ארכיון קטגוריה: מהות

פרידה מדניאל דיוויס, חבר יקר שלימד אותי לנהל מטבח, כוחה של סנגהה בזמן משבר ועוד.

ביום חמישי בערב דניאל נפטר או כמו שזיו כתבה דניאל עזב את הגוף שלו. כמעט שבוע אחרי יעל שמחה. הם היו קשורים מאוד זה לזה וגם התייחסו אחד לשני כאחים. כשראיתי שדניאל לא היה בהלוויה שלה, ידעתי שהסוף קרוב. ועדיין זה כל-כך כואב. כמה מאמצים הוא עשה לחיות, כמה מנוחה וקבלה של המצב היו לו. הוא חייך כל-כך הרבה ואמר שהוא אפילו מסתקרן לקראת השלב הבא. פשוט מדהים. מורה.

לי זה עצוב, כי זה האדם השני ששירה שלי, שהיא כולה בת שבעה חודשים, הכירה ועכשיו איננו. היא וההריון שלי תמיד יהיו קשורים ליעל שמחה ולדניאל. 

בערב גשום אחד, בינואר, בסופה ירושלמית אספתי אותו מביתו בבית זית ונסענו לתרגל מדיטציה בעיר עם עוד שתי חברות יקרות לסנגהה. דניאל עם מחלתו ואני בשבוע 25 של ההריון (קצת יותר מחצי) וגשם זלעפות ובכל זאת החלטנו לנסוע. כוחו וקסמו של התרגול. חנינו את האוטו בעיר ובדרך אליהן, החלקתי על פלסטיק, התגלצ'תי והשתטחתי על הטוסיק כולי מפוחדת על הגב וכמובן על העוברית הקטנה שלי. דניאל הרים אותי ממש מהר ובהושטה החזקה שלו, בידיעה של המחלה שלו, שכבר הייתה במצב קשה, כבר משהו בי ידע שיהיה מה שיהיה ואין מה לפחד, רק להיות עם התחושות הגופניות. ישר בכיתי ואמרתי שאני בסדר רק חוששת לבטן ודניאל החמוד אמר שהוא לגמרי שכח שאני בהריון ורק נורא דאג. הגענו לבית החברה, שהיה ממש סמוך והערכנו נזקים. מיד אכלתי עוגיות מתוקות ושכבתי להרגיש אותה. ואכן היא הגיבה. נשארו רק כאבי היד והגב.

התלבטתי עם בנזוגי מה לעשות והחלטתי שמכיוון שהרגשתי אותה, אשאר למדיטציה, לשיחה שאחרי ואחר-כך נראה.

זה היה ערב מאוד מיוחד, כוחות החיים והמוות, ואי הידיעה שלנו, המסתורין הגדול והמתוק, ההרגעה של דניאל נכחו בחדר.

בשלב מסויים החלטתי שכדאי שנלך ודניאל התנדב ללוות אותי לטרם-טיפול רפואי דחוף. לצערי הוא לא היה יכול לנהוג וכך עם יד דואבת נהגתי לשם. אבל חוץ מזה, דניאל היה המלווה המושלם. בתור מי שמתורגל בבתי חולים, זה היה לו מיוחד להיות המלווה לשם שינוי והאחראי הבריא. העברנו הרבה זמן בשיחה, בהודייה, בצפייה של חולים אחרים, בהחלפת תפקידים.

גיבסו אותי וגם אז נהגתי אותנו בחזרה לבתינו. יודעת שהיה לי שם שיעור מאוד גדול בקבלת החיים כפי שהם, כולל כל מה שהם מביאים לפתחך. אחרי כמה ימים ירד שלג.

הנה דניאל ביו-טיוב מספר על המחלה והדרך שלו

גילי בן אוזיליו זכרונה לברכה כתבה: ונניח שאני גם חולת סרטן, גם ענייה, וגם עולה חדשה, או יותר מזה, מה אם אני חולת סרטן פלסטינית? יהיה זה אך טבעי שהחייל הצעיר העומד במחסום יעמוד על דעתו שאני לא בדרך לכימותראפיה ויתעקש שהגידול שבבטני הוא מטען חבלה, כי אז אני לא רק חולת סרטן, אני היא הסרטן, ואת הסרטן צריך למגר.

גילי המוכשרת שנפטרה ב2009 כתבה את זה בתוך רשימה שנקראת "אלפון" ושהופיעה בכתב העת מטעם. שימח אותי לראות שהם העלו את כל הטקסט היפה הזה לאינטרנט. הנה כאן

השורה שציטטתי לקוחה מתוך המקטע הזה:

 קונספירציה

כמו רוב אזרחי ישראל, נצמדתי למקלט הטלוויזיה, והקשבתי לנאומו של הרמטכ"ל, שדיבר על האויב הנוכחי שלנו כסרטן ששלח גרורות, שצריך לכתוש אותו, למגר אותו. למה לא איידס בגוף האומה? למה לא פרקינסון הבא לכלותנו? אבל כשהרמטכ"ל אומר את המלה המפורשת: סרטן, בריש גלי, וקולו בוקע מאריזת המדים המרשימה, הוא יוצר את האפקט הראוי: וגורם לי לרוץ לשלשל. אם יש לי סרטן, ואם האויב הוא הסרטן, ואם האויב, שהוא הסרטן, שוכן בגוף האומה, אז אני גוף האומה? ואם אני גוף האומה, איזו מין אומה אני? האם אני מגינה על גופי היטב? או שמא יש לי אחריות מסוימת לצמיחת הסרטן שלי? ואולי אני לא רק האומה, אלא גם הסרטן, אולי גם אני חלק מהסרטן שבגוף האומה? איזו תועלת אני יכולה להביא לאומה? ונניח שאני גם חולת סרטן, גם ענייה, וגם עולה חדשה, או יותר מזה, מה אם אני חולת סרטן פלסטינית? יהיה זה אך טבעי שהחייל הצעיר העומד במחסום יעמוד על דעתו שאני לא בדרך לכימותראפיה ויתעקש שהגידול שבבטני הוא מטען חבלה, כי אז אני לא רק חולת סרטן, אני היא הסרטן, ואת הסרטן צריך למגר. בעודי יושבת על האסלה אני מהרהרת, בין התכווצות אחת לשנייה, שבעצם אין זה מקרה שהצבא משתמש בעולם הדימויים מתחום הרפואה, והאגודה למלחמה בסרטן משתמשת במטאפורות מיליטריסטיות. אולי נרקמה לה קונספירציה קטנה? אולי הסרטן הוא אמצעי דילול לעודף החלשים בארצנו הקטנה? מה כבר יקרה אם כמה מאזרחיה החלשים, הנתמכים של המדינה ימותו ויפטרו את המדינה מעוּלָם היקר? אולי יש להם הסכם עודפים: מי שלא ימות במלחמה, ימות מסרטן, ולהפך – השורדים את המחלה ימותו מפגיעה ישירה של טיל.

חזרתי אל הטקסט שזכרתי אותו היטב כשחיפשתי אותו בשביל חברה מוכשרת (יהודייה) שמתמודדת עם סרטן. את הקטע על הסרטן הפלשתינאי שכחתי.

