אתמול הרגשתי לא טוב. הגב כאב, עייפות, אכילה מוגזמת, הכתיבה לא זרמה. היום הלך והתקדם. בנקודה מסויימת, כשניסיתי לקבל את הרגעים המבאסים שחולפים מעליי, בתוכי, אִיתִי חשבתי שאולי זה בהשראת-השפעת הסרט המצויין של האחים כהן שראיתי במוצ"ש ושגם גרם לי לכאב צוואר. סרט שמתאר את הסבל האנושי של אבותינו. לפחות של אבותיי. פתאום ברור מאיפה הגיעה הציונות. סוג של הבטחה, פתרון. אפשר לקרוא את סיפורי אברהם אבינו בצורה דומה. נמאס לו מהבית והוא חשב- מדוע שלא אצור לי אֵל. אֵל מיוחד רק שלי שיילחם את המלחמות שלי, שיגדיר לי את המהות שלי, שיכוון אותי בעולם וירשה לי לעשות מעשים שלא יעשו בשמו. אֵל שיסביר לי למה דברים הם כפי שהם ויוציא אותי תמיד צדיק, צודק ומיוחד. מה יקרה עם עוד אנשים יחשבו על זה ויקימו להם אֵל משל עצמם? אל חחש, האֵל שלי תמיד יהיה הראשון ולא משנה מה הוא יעשה הוא יוכל להוכיח שהוא הכי מוסרי. הוא הראשון שבכלל התייחס למוסר, יחקוק אותם במשהו קליט, נניח עשר דברות.
נחזור לכאבי הגב והצוואר. (אל תשבו מתחת לשורה 7!) לשיעור יוגה החלטתי לא ללכת. אבל אל הערב לציון שנה להתקפה הברוטאלית על עזה הלכתי. מישהו שחשבתי לפגוש במקום ללכת לערב שאירגנו לוחמים לשלום, סימס לי: "תהני". החזרתי תגובה שלא נראה לי שהנאה כלולה שם וחשבתי, באמת למה אני הולכת?
למה אנחנו הולכים לאירועים שאנחנו יודעים שידכאו אותנו. רק מלראות את באסם ארמין עולה לדבר נהיה לי עצוב.
וכל כך בקלות יכולתי. יכולתי להמשיך ולשהות בחיי, עם הקשיים. יכולתי להיחלץ מהם בזריזות. להיפגש לקפה, או לקרוא ספר, לשכב במיטה במצעי הפלאנל, לעשות מדיטציה, לצאת לחילוץ עצמות בטיילת, לדבר בטלפון, לקנות בן אנד ג'ריס ואפילו לנסות ולכתוב עוד כמה שורות ועוד ועוד אפשרויות.
הלכתי בעיקר כי החלטתי שלמרות כאבי הגוף, את הלב, אני יכולה לשים איפה שחשוב לי! אני יכולה לכוון אותו למצוא חסד וחופש בעולם, גם אם זה כולל לשמוע כמה דעת הקהל שלנו מעוצבת ומתבססת בעיקר על פחד. כמה חוסר מוסריות עלה במלחמה האחרונה ובגרורותיה, להיזכר ששנה חלפה מאז גרתי בדרום, הייתי בהפגנות שאיש לא כיסה והסתתרתי במקלטים.
ובאמת היה עצוב. עצוב מהבחינה הקיומית. שיקוף של המציאות שאנחנו חיים בה זה תמיד עצוב. שיקוף במובן שכל-כך הרבה אבק ואלימות מכסה את המציאות שלנו. כל-כך מעט בחירה יש לנו מלצאת מהתבניות שעיצבו אותנו.
ולמרות העצב, והתסכול ואולי ביחד איתם, היה ערב מצויין וחשוב.
חשוב עד כדי כך שאני רואה שאיש לא כתב ולא הזכיר אותו אפילו שקובי ויטמן שהיה מדריך שלי בצופים לפני כמעט 20 שנה (אמא'לה!!!!) הגיע להשתתף בערב עם חלקים של היצירה שלו "מלחמה-אופרת רוק"
היצירה של קובי הייתה החוט האומנותי השוזר של הערב וגרמה לי להיות יותר סלחנית למורשת המיינסטרים עליה גדלנו שניינו. למרות הקו האחיד, ההגמוני, הציוני והחד-חשיבתי שאותה מורשת הפעילה עלינו, היא הצליחה לאפשר לקולות אחרים לצאת ממנה.
וכמובן שהתוכנית הייתה עשירה עם הרבה אמירות נוקבות ולא אומנותיות.
