, אבל לא שקר קטן, תמים אך מפעיל שכזה. לא, לא עברתי שבוע של המתנה, ממש לא, ובכל זאת, לפגוש הונאת דברים כשאת גם כך במצב שפוף, לא תענוג גדול. בכל זאת כיף שמהר מאוד, אימרת השפר עברה לגיזרת ההומור. כל השבת בצפון אזכה להתענג…..

ומתוך פצע של עדי אבלס:

"ואולי בכלל אין דיאלוגים בעולם. אתה רואה שני אנשים מדברים זה עם זה והלב מתרחב, הנה יש כאן דיאלוג, אבל בעצם יש כאן סחר חליפין של מונולוגים, זה כנראה עושה להם טוב לנאום בחברה, ככה הם מרגישים פחות בודדים בעולם." (60)

"צץ ועולה במוחו של דניאל רעיון מוזר, מהפכני אפילו, שאולי בכלל אין מונולוגים בעולם, רק דיאלוגים. אבל הרי רק אתמול, עם מרתה במשרד, צץ באותו המוח רעיון הפוך, ולהתבטא צריך, אי אפשר לחסום את שני הערוצים השימושיים האלה, וכבר מתגייס המוח הפורה ליישוב המשבר; זה אינו אתגר קל, אבל להמציא ערוץ חלופי קשה יותר". (81)

 "לא קל, ואולי גם בלתי אפשרי, להתקרב אל בני-אדם ולהישאר קרוב אל עצמך, פלא שיש עוד להטוטנים שמסוגלים לזה". (116)

תביאי לבילעין צעיף עבה, נגד הגז מדמיע

על פרשת השבוע- תרומה כתבתי פה בנרג'י 

אני מרוצה ממה שכתבתי ואפילו יש לי כמה מילים להוסיף על המושג נדיבות, אבל איפה שאני נמצאת עכשיו נמצא כל-כך רחוק מנטאלית מאיפה שפתחתי בו את הבוקר. (בשבע בבוקר). כך שכל המילים היפות והלא דומעות והלא פגועות ולא מושפלות ולא מאוכזבות ולא עצובות וגם לא מתוסכלות נמצאות איפה שהוא בחלל הבית ואני אלך לישון ואקווה שחלק מהחוויה הנוראית של בילעין פחות יכאב לכשאקום.

"תביאי צעיף עבה, נגד הגז המדמיע" כך כתבה לי החברה והמורה שלי ליוגה כשהכינה אותי לנסיעה לבילעין.

זה הפחיד והרתיע אותי. וודאי שהפחיד, אבל בחנתי את תחושת הפחד כל חמישי בערב וכל הנסיעה הבוקר לרכבת מרכז ונתתי לו להיות איתי.

מאוד מהר הפחד נעלם ותחושה של אופטימיות ואמון החליפו אותו. כשקיבלנו תידרוך ברכב, ובכלל ברובו הגדול של היום, הצעיפים נשארו בתיק, מקסימום הסתירו מהשמש. 

היום התחיל כל-כך יפה בזמן שסיירנו ברחבי ישראל מחשש להתעכב במחסומים- יש רשות לעכב עד שלוש שעות. ראינו כלניות ושקדיות והתנחלויות עם בתים מרשימים וכמה כפרים הנחצים בכביש חדיש ומטעי זיתים שאיש לא יכול לגשת אליהם ומחסומים. כמובן מחסומים שעברנו חלק.

והוא נמשך יפה כשהגענו לבילעין וקנינו פלאפל טעים בשלושה שקלים ופחית קולה בשניים והיה מזג אוויר מזמין ואנשים ששמחו לראות אותנו והזמינו אותנו לביתם.

וגם כששמענו במשך שעה את נאומי ראש הממשלה הפלסטינאית- סאלם פיאד ועוד אחמי"ם בערבית היה נעים. 

ובטח כשדיברנו עם צעירים משכם שעולה להם שלוש מאות שקל להגיע באופן לא חוקי לחוף הים של ישראל.