לצערי החיים מזכירים לי את זה שוב ושוב! יותר נכון, החברה הפלשתינאית שלי בת התשע מזכירה לי זאת. חבריי בדהרמה מעורבת חברתית כתבו:

אחרי חצי שנה כמעט של טיפולי כימותרפיה מאיס נותחה, עצם הירך שלה עם הגידול הסרטני נכרתה ובמקומה הושתל "מסמר". אחרי הניתוח מאיס סבלה זמן רב מכאבים קשים שהסבו לה ולמשפחתה סבל רב. בשבוע שעבר היא היתה אמורה לחזור לבית החולים כדי להמשיך בטיפולי הכימותרפיה שהופסקו מאז הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה בה היא היתה צריכה לעבור את המחסום כשהיא בכסא גלגלים. למרות הנסיונות שלנו לתאם מראש את המעבר עם המת"ק (מנהל התיאום והקישור) כדי שהוא יעבור חלק ככל האפשר, הבדיקה הביטחונית היתה ארוכה ומציקה: אבא של מאיס נאלץ להוריד אותה מכסא הגלגלים שנלקח לבדיקה ולהושיב אותה על כסא אחר לאחר מכן בדקו גם את מאיס – ילדה בת 9 – שבגלל ההשתלה לא יכולה לעבור במכשור הבדיקה המגנטי. אנחנו ממשיכים את הדיבור עם המת"ק ושם הבטיחו שיתאמצו כדי שבעתיד הבדיקות הללו לא יחזרו על עצמן.

גם לפני הניתוח כל מעבר במחסום, אספתי אותם כמה פעמים היה קשה ולא נעים, ועכשיו פי כמה!

שלא לדבר על זה שכשהגיעו לבית החולים, התברר שאין מקום להמשיך בכימותרפיה והחזירו אותם לביתם. אבל זה כבר סיפור אחר. זה היה יכול לקרות לכל אחד. אבל לא כל אחד עבר את מה שעבר בשביל להגיע לבית החולים. ויצטרך לעבור את זה שוב השבוע.

כמו שכתבתי בעבר, להיות חולה סרטן זה באסה, להיות חולה סרטן פלשתינאי זו באסה מכופלת!

מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו חזקים ובריאים, חופשיים מסבל שנגרם על-ידי בניאדם ומאושרים!

 

כוס התה שלי- שיחת דהרמה ביתית מנצחת! וכמה מילים על עלטה- סרט ישראלי בכלל בכלל לא רע! אפילו טוב.

 מה זה שיחת דהרמה? דהרמה זה מה שלימד הבודהה, אפשר לומר התורה שלו. אבל זה לא תורה כמו שאנחנו רגילים לחשוב, מסודרת ונשנית ובלתי מעורערת. דהרמה זו מציאות, זו אהבה, זה החיים.

בשיחת דהרמה בדרך כלל שומעים מורים שחולקים מניסיונם, מהידע שלהם את הטקסטים המיוחסים לבודהה ובעיקר את הגישה שלהם לנושאים כאלו או אחרים. החלק המשוחח שייך למורה אבל כמובן שהמילים שלו או שלה משוחחים עם העולם הפנימי שלנו שפוגש את המילים.

בתקופה האחרונה, עת אני מתחילה את החודש התשיעי להריוני אני שומעת הרבה שיחות דהרמה כשאני מתקשה לישון. שומעת אותם באייפד, לבד. במקרה הטוב אני לעיתים נרדמת תוך כדי ובמקרה היותר טוב זוכה לשמוע שיחה שלמה שמאזנת אותי ופותחת אותי למצבי כפי שהוא בלי פרשנות.

השבוע זכיתי לשיחה מיוחדת, בייתית במובן שחלקתי אותה עם בנזוגי, וגם בסלון ולא במיטה, וגם בשעה נורמלית של הערב ולא בשלוש לפנות בוקר וגם היינו מצויידים בכוס תה.

קראנו את ספר הילדים של דרור בורשטיין כוס התה שלי והתמוגגנו. העומק, הפשטות, הציורים המשונים, כולם מעירים אותך לחוות את החיים כפי שהם ולהסתכל עליהם קצת אחרת. מצד אחד כמו ילד, מצד שני כמו חוקר גלקסיות, מצד שלישי באהבה ובקבלה. לא באופן הרגיל בהם החיים הם נגדי או בעדי, לא במובן שהחיים הם אתגר שאני צריכה להפיק מהם כמה שיותר, שאני צריכה לפחד או להגן על עצמי כל הזמן, אלא שאני חלק מהחיים.

הספר של דרור מציף את כל האמת, האהבה והסקרנות הזו דרך ילד אחד שמקבל כוס תה, וזה די נפלא ומיוחד בשביל ספר ילדים שהמבוגרים מוזמנים גם לחוות אותו בתור לימוד. לא לימוד לצורך השכלה בהכרח, או קריאה בשביל לסיים אלא לימוד לשמו, לשם שמיים כמו שאומרים בעולם היהודי….

ובכותרת כתבתי גם על עלטה. לכאורה אין קשר בין הסרט הישראלי החדש עלטה לספר הילדים של דרור בורשטיין (בעצם אולי התמונות החשוכות של מאיר אפלפלד?) אבל מי שיקרא את הספר, יראה שאין כזה דבר אין קשר, כי הכל קשור להכל. בעיקר כי עלטה (שמשום מה לא קיבל ביקורות טובות מלבד כאן בלינק) מאיר את החיים קצת אחרת. שואל שאלות ולא מרפה. הסרט הוא סרט ביכורים שעוסק באופן ממש אחר בסכסוך המוכר לעייפה שלנו עם הפלשתינאים.

הסרט הזכיר לי משהו שראיתי בפייסבוק בעקבות טרוניותיה של לימור לבנת על הסרט המצויין חמש מצלמות שבורות. וזו האמירה: הבעיה בהסברה הישראלית היא המציאות!

יותר ספרים כמו של דרור שירככו את חיינו, ואמירות כמו של אובמה- להכניס את עצמנו לנעליים של שכנינו והמציאות יכולה להשתנות, להתגלות כדבר הנפלא שהיא.

 

מוות. חיים. פתאום ביום בהיר אחד. מוות, מילה גדולה. בכל שניה משהו/מישהו מת, כל שניה משהו/מישהו חי. היום, בעצם בלילה שעבר, מת דרור אלוני שחי עם סרטן כמעט 15 שנה, שלמד ולימד המון על החיים ועל המוות.

כל הזמן אנחנו לא מספיקים, מפחדים מהמוות ולא רואים את יפי החיים, את השמחה הפשוטה בהיותנו בריאים.

אני לא הספקתי לכתוב כמה אהבתי את הספר של דרור אלוני, אבל הספקתי לפני שבועיים לספר לו זאת באופן אישי.

ופתאום ביום בהיר אחד, ובאמת היה היום בהיר, ולמרות שזה היה יחסית צפוי, דרור מת.

אבל כל ניסיון החיים שלו, ההשראה המדהימה שלו, החיוּת שלו לא מתה. היא לא יכולה למות כי היא אמת.

הספר שלו הוא ממש לא "ספר לחולי סרטן". כמו שהוא אומר בפתיחה; כולנו חולים באיזה שהוא אופן. והספר יכול לתרום לבריאות של כולנו. זה ספר של מסע ושל התמודדות עם כל הפחדים, וה"לא מספיק" ובקיצור, עם החיים, שבמקרה המספר הוא גם חולה סרטן שמתמודד עם החבילה שהוא קיבל בכנות, באומץ ובסקרנות.

מוזר יהיה לקרוא את הספר בידיעה שהמחבר שלו מת. כשקראתי את הספר ידעתי שמצבו לא הכי טוב וזה היה מאוד מנחם לדעת שיש סוף טוב אי שם באופק. כמה אנחנו מכורים לסוף טוב…

ועם הידיעה הזו ועם הידיעה על המצב של דרור, תוך כדי קריאה ההתמודדות שלו עם החזרה של המחלה בכל פעם שהוא התעודד העירה אותי בצורה שקשה לי להסביר.

