הופעה חורפית שלי בטלוויזיה…. לקידום פרוייקט "מדיטציה אחד על אחד" לחולי סרטן בבתים

אז הנה ב"עושים סדר" של הטלוויזיה החינוכית עם איפור יפה וסוודר שהשכנה נתנה, הכל לשמר איזו אשלייה… כאן בלינק ולדבר על מה שלא מעיזים לדבר עליו בהכרח- המוות / סרטן /חולי…

במסגרת פרסום המימונה הלכנו לפגוש את המתמודדת שזכיתי ללווות בשנה שעברה במסגרת הפרוייקט, היא הבריאה לא מזמן והסכימה בשמחה לדבר עליו. אני מאוד שמחה שהיא החלימה!!! זה לא נוצץ כמו הטלוויזיה אבל זה אמיתי וחי וכאן תוכלו לפגוש אותה.

לדעתי גלי מסבירה ממש טוב למה כדאי לתמוך בפרוייקט או לספר עליו לאנשים זקוקים לו.

נותרו שלושה ימים לתמוך בפרוייקט וכל החיים להעזר בו…. הנה כאן

וכמובן במוצ"ש הקרוב תעלה שוב ההצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה" בצוותא ת"א. קוראי הבלוג מוזמנים לקבל הנחת ידיד!

יורד בחוץ גשם? השכנים. השכנים נאים בעיניי

(משל למצב?)

אתמול ישבתי בדיוק כאן ודימיתי לשמוע מישהו מבשר את הגשם.

מישהו שכנראה כמוני רצה להיות בזמן ובמקום אחרים.

והרי כל החוכמה היא להיות מרוצה בדיוק היכן שאתה נמצא.

בשבוע הספר האחרון בגיחה הקצרה שלי לכיכר, ניגשתי לגילי בר הלל ולדוכן המקסים שלה בעקבות מה שכתבה על שבוע הספר כאן והצגתי עצמי כשכנתה ברשימות. היא חייכה ותמהה שרשימות עוד קיים או  לפחות שמישהו מתייחס אליו כיישות וזה הצחיק אותי וגם העציב. כן, כנראה שכולם עזבו את הקן ושרשימות זה לא מה שהיה, אבל אני עדיין, ואולי רק אני נכנסת לדף הראשי של רשימות כדי ללמוד על העולם. ומאז אני למדה שאכן, רשימות סוג של התפרק, אבל אני עדיין שמחה על שכניי המוכשרים (גם רכשתי את הספרים הקסומים של עוץ…) גם אם הם סוג של עברו דירה או מתנהלים יותר בעולם הפייסבוק, האתרים העצמאיים או היכן שזה לא יהיה. ולשמחתי עדיין כמובן שמים ברשימות הישן והטוב הפנייה. 

בתור מי שלא נכנסת לאתרי חדשות ואין לי פייסבוק משל עצמי אני מרגישה שאני רק עוברת על הרשימה שהיא עשירה ומלאה תמיד וכך יודעת על מה שבאמת חשוב או מה שאנשים חושבים שזה חשוב ויכולה לנשום בשקט שעולם מסויים עדיין קיים.

אחד השכנים הללו הוא דרור בורשטיין שדרך הבלוג שלו הגעתי לספרים שלו, (כמעט אל כולם, יש לו 11!) לדעות שלו ולעוד ועוד עולמות.

לשמחתי ביום ראשון הקרוב ה13.7 אומנם בירושלים ניפגש.

זה יקרה בשעה שמונה (כלומר אפשר להספיק לגמר המונדיאל שיתקיים בעשר) בספרייה הלאומית.

הסיבה לערב היא שקיבלתי את מלגת פרדס עבור הספר שלי "בת של רב" שיצא בהוצאת אבן חושן (שם דרור בורשטיין הוציא את ספר שיריו הראשון והאחרון)

הכניסה חופשית וזה הלינק לאירוע שם אפשר גם להירשם. בכל זאת ספרייה….

בערב נשוחח על מקורות השראה משותפים, נקרא מהספרים ועוד…

ובכל זאת המצב.

כמה התעצבתי כשנודע לי שגבעת רם החביבה עליי כל-כך ומדשאותיה, סוף סוף מקום אהוב בירושלים, הייתה בעצם שייח' באדר

לקרוא את יוליסס במקסיקו, לצטט ממנו בספר שלי, בלומ'ס דיי שמח!