וגם לצעוד באווירה לא אלימה עם משפחות פלשתינאיות וילדים וזרים מספרד, גרמניה, קנדה ועוד ואפילו היה נעים לראות את כתבי ערוץ 2 שהרימו גבות של כמה פעילים ותיקים.

כל זה היה נעים. כאילו לכבוד ראש הממשלה ולכבוד חמש שנות המאבק שגם רשמו ניצחון קטן בדרך, (קטן כי כלום בינתיים לא השתנה וגם עדיין 40 מאדמות הכפר נמצאות מעבר לגדר) היה נדמה שצה"ל מכבד את הזכות של תושבי העיירה הקטנה להפגין.

בעודנו משתרכים ושרים הגענו לנקודה בה אפשר היה לראות שחלק מהאנשים חצו את הגדר העשויה מגדר תיל (כך שברור שזה שקר כשמדווחים שזה יעלה לצבא מאות אלפי שקלים) לא היו חיילים באופק וזה היה נראה כמו מסיבת כיתה של ילדים שהמורה לא נמצאת בחדר. אנשים עלו על המבנה הצהלי והניפו דגלים.

למה הנפת דגלים זה דבר כה מאיים?

ואז זה קרה, שנייה אחר שבחור גרמני שעמד וצפה במתרחש איתנו אמר לנו- איך ישראל מרשה לעצמה להשתמש בגז, ואני הגנתי ואמרתי שזה לא אותו דבר. זה לא גז שהורג. (למרות שבתדרוך הנהדר נאמר לנו שהתחושה שהגז יוצר זה שבא לך למות, אבל צריך לזכור שזה לא כך ולשמור על קור רוח ולהתרחק ממנו) אז תוך כדי הדיבור עם הבחור הגרמני, כמו בסרט מצוייר הגיחה מכונית רובוטית לבנה וירתה זרנוקי מים ירוקים. למכונית קוראים בואש ועל אף שהיינו מאוד, אבל מאוד רחוקים, תוך רגעים הריח הנוראי, ואני מדברת על ריח ממש ממש נוראי הגיעה לאפינו וכולם התחילו להתפזר לצדדים ולהביט הצידה באי נחת ואז זה קרה- צרורות של יריות לאוויר שפלטו לכל עבר את הגז המדובר.

 ושוב, היינו ממש רחוקים, אבל תוך שניות כל העור צרב, הקיבה עלתה ורצתה לצאת בצורת קיא, הגוף נחלש, הדמעות זולגות והגרון נחנק מחוסר יכולת לנשום ואנשים רצים לכל עבר, יותר נכון חזרה לכיוון הכפר. את חושבת רק להימלט, על הישרדות, רק על הזוועה שהצבא של המדינה שלי שפעם הייתי שייכת לו עושה לך את זה. את חושבת על ההבדל מול גרמניה ועל איך פליטים נסים מביתם.

גייסתי את כל התרגול הבודהיסטי שלי ולא ייצרתי כעס כלפי החיילים האלימים ללא סיבה והייתי רק בכאן ובעכשיו תוך שאני מרגישה רצון להתנצל אל כל מי שהולך ומשתעל ויורק לידי.

גועל נפש יהיה המינוח הכי מדוייק לתאר את המצב. בכל האספקטים.

כשהגעתי למקום שבו עקבות הגז קצת דעכו התיישבתי על גדר אבן ליד כמה אנשים ופרצתי בבכי. אנשים חשבו שזה בגלל המהלומה הפיזית, אבל זו הייתה הנפש.

איזו מציאות אנחנו חיים בה? איך אנחנו מתייחסים לאנשים שלקחנו מהם את אדמתם ועכשיו מונעים מהם לנוע בחופשיות על מה שנשאר ממנה? לקחנו להם את הזכות להתלונן על כך. אילו אמצעים זדוניים יש לנו באמתחתנו? מי החיילים שמרשים לעצמם, שמסוגלים ללחוץ על ההדק של האמצעים הללו, מבלי לחשוב על הילדים שצריכים לגדול עם זה.

כשהתאוששתי, וראיתי את החברה, נפלתי בזרועותיה ובכיתי עוד ועוד שעה ארוכה. התחושה היא שאני עדיין בוכה. פעילים ישראלים שאלו מיד אם זו הפעם הראשונה שלי בבילעין. לא ייאמן שאפשר להתרגל לזה.