מי ייתן והאהבה שהוא הפיץ והלימוד שהוא חווה בחיים הקצרים שלו יהיו השראה יומימית לחיים והכנה טובה למוות שבוא יבוא.

גם אני יכולתי למות מגאז

שלשום בבילעין או לפני שישים ומשהו שנה בפולין או לפני יותר מעשור אחרי קיום יחסי מין שאני לא בטוחה אם הם התרחשו  בהסכמה. במה בכלל אני בטוחה? האם בנתונים שאחת משלוש נשים עוברת הטרדה מינית?

אבל למזלי  לא הייתי נוכחת בכל האירועים האלו או שאולי כן?

אומרים שתזמון זה הכל.

 וגאז. יש לו כל-כך הרבה אסוציאציות.

אחד המשפטים הטובים בסרט מדוזות הוא" כל אחד מאיתנו הוא דור שני למשהו".

וגם אומרים שהכל נמצא בראש.

אמרו לי לפני הפעם היחידה שנסעתי לבילעין, שזה הולך להרגיש כאילו אני הולכת למות מחנק אבל מאוד חשוב שאזכור שאני לא הולכת למות.

אנחנו מאכילים את עצמנו בכל כך הרבה שקרים.

וגם יכולתי להיעצר כמו יונתן פולק בכמה מהההפגנות הדמוקרטיות כנגד המלחמה של לפני שנה שמעליב להיזכר בהן, להיזכר בתחושת הבגידה של מי שאמור להגן עלייך, לייצג אותך, שלטון שדובר את שפתך.

אז כן האשימו את משה קצב, אבל מה עכשיו עם היומיום?

מה  עם גבולות ההסכמה והשקרים שאנחנו מרשים שיאכילו אותנו בהם כמו כל ביקור בקניון שמספר לנו שחסר לנו משהו ושמישהו יכול לספק לנו את מה שצריך. ושחומה מסויימת יכולה להגן עלינו. ושמפגינים הם מפרי סדר. אולי הם מתקני סדר?

 רציתי לכתוב על הספר סיפור קטן ומלוכלך של רוני גלבפיש.

ספר מצויין ומרגש ומפעים ומרשים. וגם מטריד. ספר שמאתגר אותך ושואל אותך שאלות על הסיפורים הקטנים שאתה שם בצד, על האמיתות הקטנות שאתה מחביא מעצמך בכל מיני רבדים.

 הספר כל-כך חי וכתוב היטב עד ש היו רגעים בהם הנחתי אותו בצד. הרגשתי שהוא פולש אליי ולא רציתי להמשיך ולפגוש את השאלות, את העבר, את ההווה.

הספר הוא טוב, במיוחד המחצית הראשונה שלו כי הוא נותן להכל להיות נוכח. הוא לא פותר ולא פתור. הוא מציף ולוקח אחריות על ההצפה.

יוצא בימינו כתב עת בודהיסטי ישראלי  מקוון. הוא עוסק באהבה כפי שהתכוון אליה הבודהה. לטעמי זה מבורך ונהדר ותודה לכל העוסקים אבל הוא מעלה לי את התהייה איפה נפגשת הדהרמה עם המציאות הישראלית האכזרית היומיומית נעדרת החמלה והאהבה והשמחה  וההכלה.

ותמיד יש עוד מה לכתוב ועוד זווית להאיר וכל אחד ואחת עושים את מה שהם יכולים.

והאם?

וכל אחד ורמת ההזדהות שלו עם מאבק זה או אחר או מוות או אונס זה או אחר.

והמחוייבות לחיות את החיים. חיים טובים. חופשיים. לשמוח שלא מתתי ולא נאנסתי ולא נשטפתי בשבוע האחרון בשום קניון או משום משפט שנאה או ביקורת שהופנתה לעברי.

לא להפסיק להודות על החופש שיש לי. ולא להפסיק לכאוב עם כל מי שלא זוכה בחופש שכזה.

חברות וחברים יקרים,

 

תמכו במאבקם של עובדי מוזיאון ישראל הלא מאורגנים ובכללם מורי אגף הנוער.

מרבית מעובדי המוזיאון מועסקים דרך חוזים אישיים, חברות כוח אדם וקבלני שירותים.

 

קראו להנהלת המוזיאון לכבד את עובדיה ולאפשר להם להנות מן ההסכם הקיבוצי הקיים במוזיאון לחלק מן העובדים.

כמו כן, דורשים העובדים הלא מאורגנים, לממש את זכותם ולבחור בבחירות לועד העובדים שיתקיימו בקרוב.

 

אנא חתמו על העצומה –
http://bit.ly/hEjRnF
שתפו בפייסבוק –

לקשר עם מארגני המאבק –
teacherswing@gmail.com

 

CAUSE I'M FREE!

הייתי חייבת לבחור בכותרת לועזית כי זה היה הפסקול שהתנגן לי בפנים ובחוץ באחד הימים השמחים של חיי, יום השחרור מצה"ל. אם היה לי סורק, הייתי מעלה את התמונה מהבקו"ם בה אני לבושה במכנסיי עבודה כחולים קצרים של קיבוץ וחולצת פסים שאהבתי כי נקנתה ב'גולף' לא הייתה שאריות שקיבלתי בירושה וחשבתי שהיא מחמיאה. מה שכן, החיוך חמוד חמוד.

במסגרת דפדופיי ביומן ישן ומקוטע שמתחיל ב1993 מצאתי בהפתעה ובשמחה, סוג של תיעוד. מה5.10.96

כן, שוב אני והפעם יש לי סיבה. עוד יומיים אני משתחררת מצבא ההגנה YES! ועוד 4 אני בת 21 וכל זה אומר דרשני. מה גם שאחי הגדול טס לשנתיים, הווה אומר תקופה חדשה בפתח ועוד ימים טובים יבואו אלינו. זהו, הייתי חייבת להנציח את הרגע, את תחושת האושר העילאית של בנאדם לפני שחרור, את ההרגשה שמפה רק טוב יכול לצאת {בתקווה שאסונות לא ירצפו לי את הטוב ברע} חוץ מזה אני כבר לא בתולה. חשבתי שאני אתעד את זה בזיקוקין ובמסיבות או לפחות סיפור נוגה ביומן, אך זו סתם עובדה אחת מיני רבות ולא שום דבר מרגש. חבל קצת אבל אם יש דבר חסר טעם בעולם, זה להצטער על משהו שעשית ואתה לא יכול לתקן.

ואז אני כותבת שם עוד כמה דברים לא מאוד מעניינים ובכל זאת מביכים (כן, יותר מביך אבל פחות עצוב ממה שכבר חשפתי פה למעלה) ומסיימת כך

זהו, העיקר שבעוד יומיים אני בחוץ, ציפור דרור וזהו. כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב

 

משמח אותי שלמרות איך שאני תופסת את הנערה המתבגרת שהייתי, בטח הנערה המתבגרת הציונית (אם כי תמיד החשבתי עצמי כשמאלנית חריפה) שגדלתי להיות, אני רואה שהייתה לי גם חוכמה ואינטואציה בריאה לגבי הרבה דברים.

עוד קטע מפתיע שמצאתי ביומן הזה מה-2.7.94, מהזמן בו הייתי בשנת שירות של הצופים ועוד עמדתי בבתוליי שחשבתי שהם הם המקור לחוסר הנחת בחיי.

זה ממש מתסכל שבסוף אני אשאר לבד. אולי בגלל הכפירה שלי בתנ"ך אז אני לא אזכה לזוגיות המובטחת של נוח

לא ידעתי שהייתי מודעת כל-כך למהלך ההתנגדות שלי לארון הספרים היהודי שהיה העורק הראשי של הבית שלי. ושגם ייחסתי לו כזו חשיבות מפחידה.