המילים של באסם ארמין, אבא של אביר שנרצחה, שבחר לא בנקמה והזכיר והדגיש את חבריו, יהודים ופלסטינאיים שסבלו אובדן יקירים ובחרו להיות פעילי שלום.
ועוד דיברו השרה לשעבר שולמית אלוני, אישה שאני מאוד מעריכה. פעילת שלום בלתי נלאת, חכמת השבט. ח"כ דב חנין, היהודי היחיד בכנסת שהתנגד למלחמה מההתחלה, דב חנין הדגיש וקיווה לאופטימיות בדמות הארגון שאירגן את הערב- לוחמים שלום. יזהר באר שידבר על מקום התקשורת בעצימת העיניים ובאחריות שלה על דעת הקהל. וכמובן גדעון לוי שחשף את האבסורד הלא דמוקרטי הבסיסי שאנו חיים בו- שלוש שנים וחודש לא נכנס עיתונאי ישראלי לעזה! (חוץ מאמירה הס שצריכה לעשות זאת במרמה עם הדרכון הזר שלה). גדעון לוי אמר שזו השנה שבה הוא הכי התבייש להיות ישראלי. לא בטוח שבושה זה דבר מועיל, אבל אני בטוחה שאם הייתי הוא, רואה מקרוב כל-כך את כל הזוועות, אולי בושה זה מה שהיה עולה בי. כי לכעוס ולפחד עושים כל השאר. וגם עורך הדין- מיכאל ספרד שזה ממש משמח שיש איש צעיר כמוהו במדינה מעוותת כמו שלנו.
ולסיום היה עוד קטע תיאטרון מצויין שביים סמיח ג'בארין שאגב שוחרר ממעצר הבית שלו, כפי שדווח אמש. הקטע הוא מחזה קצרצר שכתבה מחזאית בריטית בשם קאריל צ'רצ'יל ואפשר לקרוא על זה פה את הקטע העצוב שיחקו להפליא גבי אלדור, יגאל עזרתי, שרה פון שוורצה המסורה, ועוד שחקנית צעירה שאיני יודעת את שמה, אבל הייתה נהדרת. היה שם גם נגן חצוצרה!
כל זה ועוד אמוציות, עדויות של חיילים מההתקפה/מבצע/מלחמה/ אלימות לשמה ועצב. הרבה עצב.
וכן, היה גם בחור צעיר צרפתי שהתפרץ לבמה ודיבר על המימד הרוחני שחסר לדיון. אני הסכמתי איתו, למרות שגם דב חנין הזכיר את מהטמה גנדי. ובעצם, כמעט כל דובר או דוברת שם, חלק במילים מפורשות וחלק במילים מסתתרות אמרו את האמת של הבודהה. שנאה מובילה לשנאה, אלימות מובילה לאלימות ורק אהבה ואמון מובילות לאהבה ואמון. הלוגו של לוחמים לשלום אומר את זה. הסיפורים של לוחמי משני הצדדים אומרים את זה. הפלסטינאית שעצרה את עצמה מלפוצץ את עצמה בגלל חיוך של ילד, אמרה את זה. התודעה שלנו והחיים שלנו שווים את ההטמעה של האמירה הזו. ומשום מה מעט מאוד בדיוני השמאל אומרים את זה בבהירות. לפחות נתנו לו במה. לפחות הם עושים את זה בפועל.
אבל על העובדה הבסיסית שכולנו בני-אדם ואנחנו מעדיפים לשכוח זאת, מעדיפים כמו אברהם לברוא לנו עולם משלנו בו אנחנו מחליטים על אוייביו, על נחלתו, על המוסר שבו, על כך בפעם אחרת.
עוד שתי פרשות נגיע שוב לפרשת וארא. זה יהיה כבר ב2010, אבל הנה השיר שכתבתי בשנה שעברה.
פרשת וארא 2009
ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,
מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר
שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה
מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים
מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה
והשמיים מתרחבים באין סוף
והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים
לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת
מיקומה הנכון על חוט תיל.
ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא
שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא
טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה
לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת
בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים
כמו הספרה שמונה.
ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,
האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,
שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש
בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל
השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס
או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.
עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע
האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב
איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב
פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט
בארץ אחרת ביד חזקה.
וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי
מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן
ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה
ואנשים ומזוודותיהם חוזרים דרומה והשמש
נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן
להבחין איך ואם שבים שם הביתה.
מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים
חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון
רק בצד אחד של השמש כי בעזה
יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל
יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה
כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