היום יומו של ליאופלד בלום, גיבור הספר יוליסס של ג'ויס. למרות שהתחושה היא שכל החיים הם סוג של גיבור הספר עב הכרס הזה.

כל שנה אני חושבת שצריך לעשות איזה אירוע תרבותי כמו שנעשה ברחבי העולם המערבי ואפילו פעם פעמיים דיברתי על זה עם בועז כהן שגם תמיד מתייחס ליום הזה, אבל כל שנה מגיע היום ושוב לא עשינו שום דבר… מתאים לבלום!

אני לקחתי רק את יוליסס לשנה שבה כתבתי את הספר שלי 'בת של רב' למקסיקו. בעצם בסוף לקחתי גם את 'מכתבים מנסיעה מדומה' של גולדברג שקיבלתי. אבל החשוב הוא שכך צלחתי את יוליסס!

הרבה שואלים אותי מה ביוגרפי בספר שלי, אז אני מביאה את הקטע שבו הכנסתי משהו על הספר. זה לא התרחש כמתואר אבל אבא שלי באמת קרא ולמד וחושב שיוליסס הוא ספר מופת והוא העביר לו זאת, ולאחר קריאה החלטתי שהוא מזכיר את היצירה התלמודית.

"אבא נעמד על רגליו ובקול נואם אמר "'עיר שלמה הולכת. בתים, שורות של בתים, רחובות, קילומטרים של מדרכות, בעל הבית לא מת אף פעם. אבנים גדולות זה מה שנשאר. מגדלים עגולים'. המילים הללו לקוחות מיוליסס האלמותי אבל…" והוא נופף בידו לעבר הנוף הבּהיר והמשיך במילותיו "אם הייתה לנו אבוקה היינו מאותתים שמחר ראש חודש כמו שהיו עושים פעם והנה, זה מה שבני-אדם משאירים אחריהם, מסורת ותילי תילים של מילים שלעד נחרתות". היה נדמה שהמילים של אבא משפיעות על הנוף שהתחיל להבריק לנוכח שקיעת השמש. זה היה האפקט המיוחד שלו, לספּק רגעי התעלות שנובעים מחוכמה ששייכת לו ובכל זאת מחלחלת אליך. הוא תמיד מספר על יוליסס שלמד באוניברסיטה ונחשב ליצירת מופת של כל הזמנים. אני לא הצלחתי לסיים אפילו את העמוד הראשון שלו אבל בזכות אבא הרגשתי קירבה פמיליארית, כמו ליהדות שמצד אחד העיקה לי על החיים ומצד שני לא יכולתי להתכחש לנוכחות שלה בחיי".

מתוך הפרק הרביעי

ואפרופו הספר שלי, אתמול חתמתי בכיכר רבין וזה היה ממש כיף! נזכרתי קצת במי הייתי לפני שילדתי לפני חודשיים.

והכי מדהים זה שלא הייתי הולכת בכלל לכיכר לולא הביקורת המעולה שהופיע במוסף הספרים בהארץ!

צילום: נינו הרמן

הנה פוסט שכתבתי על יוליסס כשגלעד שליט עוד היה שבוי ולהבדיל אלף הבדלות הספר שלי היה רק חלום… 

וגם הטור הבודהיסטי שהיה לי בנרג'י שייחדתי לתודעת היום המתוארת בספר.

ביקורת משובחת ונדמה לי שגם משבחת בהארץ ספרים או נדמה לי שאורלי לובין תתגאה בי

לפני שבעה שבועות ויום נהייתי אמא.

זה שינה את תודעתי/גופי/ליבי בצורה שעדיין נלמדת ונרכשת.

כמו המחשב, השינה והנהיגה שלי, גם הספר "בת של רב" שיצא ממש לפני כמה חודשים ספורים נדחק מסדר היום, כאמור כמו כל הדברים שמילאו את חיי.

(הדהרמה בעצם לא נדחקה! למזלי! טוב היא לא יכולה להידחק!)

והאמת שהיה לי נדמה שהוא נדחק בכלל מאז שיצא מהמבצע של סטימצקי 1+1

למרות שכתבו עליו נשים מוכשרות כאן בYNET וכאן בNRG והמליצו עליו עוד נשים מוכשרות כמו רקפת זיו-לי כאן, שרון שלו כאן ודורית ישראל כאן. וגם אני מקבלת הרבה תגובות משמחות ומרגשות מחברי עבר והווה/מפסיכולוגים שחושבים שהספר כתוב כמו STUDY CASE משובח/ ומאנשי חינוך שחושבים שאפשר ללמוד ממנו על חינוך!