אבל זה משמח אותי במיוחד כי זה הקשר לכתיבת הפוסט הזה!

פתחתי את הבלוג בגלל פרשות השבוע. האם בתת-מודע ניסיתי להתחבר ממקום חדש לתנ"ך רק בשביל שאחזור לדרך הישר וכמו אקבל פרסים על התנהגות טובה? אני לא חושבת. אולי פעם.

היום, ורק בזמן האחרון למעשה, אני בהחלט עוסקת בפרשות ובכלל בטקסטים יהודיים ממקום  חופשי ושלם, עד שזה לא מאיים עליי בכלל. למען האמת, בריטריט הקצר שניהלתי ושעסק בחיבור בין בודהיזם ליהדות פלוראליסטית, עלה בי קול מאוד ברור שאמר לי- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים. וזה משפט שאפילו יותר מרגש מהשחרור הרשמי והמשמח שהיה מצה"ל.

אז בעצם עברה שנה מאז שהבלוג נפתח. לפי השנה העברית אפילו טיפה יותר, כי התחלתי בפרשת שמות ולפי השנה הלועזית טיפה פחות, כי התאריך מצביע על ה22.1 וזו עוד תהיה לגבי התאריכים- איך אפשר שלא להשתגע עם הזהות היהודית בעולם המודרני שלנו?

הבנתי ביום שישי האחרון, יום שהיה קסום ומשמעותי וכמו הוציא את המשפט ההוא מהריטריט- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים, מהמחשבה לפועל ולחיים, הבנתי שסיימתי מעגל בבלוג הזה והוא כבר לא צריך לקבל את השמות של הפרשות. אני חופשייה מגבולות עצמי!

אני כמובן מחוייבת לפרסום הפרשות בנרג'י, פרשות שאני יותר ויותר נהנת לכתוב ולקבל פידבקים מתוקים מכל מיני זרים וגם אקשר לשם את מה שאכתוב, אבל אני עמדתי בהתחייבות שלי, אי אז כשגרתי בדרום הארץ, בתקופה של קץ הלחימה הנוראית ההיא שכולם כבר שוכחים. רק נזכרת וזה כבר מכעיס!

כמה הומאניים ורחמניים אנחנו יכולים להיות כלפי הנפגעים מאסונות טבע מרוחקים כמו האיטי וכמה ערלי לב ואכזריים אנחנו יכולים להיות כלפי מי שנפגע מהאש שלנו. מי שאנחנ וצרים יום יום על חייו? פה ממש קרוב…

והחיים שלי עדיין נפרסים ויש בהם כל-כך הרבה חופש שאני מודה לכל מי שמאפשר לי אותו ואם ארצה אטבול בארון הספרים היהודי ואם לא אז לא. אני מחוייבת רק לערך החופש של כל בני האדם באשר הם .כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב

יצירה יהודית- פוגל, כהן, בנאי וגם פוקס… בית התפוצות

לא יכולתי לתאר לעצמי שכך אתעורר ואשמח מהליכה לא צפויה לעבודה.

כשהתחלתי לעבוד בבינה, התחלתי במחלקת סמינרים, וזה כלל העברת סמינרים לתיכוניסטים בנושא זהות יהודית. היו כל מיני תיכונים וכל מיני ילדים וכל מיני גישות, והלימוד העצמי, בו פגשתי את עצמי בכל מיני זוויות וגם חברים יקרים (במיוחד אחת אהובה) היה אינסופי ורחב כמו הפוסטר שהיה לאבא שלי במשרד הרב בבית הכנסת שהכיל את ים ההלכה.

בשנים האחרונות התעסקתי רק בפרוייקטים של פרשת השבוע ושל לימוד קבוצות קבועות בישיבה החילונית. השבוע ביקשו ממני לבוא ולהעביר משבצת בסמינר. אמרתי לא. אמרו לי שזה לאנשים בוגרים, מרכזים של תנועת הצופים (בה גדלתי!) עדיין ניסיתי לומר לא, ימי רביעי אמורים להיות מוקדשים לכתיבת הפרוזה או המחזות. אמרו לי שזה בתל-אביב, בבית התפוצות, אמרתי שרק אם לא תהיה בררה ואז כשאמרו שזה על אהבה. התחלתי להיסדק….

כך מצאתי את עצמי הבוקר בקו 25 המוכר לטובה בדרך לאוניברסיטה בה הכל התחיל. לא הכל, הכל, אבל שלב מכונן וגדול מכינון חיי הבוגרים.  האמת שכשהתחלתי ללמוד קולנוע בשלהי 1998 אפילו עבדתי בתנועת הצופים. וגם נפרדתי ממנה.

הבוקר ראיתי את הבדל השנים. התלמידים אותם תלמידים, הבנות עדיין מעוצבות, הבנים עדיין סקסיים ומביטים, ליותר אנשים יש מכשירי האזנה באוזניים, יותר אנשים מפחדים להידבק בשפעת, אבל אותם מבטים ושיחות שלשם שינוי לא הייתי חלק מהן. היה לי בדל של מוסף ספרים שמישהו השאיר בתחנה (בטח לא תלמיד של מדעי הרוח…) ושקעתי בו. במיוחד נהנתי מהביקורת של חגית גרוסמן היקירה על ספר השירה החדש של יקיר בן משה)

חשבתי לעצמי, כמה חבל שכל אותם בקרים בהם נסעתי לאוניברסיטה לא הייתי כה שלמה ומאושרת עם עצמי איך שאני, ומצד שני, זה כנראה לא היה יכול להיות אחרת. הייתי צריכה לעבור את כל המסע בשביל לחזור כך שלמה בפסיעותיי. מי יודע לאן כל האושר הזה עוד יכול להתגלגל….

כך שכן, אפשר לומר שכשהגעתי לבית התפוצות (שגם הדרכתי בו בצבא לפעמים) כבר הייתי עם עיניים פקוחות ולב שמח. אבל באמת שמה שפגשתי פה היה מפתיע ומרנין, בצורה שקשה לתאר.

בית התפוצות עבר מהפך ששוב מחזיר תקווה שדברים יכולים להשתנות. המקום היה אחד המקומות הכי יהודיים-גלותיים (במובן השלילי שאפשר לתאר) מקום קודר ללא חלונות (זה הפך להיות חלק מהעיקרון המנחה שם שדיברנו עליו בהדרכות) משהו משמים שלא מפתה עיסוק בזהות היהודית החדשה, משהו שמשאיר את הזהות מוגדרת למקום רחוק ולא שייך לכאן. מקסימום מותאם לחובשי כיפה בלבד.

והמקום הפך מואר ורחב ומאיר עיניים, מרמת בתי השימוש (לא לזלזל, זה חשוב מאוד!) ועד למרפסת הצמודה לארומה ממנה אפשר לראות את הים! מה מסמל יהדות חדשה אם לא הים התל-אביבי.

בקומת הכניסה, איפה שעוד לא צריכים לשלם יש חלל של יודאיקה מודרנית עם שומר צעיר וחתיך, ובכלל המקום חי! כמובן שעם כזו חיוביות גם הסדנא הייתה מוצלחת ומעודדת, חזרו לצופים כמה אנשים ביקורתיים וחינוכיים עם אהבה בעיניים והם מובילים מהלכים חדשים וליבראליים שנחסכו ממני כשהייתי חניכה ומדריכה לפי שטנץ ציוני כוחני.

והאמת שמזמן רציתי לכתוב על יצירה יהודית. וההתחדשות הזו פשוט התפרצה עליי.