תעשו לי ולעצמכם טובה. תיקחו צעיף ממש עבה, תשמרו על קור רוח שעה שאתם נסים מהצבא האמור להגן עליכם ואל תאמינו למה שכתוב בחדשות על האירוע אלא אם כן כתוב שם- לפחות תנו להם להפגין, לפחות אל תתייחסו אליהם כמו אל חיות!

ולמי שעוד לא קרא את הפסט המצויין והמעודכן של עידן על מה שקורה בפרשת בילעין- כולל לחברים שאמרו לי- "אבל הם השיגו כבר ניצחון בבג"ץ" מוזמן. 

ואני רוצה להוסיף את התגובה שלי אצל עידן גם פה. עידן פירסם את התמונה של השתלטות הפלשתניאים על המוצב הנטוש זמנית ואני כתבתי:

וזה היה יפה לחזות בזה אבל מה שעצוב זה שלרוב האנשים, הולכים להציג את זה כאילו הם עשו דבר שלילי. ועוד יותר עצוב זה שחיילי צה"ל התחבאו ופתאום הגיחו, בעצם כמו נתנו להשתוללות להתרחש ואז הגיעו ובאלימות פיזרו את ההפגנה תרתי משמע. הם לא היו שם כל הזמן והיו פעילים שאמרו שאולי בכוונה הם אפשרו את ההריסה של הגדר, כדי שיהיה אפשר אח"כ להאשים ולהסלים את המאבק. מרחוק זה קצת היה נראה כך. 

 

ופה אוסיף שלא ראיתי את השידורים של הערוצים על הפרשייה (שלצערי תישכח מחר) שחשוב לדעת שחלק מהדימויים הגיעו לערוץ 2 מתוך אנשי השמאל כיוון שאנשי הערוץ לא היו קרובים להריסת הגדר אלא ראיינו אנשים שהלכו בפסטוראליות בצעדה הלא אלימה..

אני עדיין מרגישה כאילו חזרתי מהלוויה של מישהו. אולי של חלק מהתמימות שלי.

עדיין גאה להיות בשמאל הרדיקלי

על פרשת השבוע, משפטים, כתבתי פה בנרג'י. אני אוהבת את מה שכתבתי שם ומקווה שזו תהיה לי תזכורת תמידית לא להיות עבד לפחדים, לאוטומאטים השליליים ולתשוקות שלי.

מאוד יכול להיות שאני צריכה להחליף את הכותרת של הפוסט. מאוד יכול להיות. למה לי להסתבך בשביל רייטינג וירטואלי. ובכל זאת. הלימוד שלי, השבוע הזה, כל הזמן נע בין וירטואליות לממשות. בין פחדים דמיוניים (להצהיר כך לאן אני שייכת? ולאן בדיוק אני שייכת? האם זה בכלל מקום?) לפחדים מתוסרטים (סרט לבן! המצויין והמצמרר של מיכאל הנקה) לפחדים קונקרטיים (כמעט להתנגש עם האופניים ברכב בגלל טעות שלי).

הפרשה שהסעירה את הבלוגייה הגיעה גם אליי. והייתה חלק גדול בלימוד הזה. כמה פחדים ומחיקות ודמיון עברו בין המקלדות. כמה שמחה לאיד, כמה מחשבות שווא וצרות עין. גם כמה אמת ואומץ ויכולת ללכת כנגד הזרם ושוב כמה שיכחה וחוסר אונים והרצון לשחרר את הצדק לחופשי ולשנות את פני החברה הפאלוצנטרית והדכאנית שאנחנו חיים בה.

גם אני יודעת בדיוק למי מתכוונים, ולצערי, מהכרות עקיפה-ישירה, גם אני לא מאוד מופתעת. בזמנו הכרתי את חנן גולדבלט וברגע שיצאו השמועות הראשונות, אמרתי לעצמי ולסביבתי שברור. האם היה משהו שיכולתי לעשות? שאלה טובה.