אבל הנה אתמול, בין הנקות, כשחשבתי לעצמי כמה ציפיות היו לי פעם משבוע הספר וכמה עכשיו כשיש לי ספר אין לי שום חלק בשמחה הזו, הגיעה אליי הודעת טקסט מחבר ובו תצלום של ביקורת בהארץ ספרים שהוא נתקל בה בבית הקפה!

ולא סתם ביקורת. ביקורת מקורא שהבין אותי לגמרי! הייתה לי חוויה דומה עם הקריאה של הקורא הראשון שלי הלא הוא תומר פרסיקו שכתב לי שאלישבע הגיבורה שלי היא דמות שאפשר להתאהב בה!

ולמה אני מערבת את אורלי לובין? כי הכתיבה של המבקר גיא ארליך הזכירה לי אותה. למדתי אצלה את הסיפור "קוצים" של דבורה בארון וכמובן את הספר המפורסם "המשוגעת מעליית הגג" של סנדרה גילברט וסוזאן גובר, שאת שניהם הוא מזכיר בביקורת. אני תמיד חושבת על חיים באר, מורי ורבי כשאני מדברת על הספר אבל עכשיו אני מוסיפה להוויתי גם את מורתי ורבתי במשך כמה שנים טובות את פרופ' אורלי לובין שאף היא השאירה עליי חותם רציני וכנראה באופן תת מודע גם על כתיבתי!!!

משום מה הביקורת לא מופיעה און ליין, וגם ככה עדיף לקרוא קודם את הספר, כי יש שם כמה ספוילרים לטעמי, אבל הנה תמונה שצילם אבי (כבוד הרב) הנרגש!

 

 

 

היום ששינה לי את החיים- העזתי להיות אמא

ב29.7.99 חציתי את דרך נמיר ברגל ונכנס בי אופנוע. קטנוע. ובכל זאת הוא גרם לי לעוף תשעה מטרים וליפול רק על הראש.

אני מדמיינת אותי כמו חץ שלוח, כמו קפיצת ראש על הצד לבריכה, כמו כדורגלן בנגיחת חייו, מפגש מדוייק של ראשי באספלט התלאביבי החם. וודאי רותח לפי התאריך.

אני לא זוכרת כלום מהתאונה או מהתקופה הארוכה של השיקום שאחריו. כן זוכרת את הבגדים שלבשתי שנגזרו בבית החולים. אולי כבר באמבולנס.

בכל אופן, היום הזה באופן מיתולגי הוא היום ששינה את חיי. כלומר המון ימים שינו את חיי כמו היום שהלכתי לריטריט ויפאסאנה, או היום שההצגה שלי התקבלה לפסטיבל עכו או היום שפגשתי את בן זוגי וכמובן היום שבו אספתי את ספרי "בת של רב" מהוצאת "אבן חושן" ויש עוד ועוד ימים מיוחדים שכאלו וגם כאלו שהביאו תוצאות רעות, אבל במובן העמוק כל יום שינה ומשנה את חיי!

כתבתי על יום התאונה לפחות פעמיים ב2009 וב2010

ותמיד כשאני כותבת על התאונה אני שמה את הסרטון הזה, קליפ , שיר מצולם שעשיתי יחד עם נטלי צוקרמן לכבוד הצגה שנקראה זמן פציעות.

ואלו מילות השיר, עם השורה האחרונה שמצמררת אותי, שעולה בתודעתי מאז שב17.4 יצרתי שורה חדשה, שירה חדשה, העזתי והבאתי לעולם את שירה אסתר סאלם. והיום הזה, באמת באמת שינה וישנה את חיי, שוב כמו כל יום, אבל אחרת. והשיר הזה והוידאו הזה שגם מתרחש בבית חולים הוא העד הגדול לשינוי התודעתי שעברתי מהילדות שלי שלשמחתי תיעדתי/שיניתי/יצרתי/ התפייסתי איתה בספר "בת של רב" שלמרות הכותרת שלו מתעסק בעיקר באמהות.