אז נתחיל בדוד פוגל שכתב את חיי נישואים שרק עכשיו אני קוראת. קיבלתי אותו לפני כמה שנים מחברה אהובה (שכבר הוזכרה למעלה…) והתנאים הבשילו דווקא בשבועות האחרונים שאקרא אותו. אקרא ואתפעם. וגם אתעצב. חיי נישואים, כתוב בעברית שהייתה ואיננה, בזהות יהודית חיה של לפני השואה, מתווכחת, רוצה להשתנות, כלואה בעצמה, נירוטית ועמוקה כמו ים. איזה תענוג וקושי שזורים בכל פתיחה של כל דף.

בבודהיזם תמיד מדברים על תודעה של מתחיל. שתמיד צריך לנסות ולחזור אליה, להתחבר אליה. איזה כיף שיש עוד ספרים 'קלאסיים' שאפשר לגלות ולחזור אליהם וללמוד שוב על העולם ועל עצמך. כביכול הזהות היהודית שם היא לא בפרונט, אבל עצם הנישואין ללא יהודייה מוציאים את זה, עצם היהדות של פוגל, וכמובן וינה של לפני השואה מנכיחה זהויות ומחייבת אותנו לבחון את זהותנו שלנו.

הבאים בתור אלו האחים כהן. הם ואלמדובר הם הבימאים שתמיד אוהב ולא משנה מה הם יעשו.

'יהודי טוב' הוא סרט מצויין אבל לא בטוח שאני אובייקטיבית כי כמו שגל אוחובסקי כתב, שהדמויות בסרט הזכירו לו את ההורים ואת החברים של ההורים של איתן בן-זוגו, אז גם אצלי זה כך.קשה להבין זאת אבל ב'יהודי טוב' יש משהו עדתי. העדה של האמריקאים היהודיים הפלוראליסטיים. הם הפכו לעדה רק כשהם הגיעו לפה. אבל בגלל האשכנזיות והטאץ' האמריקאי הנחשק, כביכול ההיטמעות שלהם הייתה בלתי נראית. הם גם לא קופחו, אבל גם התקשו לייצר מורשת מיוחדת. מורשת שהילדים יכולים להתגאות בה. יכולים להצביע עליה בבירור. המורשת שלי ושל ההורים של איתן פוקס זהה והם אף הכירו. אחד החלומות שלי, זה שאיתן יביים את הספר עליו אני עמלה. אין שם הומואים או לסביות, רק התבגרות להורים אמריקאים קונסרבטיבים וכמו שזה נשמע- זרים מאוד. וזר לא יבין זאת. או שאולי כן? כל זה קורה לא בפרוורי אמריקה, אלא פה בישראל החילונית, ביישוב כמו שאני גדלתי בו או בירושלים, כמו שאיתן גדל. תחשבו כמה יכול הדיון על זהות יהודית להרוויח אם איתן פוקס יעשה עליו סרט. וזה לא חייב להיות "הסרט" שלי.

ואפרופו היישוב בו גדלתי, אני ואביתר בנאי גדלנו באותה עיירה. ברחובות מקבילים. בבתי כנסת שונים. אביתר שהוא מקור השראה בלתי פוסק. בעיקר בשני התקליטים הראשונים, אבל גם באחרונים המתחזקים. ובעצם הוא היה מעורר השראה גם בתור נער, כשכיכב בהופעות בתיכון, על הגג או בהפקה שעשה למחזמר 'מאמי' וכמובן היותו נחבא אל הכלים ובכל זאת חברותי מאוד.

ביישוב הקטן שלנו היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הספרדי, בית הכנסת של חב"ד ובית הכנסת של אבא שלי. "המאבק" הגדול היה בין השניים האחרונים וכל יום כיפור, היום בו כל היישוב פקד את בתי הכנסת היה נוהל רגיל. בסוף כל נדרי, לא משנה לאיזה בית כנסת הלכת, נפגשים כולם מחוץ לבית הכנסת של חב"ד, גם כי זה היה יותר מרכזי מכולם, אבל גם כי לשם הגיע לעיתים מאיר בנאי. הבנאדם הכי מפורסם ביישוב.

אין לי מושג איך זה מתנהל היום, אם בכלל, אבל כל זה בא לתאר איזה עולם של פעם, עולם שמי היה מאמין שאביתר שגדול ממני רק בשנתיים יקדיש את המוסיקה שלו (המוזיקה זה כן היה דבר ברור) לבורא עולם.

בשיר החדש 'אבא' שיר שאני מאוד אוהבת, בעיקר בגלל החלק הפיוטי, המוסיקלי על 'יונתי בחגוי הסלע'- אני ואביתר נפרדים. ברמה מסויימת, זה גם מה שהפריד אותנו בילדות. כשהוא היה חילוני כמו כולם וגם אם בפועל לא לעג לי או לא חשב שיש פסול בדתיות שלנו, הוא ייצג לי את הכלל ואני היוצאת מהכלל בעיניו. 

פתאום, אני רואה שקצת נמשכתי בלשוני ומהססת אם להשאיר את הפתיחות הלא מובנת הזו פה ברשת (לבינתיים זה יישאר, בתקווה שחברתי תכולת העין (המוזכרת פה פעם שלישית), תרמוז לי אם כדאי לי קצת לצנזר את עצמי)

"אבא אני רוצה לעמוד מולך
ולהאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אליי
ולמצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור , אבא
ושם אני מאמין לעצמי

יונתי בין חגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי"

בכל אופן, הכוונה לא לאבות הפרטיים שלנו, למרות שאני בהחלט רואה את אבא של אביתר כנוכח שם בשיר וגם בשיר מהדיסק עומד על נייר כשהוא שר- אבא היה בלי חולצה עובד בגינה (בעצם אולי עמיר לב כתב את השורות הספציפיות האלו…) אבל הפנייה אל האב הגדול, המיתולוגי, זה שאנחנו צריכים את אישורו, לדעת שהוא אוהב, פה אנחנו נפרדים. אני למדתי בדרך שלי, שרק אני יכולה לתת את זה לעצמי, אני וההתנהגות שלי, שיכולה להביא את זה גם מאחרים.

האלוהים כמקור חיצוני, כמקור שיכול להבטיח אם למסע יהיה סוף טוב או לא, זה מקור שאני לא רוצה להכניס אותו שוב לחיי. לקחת מחסה בבודהה בכל יום, זה ממש לא אותו דבר, ועל כך, בפעם אחרת…

כבר שנה…. איך ממשיכים לשחות כנגד הזרם ומגיעים לעזה?

אתמול הרגשתי לא טוב. הגב כאב, עייפות, אכילה מוגזמת, הכתיבה לא זרמה. היום הלך והתקדם. בנקודה מסויימת, כשניסיתי לקבל את הרגעים המבאסים שחולפים מעליי, בתוכי, אִיתִי חשבתי שאולי זה בהשראת-השפעת הסרט המצויין של האחים כהן שראיתי במוצ"ש ושגם גרם לי לכאב צוואר. סרט שמתאר את הסבל האנושי של אבותינו. לפחות של אבותיי. פתאום ברור מאיפה הגיעה הציונות. סוג של הבטחה, פתרון. אפשר לקרוא את סיפורי אברהם אבינו בצורה דומה. נמאס לו מהבית והוא חשב- מדוע שלא אצור לי אֵל. אֵל מיוחד רק שלי שיילחם את המלחמות שלי, שיגדיר לי את המהות שלי, שיכוון אותי בעולם וירשה לי לעשות מעשים שלא יעשו בשמו. אֵל שיסביר לי למה דברים הם כפי שהם ויוציא אותי תמיד צדיק, צודק ומיוחד. מה יקרה עם עוד אנשים יחשבו על זה ויקימו להם אֵל משל עצמם? אל חחש, האֵל שלי תמיד יהיה הראשון ולא משנה מה הוא יעשה הוא יוכל להוכיח שהוא הכי מוסרי. הוא הראשון שבכלל התייחס למוסר, יחקוק אותם במשהו קליט, נניח עשר דברות.