האם עכשיו יש מה לעשות? חברתי לדרך, יולי, עושה את זה. הדרך שלי היא להמשיך בדרך ההומאניסטית-רדיקלית-פמיניסטית שלי. להעביר שיעורים בישיבה החילונית שמצביעים על שורשי ההגמוניה והתפיסות החברתיות שאנחנו חיים בה ולהציע לתלמידים דרך אחרת להתמודד עם הטקסטים המכוננים. או לאפשר את כלי המדיטציה לאנשים בשביל לתת להם הזדמנות לגעת בחופש ביד ראשונה. או לתת תחושת העצמה ליצירתיות של נשים בבני-ברק. וסתם לחייך ברחוב תל-אביבי ולהזכיר לאנשים שהחיים ברגע הזה ממש יכולים להיות יפים.

ובכל זאת, במיוחד משום שבינתיים שום דבר משפטי לא נעשה, אבל בעצם גם בלי קשר, חייבים לזכור שהאדם הוא אדם פרטי! ואין שום טעם או צורך לקשור את עובדת היותו של האיש מחוגי השמאל לעבירה או לעברות שהוא עשה. בטח לא במדינה כמו שלנו שבראשותה עמד קצב, ובכלל בעולם המערבי בו אנחנו חיים, שעברות מין הם דבר מקובל וכאילו לא נראה.

השמאל הרדיקאלי בארץ הוא כל-כך קטן, מושמץ והכרחי שאסור אסור אסור לתת לשום דבר להחליש את כוחו. התכעסתי לראות בלוגרים שניצלו את המומנטום בשביל להשמיץ את השמאל, הם משולים בעיניי לאותם טוקבקיסטים עיוורים המונעים משנאה שבכתבה החשובה שסיקרה את הביקור של ג'ודית באטלר בג'נין. יש שם 600 תגובות שממש לא קראתי, רק ריפרפתי וראיתי את רוח הדברים. במיוחד אהבתי תגובה ששאלה למה זה מופיע במדור תרבות. (ובאמת כל הכבוד לידיעות, שיא המיינסטרים שאיפשרו לכתבה הזו להיות) אני זוכרת את הפעם הקודמת שבאטלר ביקרה במזרח התיכון, זה היה יום של חג לפמיניזם בישראל. יום מפתיע, כי האולם לא הכיל את כל הקהל הגדול שהגיע ונוצר שם באלגן גדול שלשמחתי מצאתי שהוא מתועד כאן.

בשבילי, (ואולי גם לעוד חלק מהשיח) חלק מהאכזבה הגדולה מפרשיית האונס המדוברת או יותר נכון המדוברת בקיטוע גדול, היא בעובדה שעל פניו, שוויון לנשים לא הצליח להשריש את עצמו אפילו במחנה השמאל ההומאני. {ואני לא אומרת את זה בציניות אלא בכאב}. השמאל הרדיקאלי הוא הומאני! ואף טעות, או התנהגות ברוטאלית של שום אדם, ויהא זה ראש המחנה, לא ישנה את העובדה הזו. והרי איש לא עומד בראש המחנה. זו תפיסת עולם של אנשים פרטיים, חושבים וחופשיים, זה כל הרעיון בלהיות רדיקאלי. מדובר פה בטעות של אדם בודד שאנחנו צריכים להידרש אליה, אבל אסור לנו להתייאש ממנה, להסיק ממנה מסקנות ולפזר את המחנה המפוזר גם ככה.

השמאל הרדיקאלי שם במרכז את חופש האדם להיות מי שהוא מבלי להתחשב בנארטיבים ששולטים עלינו, שלתוכם נולדנו, שבשמם סופר לנו שעלינו לפעול או לשנוא קבוצות מסויימות. ונדמה לי שזו הגדרה לפמיניזם ואולי על רגל אחת זה גם מה שלימד בודהה ידידנו. ולתפיסות מחשבה שכאלו אני גאה להיות שייכת. השאלה היא רק איך משכנעים אנשים שזה בכלל לא מחשבות רדיקאליות, אלא המובן מאליו שכולם ככולן יכולים להרוויח מזה.