 

עוד יום

היום שוב לא עולה הזיכרון

איך שכבתי בבית-חולים

איכילוב, אז, וזה

לא שיר, זה היום

ששוב חוגג שאני לא

זוכרת- כואב לי

ואני רוצה את אמא

שעומדת לידי- לא אותה,

מישהי שתחכה לי בשער הגן

או בשדה התעופה או בתחנת

האוטובוס לפני שהאופנוע הפיל

אותי לכביש והגעתי לאיכילוב

ללא ידיעה שאני נושמת

ומותר לי להיות עייפה

וילדה שלא יודעת איך

חוצים כביש בעיר לא מדורגת,

לא מומלכת כמו הבית שיהיה לי

יום אחד כשאעז להיות אמא.

קואלת ספרים כתבה ביקורת מעניינת וכנה על הספר שלי! על ציפיות והמיכל הגדול…

ביום שישי בבוקר קיבלתי טלפון נרעש ונרגש מאחת התלמידות שלי לשעבר מבני ברק!

לאחר ציפייה רבה וחצי במחתרת היא וחברותיה השיגו עותק של "למלא את החלל" המדובר והאסור לצפייה במגזר שלהן.

היא לא הבינה על מה המהומה והייתה ממש נרעשת להבין מה היא לא הבינה. בעיקר מהבחינה התסריטאית. טענות על דמות הגיבורה הראשית, על השתיקות המרובות, על הסוף הפתוח ועוד. בין הדברים היא הייתה כעוסה מאוד, אבל ממש כעוסה על אופן ייצוג המגזר שלה.

השיחה המעניינת איתה הזכירה לי שוב עד כמה ציפיות זה פשוט המתכון הכי בטוח לאכזבה! וככל שהן מנוטרלות או נצפות בלבד, מבלי לתת להן כוח, כך אנחנו חופשיים יותר!

לשמחתי, שמחתי לגלות שאני לא רק מתרגלת רעיונות בודהיסטים אלא גם מצליחה ליישם אותם ביום יום!

למי שעוקב אני מצפה הרבה זמן לביקורת על הספר שלי "בת של רב". אני מקבלת אומנם הרבה תגובות חיוביות, חלקם מאנשים ממש שווים! (למרות שכל האנשים שווים….) וגם הרבה מפסיכולוגים, חברי ילדות ועוד, ובכל זאת, ביקורת של ממש כמעט ולא הגיעה. הסנונית הראשונה הייתה רקפת זיו-לי, שלמדתי איתה ושאהבתי את ספרה "קול של פרפרים"!

ועכשיו סוף סוף הגיעה הביקורת הזו של האתר היפה קואלת ספרים זו לא ביקורת בהכרח חיובית ומפרגנת אבל זו ביקורת שאני מעריכה, כי היא כנה מאוד ולא נגמרת בסימן קריאה. היא גם מחדשת לי וגם מזכירה לי את מה שידעתי, זה לא ספר לכל אחד/ת. וכן הוא יכול להיות קשה לצליחה, במיוחד בהתחלה ובכל זאת יש בו משהו.

בכל אופן, הציפייה לא הנחיתה אותי לשום מקום של אכזבה ועל כך אני מאושרת! עולם של כתיבה, של יחס, של דיבור נכון וכנה זה העולם בו אני שמחה לחיות!

החיים בכפר. בזמן מבשרת התפרסמה כתבה איתי וזו הייתה הכותרת, הכוונה לכפר אבו-גוש כמובן….

והיום דווקא "ביליתי" בכפר אחר, בוולאג'ה שממש לא רחוקה מכאן. בוולאג'ה שאיש לא רוצה לזכור שהיום עמינדב ואורה יושבים על חורבותיו והוא בעצם כפר חדש של פליטים שהשתקעו באדמות החקלאיות שלהם ב1948. בוולאג'ה שאיש לא רוצה להפנים שעיריית ירושליים סימנה באמצעו קו מוניציפלי ב1967 ומאז תושביו סובלים ממאבקים שונים ומשונים של זהות, שייכות ועוד.

המאבק ה"טרי" ביותר הוא גדר/חומה שאפילו פורום של אנשי בטחון פסקו שהיא לא עומדת במקומה, אבל כרישי הנדל"ן לא ניאותו להקשיב להם כי כבר נוצרה תוכנית להקים שם גן לאומי.

המרחק בין וולאג'ה לאבו-גוש כה גדול. למרות שעד 1948 לא היה שום הבדל ביניהם. שני כפרים של אנשים עמידים ומשכילים. והנה בין לילה מצבם התהפך. והוא ממשיך להתהפך כל העת.