נחזור לכאבי הגב והצוואר. (אל תשבו מתחת לשורה 7!) לשיעור יוגה החלטתי לא ללכת. אבל אל הערב לציון שנה להתקפה הברוטאלית על עזה הלכתי. מישהו שחשבתי לפגוש במקום ללכת לערב שאירגנו לוחמים לשלום, סימס לי: "תהני". החזרתי תגובה שלא נראה לי שהנאה כלולה שם וחשבתי, באמת למה אני הולכת?

למה אנחנו הולכים לאירועים שאנחנו יודעים שידכאו אותנו. רק מלראות את באסם ארמין עולה לדבר נהיה לי עצוב.

וכל כך בקלות יכולתי. יכולתי להמשיך ולשהות בחיי, עם הקשיים. יכולתי להיחלץ מהם בזריזות. להיפגש לקפה, או לקרוא ספר, לשכב במיטה במצעי הפלאנל, לעשות מדיטציה, לצאת לחילוץ עצמות בטיילת, לדבר בטלפון, לקנות בן אנד ג'ריס ואפילו לנסות ולכתוב עוד כמה שורות ועוד ועוד אפשרויות.

הלכתי בעיקר כי החלטתי שלמרות כאבי הגוף, את הלב, אני יכולה לשים איפה שחשוב לי! אני יכולה לכוון אותו למצוא חסד וחופש בעולם, גם אם זה כולל לשמוע כמה דעת הקהל שלנו מעוצבת ומתבססת בעיקר על פחד. כמה חוסר מוסריות עלה במלחמה האחרונה ובגרורותיה, להיזכר ששנה חלפה מאז גרתי בדרום, הייתי בהפגנות שאיש לא כיסה והסתתרתי במקלטים.

ובאמת היה עצוב. עצוב מהבחינה הקיומית. שיקוף של המציאות שאנחנו חיים בה זה תמיד עצוב. שיקוף במובן שכל-כך הרבה אבק ואלימות מכסה את המציאות שלנו. כל-כך מעט בחירה יש לנו מלצאת מהתבניות שעיצבו אותנו.

ולמרות העצב, והתסכול ואולי ביחד איתם, היה ערב מצויין וחשוב.

חשוב עד כדי כך שאני רואה שאיש לא כתב ולא הזכיר אותו אפילו שקובי ויטמן שהיה מדריך שלי בצופים לפני כמעט 20 שנה (אמא'לה!!!!) הגיע להשתתף בערב עם חלקים של היצירה שלו "מלחמה-אופרת רוק"

היצירה של קובי הייתה החוט האומנותי השוזר של הערב וגרמה לי להיות יותר סלחנית למורשת המיינסטרים עליה גדלנו שניינו. למרות הקו האחיד, ההגמוני, הציוני והחד-חשיבתי שאותה מורשת הפעילה עלינו, היא הצליחה לאפשר לקולות אחרים לצאת ממנה.

וכמובן שהתוכנית הייתה עשירה עם הרבה אמירות נוקבות ולא אומנותיות.

המילים של באסם ארמין, אבא של אביר שנרצחה, שבחר לא בנקמה והזכיר והדגיש את חבריו, יהודים ופלסטינאיים שסבלו אובדן יקירים ובחרו להיות פעילי שלום.

ועוד דיברו השרה לשעבר שולמית אלוני, אישה שאני מאוד מעריכה. פעילת שלום בלתי נלאת, חכמת השבט. ח"כ דב חנין, היהודי היחיד בכנסת שהתנגד למלחמה מההתחלה, דב חנין הדגיש וקיווה לאופטימיות בדמות הארגון שאירגן את הערב- לוחמים שלום. יזהר באר שידבר על מקום התקשורת בעצימת העיניים ובאחריות שלה על דעת הקהל. וכמובן גדעון לוי שחשף את האבסורד הלא דמוקרטי הבסיסי שאנו חיים בו- שלוש שנים וחודש לא נכנס עיתונאי ישראלי לעזה! (חוץ מאמירה הס שצריכה לעשות זאת במרמה עם הדרכון הזר שלה). גדעון לוי אמר שזו השנה שבה הוא הכי התבייש להיות ישראלי. לא בטוח שבושה זה דבר מועיל, אבל אני בטוחה שאם הייתי הוא, רואה מקרוב כל-כך את כל הזוועות, אולי בושה זה מה שהיה עולה בי. כי לכעוס ולפחד עושים כל השאר. וגם עורך הדין- מיכאל ספרד שזה ממש משמח שיש איש צעיר כמוהו במדינה מעוותת כמו שלנו.

ולסיום היה עוד קטע תיאטרון מצויין שביים סמיח ג'בארין שאגב שוחרר ממעצר הבית שלו, כפי שדווח אמש. הקטע הוא מחזה קצרצר שכתבה מחזאית בריטית בשם קאריל צ'רצ'יל ואפשר לקרוא על זה פה את הקטע העצוב שיחקו להפליא גבי אלדור, יגאל עזרתי, שרה פון שוורצה המסורה, ועוד שחקנית צעירה שאיני יודעת את שמה, אבל הייתה נהדרת. היה שם גם נגן חצוצרה!

כל זה ועוד אמוציות, עדויות של חיילים מההתקפה/מבצע/מלחמה/ אלימות לשמה ועצב. הרבה עצב.

וכן, היה גם בחור צעיר צרפתי שהתפרץ לבמה ודיבר על המימד הרוחני שחסר לדיון. אני הסכמתי איתו, למרות שגם דב חנין הזכיר את מהטמה גנדי. ובעצם, כמעט כל דובר או דוברת שם, חלק במילים מפורשות וחלק במילים מסתתרות אמרו את האמת של הבודהה. שנאה מובילה לשנאה, אלימות מובילה לאלימות ורק אהבה ואמון מובילות לאהבה ואמון. הלוגו של לוחמים לשלום אומר את זה. הסיפורים של לוחמי משני הצדדים אומרים את זה. הפלסטינאית שעצרה את עצמה מלפוצץ את עצמה בגלל חיוך של ילד, אמרה את זה. התודעה שלנו והחיים שלנו שווים את ההטמעה של האמירה הזו. ומשום מה מעט מאוד בדיוני השמאל אומרים את זה בבהירות. לפחות נתנו לו במה. לפחות הם עושים את זה בפועל.

אבל על העובדה הבסיסית שכולנו בני-אדם ואנחנו מעדיפים לשכוח זאת, מעדיפים כמו אברהם לברוא לנו עולם משלנו בו אנחנו מחליטים על אוייביו, על נחלתו, על המוסר שבו, על כך בפעם אחרת.

עוד שתי פרשות נגיע שוב לפרשת וארא. זה יהיה כבר ב2010, אבל הנה השיר שכתבתי בשנה שעברה.

 

פרשת וארא 2009

ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,

מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר

שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה

מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים

מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה

והשמיים מתרחבים באין סוף

והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים

לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת

מיקומה הנכון על חוט תיל.

 

ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא

שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא

טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה

לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת

בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים

כמו הספרה שמונה.

 

ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,

האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,

שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש

בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל

השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס

או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.

 

עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע

האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב

איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב

פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט

בארץ אחרת ביד חזקה.

 

וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי

מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן

ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה

ואנשים ומזוודותיהם חוזרים דרומה והשמש

נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן

להבחין איך ואם שבים שם הביתה.

 

מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים

חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון

רק בצד אחד של השמש כי בעזה

יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל

יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה

כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
 

זן נדיר 9.99

זה פוסט אישי. למה לפרסם אותו? כי אני לבד בניו-יורק וכרגע חזרתי מלספר סיפור אהבה, במיקרופון, לעשרים זרים, או יותר בפאב שכונתי בברוקלין וכולם בארץ ישנים וזה מין רגע כזה, אחד מהמון רגעים שאני רוצה לנצור מהתקופה המקסימה אך המשונה וחסרת ההגדרה הזו.

לפני שבועיים אבא שלי נתן לי IPOD. אני ממש לא בנאדם טכנולוגי וגם לא בנאדם שחייב מוסיקה תמידית באוזניים והסיבה שביקשתי את המכשיר היא בשביל שאוכל להוריד מהאינטרנט שיחות דהרמה ולהאזין להם בהליכותיי המרובות. עצה טובה שקיבלתי מחברה.

הסתבר שלאבא שלי יש טריליון שירים מכל מיני סוגים על האיי-פוד וכשראיתי שיש לו 6 סוויטות לצ'לו- סולו מה רבתה השמחה ויצאתי להליכת מבחן בפארק. אפילו הקפתי את מאגר המים האהוב פעמיים.

זו הייתה תחושה של התעלות ממשית, לשמוע את ניו-יורק בסאונד מרשים ואוהד, לא שהמאגר על שם ג'קי קנדי צריך סאונד-טרק, הוא מפעים בכל מצב וזו גם הייתה הסיבה שלמרות הקלילות של ההליכה יותר לא יצאתי עם האיי-פוד להליכות והמשכתי להנות מהדרך באופן טבעי.

ואז הגיע החלק בו ניסינו להוריד את שיחות הדהרמה המדוברות לאיי-פוד ללא הצלחה. אבא שלי הזהיר שאפּל הם מאוד בעייתיים ומעצבנים, אבל ניסינו שוב ושוב ללא הצלחה בכמה מחשבים שונים. כשהגענו לקצה של הצלחה, התוכנה שאלה אותנו אם אנחנו מוכנים להחליף את השיחות בכל המוזיקה שכבר יש לנו על המכשיר. למרות שאני לוקחת מחסה בדהרמה ולא במוזיקה לא הסכמתי וגרסתי שיש דרך נוספת להתמודד עם הנושא.

מאז ההורים שלי נסעו והתקשרתי לאיי-פוד בעצמם להבין מה אפשר לעשות. מסתבר, ואולי למי שלא מאותגר טכנולוגית כמוני זה ברור מאליו ועל כך הסליחה (רגע, אמרתי שזה פוסט אישי….אז למה אני מתנצלת?) בכל אופן, מסתבר שכמו הורים וילדים, גם לאיי-פוד יש מקור אחד בלבד. המקור הוא במחשב של אבא שלי שנמצא בישראל ואם אני רוצה להחליף הורה אני מוכרחה למחוק את כל הגנים הקודמים שירשתי ולהתחיל כטאבולה ראסה בהתקשרות שלי עם מחשב אחר. הלוואי שזה היה כך עם בני זוג.

כל זה רק כדי לומר שלקחתי איתי את האיי-פוד למעין טיול פרדה, נסעתי דרומה, הרחק לברוקלין וחשבתי שאקח אותו לטעום עוד קצת מהצ'לו ולבדוק על אילו שירים אני בדיוק מוותרת. בעודי מחכה לסאבווי החלטתי לשים את זן נדיר, לא יודעת אם זה האיי-פוד או מה, אבל למשמע הצלילים והמילים חייכתי חיוך שלא מהעולם הזה. זה שיר שצריך להתנגן כפסקול בכל תחנה ותחנה בעיר המטורפת הזו. הציפו אותי אושר והתרגשות ותחושה כל-כך פרטית אבל כל-כך מחוברת לכולם מבלי שהם יודעים את זה. זה שיר שהעביר לי את כל היום מול העיניים, שיחה עם חברה אהובה שחוגגת יומולדת של גדולים אבל מרגישה קטנה ועוד חבר אהוב שמנסה להבין את פשר החיים בפלנטה הזו- "איך כולנו נאחזים בלא ברור מה"- כדבריו. שיר שמזכיר שאנחנו אולי מפחדים אפילו מהצל של עצמנו אבל יש לנו חברים טובים לדרך וגם את עצמנו.

אם לא די בזה, בתיק היה לי ספר של פול אוסטר באנגלית. אני ממש לא רגילה לקרוא באנגלית ואני לא יכולה לשפוט אם הספר הוא טוב או לא, אני רק יודעת שאני נהנת ממנו. מה גם שיש עליו את שמי רשום או יותר נכון חרוט בכתב ילדותי משהו, בכתב ידו של אוסטר בגלל שהלכתי יום אחד לשמוע אותו מקריא קטעים מספר חדש והייתי אחרונה לגשת לשולחן שלו וזה הספר היחיד שנשאר למכירה. (השתכנעתי די מהר כי הספר מוקדש לדוד גרוסמן ולמשפחתו והוא נקרא MAN IN THE DARK, עכשיו אני רואה שהוא תורגם לעברית אז אם מישהו קרא אשמח לשמוע דעה)

אחרי שמיעת זן נדיר פעמיים-שלוש העברתי לצ'לו שלי וצללתי לקריאה. הגעתי לקטע בו הוא מתאר את הסרט החד-פעמי "סיפור טוקיו". תיאור ארוך ויפיפה שהראה לי שאפשר לערבב ז'אנרים באומנות. במילים הוא מתאר את הסרט ברגישות ובדקות הבחנה שממש השתאתי והתרגשתי מול המילים. למרות שבאמת אין תחליף לסרט הזה כמו שאוסטר עצמו כותב-

Some films are good as books, as good as the best books (yes, Katya, I'll grant youthat) and this

is one of them, no question about it, a work as subtle and moving as a Tolstoy novella.

וזה אחרי שבתחילת הספר הוא אומר לקטיה ביתו משפט שסימנתי ומאוד אהבתי והזדהיתי איתו

Escaping into a film is not like escaping into a book. Books force you to give something back to them, to exercise your intelligence and imagination, wheras you can watch a film- and even enjoy

it- in a state of mindless passivity.

 

אז למה אני מספרת את כל זה?

בביקור הזה אני צורכת המון תרבות. ממש המון, תיאטרון, מוזיקה, בלט, תערוכות וגם קולנוע. וכל העיר הזו היא תופעה אומנותית עצומה. לשבת בכיכר ולצפות באנשים חולפים עם החלומות והאכזבות זו תופעה מרתקת ועוד בכל-כך הרבה צבעים ושפות- תענוג. תענוג שיש בו גם כאב ורפלקסיה עצמית.

שבוע שעבר הלכתי לראות את הסרט של תתיה רוזנטל ואתגר קרת 9.99$ חבל שלא זכרתי את האימרה הבודהיסטית המאוד פשוטה- לבוא בלי ציפיות. וזה לא שהסרט הוא לא טוב. הוא טוב. הוא עשוי טוב, אפילו מאוד, הוא מצחיק ומרגש ולשמוע את הדמויות הכביכול ישראליות מדברות באוסטרלית ועוד עם שחקן כמו ג'פרי ראש היה פשוט מתאים מאוד. תחושה של כפר גלובאלי קטן, כאילו כך באוסטרלית, הדמויות של קרת דיברו מאז ומתמיד.