מעט יהודים מוכנים לחצות את הגבול ולהיות עם חוסר הנחת שרואים ושומעים בוולאג'ה. ואילו הכפר אבו-גוש הופך כבר מהיום שאחרי הסדר למוקד עלייה לרגל לשוחרי חמץ. היום הסתבר לי שיש המון כאלו.

הנה הבלוג של ידידי וולאג'ה למי שרוצה לבקר/להאיר את עיני חבריו הירושלמיים. והנה הכתבה שפורסמה אודות "בת של רב" הספר שלי.

יוצאת לעשרה ימים של שתיקה בהנחיית מורה הדהרמה ג'וזף גולדשטיין שהצטרף לביקור שלנו היום.

מי ייתן והחופש יתרבה בארצנו ובקרב שכננו.

הרשומה המאתיים! ראיון רדיופוני

מי היה מאמין שזו תהיה הרשומה המאתיים.

דווקא עכשיו. המוטיבציה: ראיון רדיופוני שעלה לאוויר. ברשת א'. אודות הספר "בת של רב".

אין צעקה מיוחדת לצעוק הקשורה לכיבוש, למרות שלא חסרות צעקות.

אין חוכמה של הבודהה להעביר לעולם.

אין פרשה לפרוס.

יש רק שינוי. שינוי של זמנים, שינוי של מי שהייתי.

והתמונה הזו מראה עד כמה.

מתוך ההשקה של הספר ב"נסיך הקטן". צילום נינו הרמן:

מטאמורפוזה ליד ארון הספרים

יום של סופרים, סופרות ובית חולים שבסופו, ממש בסופו אני מוצאת את עצמי פותחת "דף" בפייסבוק

וזה מזכיר לי את בן זוגי שאמר בצחוק שאולי אם הוא יצביע לביבי-ליברמן כולם יצביעו שמאלה מהם כי הוא רגיל להיות מחוץ לנורמה.

אז אולי עכשיו שיש לי דריסת רגל (קטנה, באמת קטנה, לפחות מבחינתי) ברשת החברתית (אבל בכל זאת דריסה) אולי כולם יתחילו לתרגל מודעות, לקרוא ספרים, לראות את הפלשתינאים כבני אדם שמגיעים להם זכויות?

אבל נחזור להיום שעוד לא נגמר…

זה התחיל כשאספתי את הספרים (מהמהדורה החדשה) שמגיעים לי מההוצאה הנהדרת שלי אבן חושן ושוחחתי עם העורכת המוכשרת שלי עוז רוטברט.

בגשם כמובן….

ונמשך כשביקרתי בתל השומר במחלקת הילדים חולי הסרטן (אתם לא מאמינים כמה ילדים חולי סרטן יש!) ביקרתי שם את מאיס ואת הוריה המקסימים שהחמיאו לי על השתפרותי בערבית!

וזה גם היה בגשם. בחנייה המרוחקת ביותר….

וזה נמשך למפגש מלבב ומשמח עם שתי סופרות מוכשרות! מיכל פיטובסקי שכתבה את אספלט ושהרה בלאו שכתבה גם את נערות למופת וגם את יצר לב האדמה שאני כל-כך אוהבת את עטיפתו! לשלושתנו יצאו השנה ספרים ואנחנו נעשה ערב משותף שיעסוק בקשיי ההתבגרות במגזרים השונים בהם גדלנו. וזה יהיה ב14.3 בתולעת ספרים!

ובכל הזמן הזה, בדיבור הנשי והמשמח הגשם פסק והשמש יצאה לשטוף את העיר….

וזה נמשך כשהלכתי לבית השני שלי לפגוש לקינוח את הסופר דרור בורשטיין שלא אפרט פה את כל ספריו, אולי רק את זה שלא ידעתי אודות קיומו שנקרא כוס התה שלי. היה כיף לראות שוב, אפילו במפגש ראשוני של שני אנשים איך הדהרמה היא ים רחב של חוכמה ושמחה שאפשר לנוח בתוכו. בדיוק כמו הציטוט של ג'ק קורנפילד שהופיע בפייסבוק של עמותת תובנה: אי אפשר לעצור את הגלים, אבל אפשר ללמוד לגלוש . מחר דרור ואני ניפגש בפעם השנייה אל מול קהל. בשמונה בערב. פרטים פה. בעצם זו תהיה החשיפה הראשונה שלי כשהספר שלי לצידי. מעניין.