אבל כשיצאתי מהאולם וכנראה גם לאורך הסרט, משהו בי היה מאוכזב, משהו בי הרגיש שנעשה עוול לסיפורים של קרת או יותר נכון לחווית הקריאה. אתגר קרת חתום גם הוא על התסריט, וכפי שאמרתי הסרט הוא טוב ועכשיו אוסיף אפילו מצויין ובכל זאת משהו בי תהה האם כל צורת אומנות יכולה להיות מבוטאת בכל צורה אחרת.

וזה מזכיר לי תערוכה שהייתה פה שנה שעברה על השילוב של סלבדור דאלי בסרטים. למשל התפאורה שהוא עשה לסרט של היצ'קוק או תרומותו לפנטסיה של דיסני. אז השאלה הזו מטרידה אותי כמה זמן ובגלל הערצתי את אתגר קרת והיצירה הספרותית שלו (וגם הקולנועית בעצם- מדוזות), משהו בסרט לא עבד לי. כי העניין אצל קרת הוא לא רק הסיפור, הפואנטה או ההברקות, משהו במילים, בניסוח. למרות שהסרט מאוד נאמן לתחושה הזו, הקרתית, בכל זאת משהו בי התכווץ.

ולמרות זאת, בדיוק היום בשיחה עם החבר שגם מעריץ את קרת שמתי לב שבמשך השבוע, בכמה הזדמנויות ביום, אני נזכרת בסרט. בדימויים שלו, בקדרות שלו, בקושי לתפוס את החיים כפי שהם וברצון הבלתי נלאה שלנו להיות מאושרים בכל-כך הרבה דרכים. פתאום הבנתי שהסרט הזה הוא יצירת אומנות בפני עצמה. שהוא יכול היה, שלא כמו האיי-פוד, לעשות משהו חדש לגמרי וגם לשמור על איזו נאמנות למקור שכנראה יכלה לנבוע רק בגלל העוצמה שביצירה המקורית. (עכשיו אני נזכרת בגל שהיה כשהתפרסמו סיפוריו של קרת וכולם חשבו- מה הבעיה לכתוב כמוהו, הנה, זו ההוכחה שבאמת אי-אפשר).

זהו, אני כמעט מסיימת את הסיבה שלכבודה התיישבתי לכתוב. די מופתעת שאפילו יצא לי בסוף חיבור בין התימות השונות. אבל הנה מה שבאמת הניף את הפוסט:

כאמור נסעתי לברוקלין לבאר שכונתי שחשבתי שאמור להיות בו מופע תיאטרלי קטן בו אנשים מספרים על חוויות נעורים מפחדות. מכיוון שהרומן שסיימתי עוסק בבת שמונה עשרה שכמעט ולא קורה לה שום דבר מעניין (אולי בגלל זה אביגיל הספר לא מתפרסם?) כלומר לא מעניין רשמית (תפסיקי להיות כל-כך ביקורתית!) בקיצור, חשבתי שזה יהיה לי טוב ללכת לשמוע על אנשים שכן קרו להם דברים מעניינים בתיכון.

מסתבר שהערב שינה חזות והמנחה לא היה ובכלל התכוונו שהקהל יביא חומרים. מכיוון שזה ניו-יורק אז היו מספיק אנשים מוכשרים שעלו וסיפרו סיפוריהם. חובבת קהל שכמותי, התחלתי לחשוב על סיפור מעניין שאוכל לספר. לא מהתיכון, אלא מהשנים שאחרי, סיפור של סגירת מעגל רומנטי בינלאומי, סתם כך כדי לבדוק אם הוא עובד. הוא עבד אבל לא ממש ולאחר שירדתי מהבמה נזכרתי במורי אתגר קרת שפעם מזמן, בשנת אלפיים אמר שחשוב שלכל אחד יהיה סיפור בארים טוב. סיפור שאיתו מתיישבים על הבאר וסוחפים את היושבים לידך.

חשוב לקבל עצות מסופרים ראויים. חשוב להרגיש את החד פעמיות של החיים שלנו, את הנדירות שלהם על כל הפרטים השוליים והלא שוליים שלהם כמה שיותר פעמים ביום.

כמו שתי האמירות המרכזיות בסיפור טוקיו- Life is disappointing, isn't it

לצד- i want you to be happy

לא יודעת מי המציא את הסיסמא אומנות או נמות, אבל בשבילי בהחלט יש שם משהו, אומנות כדרך לצפות בחיים ולקחת בהם חלק אקטיבי ויצירתי. כמו שסטיבן פולדר אומר- החיים הם כמו ריקוד!

 

בלומס דיי ה-16.6

בלומס דיי
זו השנה הראשונה שאני חוגגת את בלומסדיי באמת כי סיימתי לקרוא את הספר בשנה החולפת. כתבתי על כך פה.
במודע או לא במודע הלכתי לישון בפיז'מה ירוקה והבוקר בהחלט הרגשתי איזו חגיגיות באוויר ואני מתעתדדת ללכת לאירוע משמח בניו-יורק. כשהייתי באירלנד לפני עשור עוד לא קראתי את הספר. טיימינג זה הכל בחיים!!!!

בדפי הבוקר שלי כתבתי את הקטע הבא לכבוד היום. יומו של בלום.
 
רק להיום- לחיות במודעות של יום שעובר, להרגיש את הבוקר ומתי הוא מסתיים, להקשיב לצלילים המתקפלים, מתנערים מהלילה, אולי יעזרו לסמן את המעבר. מה יש בבוקר שעושה אותו ראשיתי ומלא אפשרויות. לשים לב כיצד הצהריים נכנס, כמו ציור של רותקו הוא מתגנב בשכבה משלו ופתאום הוא נוכח. איזה ריחות הוא מביא איתו, איזו תחושה של כבדות והרי רק לא מזמן היה בוקר ואיך עכשיו האור כל-כך בהיר. אבל מתחילות להיזרע בו נקודות של צבע, אולי של כהות, איך בכל צהריים יש לפני ויש אחרי והשעה הזאת, המדויקת, של צהרי היום חמקמקה כמו הגדרה בין טוב לרע. לפעמים. וכשמתחילים הצבעים להיטשטש יותר והעייפות הולכת ומשתלטת, אבל גם צבעוניות חדשה נזרקת פנימה, של התעוררות, של ציפייה, לשים לב למאבק של השמש בהיעלמותה שלה. בסנדלים שנחלצים. האם אפשר לחפש בהן שאריות של בוקר? והאם ערב יורד ואיך הוא עושה את זה. איך הוא מכריז על עצמו, באיזו תאורה הוא משתמש וכמה הערכות צריך לכבודו, וכמה איחולים והכרזות, ומתי החשש והספק מתגנבים, מסתכלים לאחור על יום שלם שעבר, יום שהערב חותם, בתוגה, למרות שיש עוד לפניו את הלילה, הוא לא האחרון בשרשרת, אבל משום מה הכי עצוב כשהוא מסתיים. זהו. כיוון הצלילים משתנה, גַדֵל והערב מעריב ומחשיך וכבר אין במה לנער את העייפות ממקומה, החלל מתכהה וסדקים מועטים, הולכים ומתמעטים, של תקווה, של ערנות, נותרים, מקווים שאולי החלומות יסדרו את המחשבות, את כל מה שנחווה היום ואולי יחווה אחרת מחר. ודווקא הלילה החותם, המסרב לגווע, שכמו בציור של רותקו אפשר למצוא בו גוונים של שחור והוא נאבק בתחושה העצמית שהוא פה על מנת להישאר, יודע שרק עוד רגע ייחשף שזה לא נכון. שגם החושך דינו לתום ולגווע.
 
איזה כיף, עוד שכן ברשימות כתב על היום. ככה זה בכדור הארץ ולקח טוב לחיים. היום של מישהו אחד הוא הלילה של מישהו אחר.

יום-ערב שמח!