וכשיצאנו אל הרחוב נראה היה שהרחובות התייבשו….

בהחלט התברכתי היום, היום! במפגשים משמעותיים. וזה כולל גם מפגש קצר עם מורות של עמותת תובנה ושיחות טלפון עם חברים וחברות, וכמובן בן זוגי שהתעקש שלמרות הגשם שהתחיל והברקים והרעמים שנלך לאכול ב24 רופי. מאז שהוא הפך טבעוני, יש לו זכויות יתר…

ועכשיו הפייסבוק. הפייסבוק הזה. בשתיים בלילה. האתר הווירטואלי הזה שתמיד איים/מאיים עלי. אני בוחרת לשכשך בו את רגלי. לחפש חברים. להציע חברות. בשביל הספר שלי. לא ציפיתי לזה. אין את מי להאשים. אפשר תמיד לסגת. אפשר להנות מהשיר של זוהר ארגוב שבנזוגי משמיע לי: "את לי יום, את לי לילה". אפשר בעיקר לאחוז בהכל בקלילות. ולגלוש בים האמיתי של החיים!

שכנים על מדף הספרים בחנות, מדברים על דהרמה וכתיבה במציאות

הפוסט הזה מזכיר לי את המחזה של ענת גוב ז"ל "חברות הכי טובות" בשורה "אני ודוסטויבסקי באותו מקצוע".

אז הספר שלי "בת של רב" יצא לאור, אפילו כתבו עליו יפה בווינט. והיו בינתיים בחירות ועוד הרבה ספרים יצאו מאז, (פחות מחודש) שכתבו עליהם ואני לומדת שוב את אומנות ההמתנה עד שמישהו יכתוב עליו ביקורת. ואז בטח יהיה לי קשה או סתם אחר ומוזר, אבל זה אחר-כך, עכשיו יש כאילו המתנה. לא כיף. אבל כשלוקחים את זה פשוט כמו מה שזה, זה גם לא נורא.

והוא דווקא בחנויות הספרים הגדולות וגם הקטנות ואפילו במבצעים. רק עכשיו אחרי חודש אני הולכת לבקר אותו. לראות על המדפים. כיף שאני כל-כך אוהבת את העטיפה!

ובכל זאת אין הרבה דיבור אודותיו. האם זה בגלל שקונסרבטיבים זה לא מספיק שחור-לבן, לא מספיק מעניין? האם זה כי זה ספר הביכורים שלי, ולמרות דברים שעשיתי כמו מחזות וטורים שפירסמתי בנרג'י, אני לא אייטם? האם זה כי אין לי קשרים וההוצאה שלי קטנה? לא חושבת שיש פתרונות. ובין כה וכה לא חושבת שהם רלבנטיים. זה פשוט מה שזה.

וזה נחמד. שאלות. וכמובן אפקט הזמן שצריך לעבור ושוב הזדמנות לתרגל ולראות מה כן ישנו בחיים. התגובות האישיות שאני מקבלת, השמחה של ההורים שלי, חיי היום יום המשמחים שלי ושל בנזוגי. חיים.

ובתוך כל זה נוצרים הרבה שיתופי פעולה משמחים ואחד מהם הוא מפגש שיהיה לי עם הסופר המכובד דרור בורשטיין. נדבר על דהרמה (מה שלימד הבודהה) ועל כתיבה, על הספרים החדשים שלנו. הספר שלו "אחות שמש" כפי שכבר נכתב בהרבה מקומות הוא מצויין! בניגוד לאחת הביקורות אהבתי מאוד את החלק האמצעי של הדיבור המקוטע, המשלב זכרונות והתבוננות ראשומונית. הוא הזכיר לי מדיטציה וכמובן את כתיבת יואל הופמן וגם חלקים מיוליסס.

המפגש שלנו יקרה במקום שבשבילי הוא בית, בבית הסנגהה של עמותת תובנה. זה בשבוע הבא, ב31.1 יום חמישי בשמונה בערב.

בינתיים מבלי לדעת, חבר שלח לי תמונה (לפחות החברים מתרגשים…) בה הוא צילם את הספר בחנות סטימצקי בממילא ירושלים, בדוכן המבצעים 1+1 ובמקרה, לגמרי במקרה, הספר שלי הונח דווקא ליד זה של דרור. הייתי רוצה לומר שזה סימן טוב לבאות אבל זה כנראה רק מה שזה.

נראה שהוא שומר עליי…