5 רשימות התפרסמו אצלי ב2014, 5 דמויות מחפשות את המחברת שבי, 2 ביקורים בשטחים הכבושים ואיך סוף זה אולי תמיד התחלה של משהו אחר אבל לפעמים המשהו הזה זה סוף.

הכותרת אולי מסבירה את הכל.

ובכל זאת אולי כוחי עדיין במילים.

לפחות תודעתי.

לפחות ההרגל שלי.

לא מאוד הפתיע אותי שפירסמתי רק 5 רשימות בבלוג השנה.

ובכל זאת הפתיע.

איפה הייתי ומה עשיתי? ואיפה היה הצורך לכתוב את זה?

חלק נכתב בחמש מחברות בצבעים שונים. כל אחת מהן הייתה דמות. זו שהכי התמלאה נקראה המספרת. הצהובה.

היום יום תועד ביומן משרדי. אירוני כי אין ולא היה לי מעולם משרד.

והרוב, הו הרוב, הרוב הוגדש לשירה אסתר סאלם, הבּריאה החדשה בעולמי, שמילים לא יוכלו לתארה.

אנחנו לקראת נסיעה ארוכה להודו.

מנגנים את השיר של אהוד בנאי בראש- 'שמרי טוב על עצמך' ומבינים שלוקחים הפעם שלוש דורות על הגב ולמי מכוון השיר?

אומרים את השלומים שלנו, גם לחברים שמעבר לגדרות ההפרדה האמיתיות והדמיוניות.

מה עושים עם החברים שגרים בשטח A?

נפגשים בשטח B, בכפר דיר איסתיא שהוא סוג של בית בארבע וחצי השנים האחרונות.

בית, שעכשיו הכניסה שלו סגורה. שלא לומר חסומה. למה? אין לדעת. אולי לצה"ל פתרונים אבל בטח שלא לבעלי הבית. אפשר לקרוא על החסימה הקודמת כאן פשוט הזוי איך בגלל שהכביש גישה לכפר נמצא בשטח C היינו בשטח צה"ל הם יכולים להחליט מה לעשות איתו ולא משנה שזה משבש את החיים של כל תושבי הכפר שאין להם מושג עד מתי זה יישאר כך.

אז נכנסנו דרך הכפר השכן חארס ופגשנו את החברים הטובים ואיתן גם הלך לראות את החסימה המדוברת שתושבי הכפר בדיוק ניסו בנועם לפרק. הוא הספיק לשמוע את החיילים (שהזדרזו להגיע) אומרים שאם הם התנהגו יפה אז ביום שני יפתחו את החסימה. אם זה לא כיבוש אז לא ברור לי מה זה. הזוי זה בטוח.

העוולות שהכפר הזה סופג לא נגמרות בחסימה הזו ובתג מחיר שהיה שם לפני שנתיים, עוד על דיר איסתיא, הבית שלנו  שנמצא תחת איום מתמיד כאן!

אחרי הביקור הסתבר שחברים טובים מבקרים באריאל. שמנו בצד את התודעה השיפוטית או לפחות ניסינו ונסענו. איזו מציאות משונה. בלי להיכנס לצדדים ודעות, כי גם אותם כיף שאפשר לשים בצד, אסתפק בלומר שהרגשתי מה זה אפרטהייד. אני כמובן הייתי בצד הלבן, אבל זה לא משנה. זה כל-כך מורגש.

לא נהיה פה בבחירות. ואני מצטערת על כך כי רק בבחירות אני לא מתלבטת בכלל. ברור לי בדיוק מי מייצג אותי בכנסת ואני אפילו מרגישה את זה. ורואה את זה. והכוונה היא כמובן לדב חנין.

מאחלת לי להמשיך לייצר חברויות ללא הבדלי דת גזע ומין, לשהות כמה שיותר עם תודעה פתוחה ולא שיפוטית ובכלל לחיות מתוך מקום מסוקרן ואוהב ולא מכווץ ומפחד.

והספר שהיה אמור להיכתב השנה בזכות המלגה בספרייה הלאומית? בינתיים המחברות מחפשות מחברת…. ויודעות שהאושר שלהן לא תלוי בדבר.

 

 

live from beit gala

I'm in Palestine.

ועכשיו אני בתל-אביב, רוצה לכתוב על המחאה החברתית אבל משום מה מרגישה צורך להחיות את הרשימה הזו שהותחלה ב17 לאפריל 2011, כאילו הייתה זו תמונה ישנה שקפאה ולא מילים במחשב שאני יכולה לשחק איתן.

כתבתי ברשימה ההיא רק את המילים המופיעות באנגלית ואין לי שמץ של זכרון מה רציתי לכתוב ברשימה ההיא. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שלי בבית ג'אלה או בפלסטין, אז זה לא שאני יכולה לומר שזה נכתב בפרץ התלהבות או ריגוש גדול כפי שאפשר להניח ממקבץ המילים שהקלדתי.

ניסיתי לבדוק את עצמי כיצד לכתוב, פלשתין או פלסטין והודהמתי לגלות שאם לוחצים על Palestine בערך ויקיפדיה ומחפשים את זה בעברית אז מופיע ערך על ארץ ישראל. נסו זאת בעצמכם! ואם אולי אתם מבינים משהו במחשב, אולי תצליחו לשנות זאת?

בכל אופן, אני חושבת שזו הפואנטה בדיוק, ההכחשה שלנו את קיומה ואת רצונם וזכותם של מיליוני פלשתינאים במדינה משלהם.

מאז שחזרתי לישראל, לפני שלושה חודשים, והבנתי את האבסורד של הסכמי אוסלו, כלומר שכל דרכי הגישה לכפרים הם בשליטת ישראל קשה לי לישון בשלום. 

וזאת למרות שאני סוג של מובטלת, ולמרות שדווקא ביליתי כמה וכמה פעמים בשטחים הכבושים, ואפילו הייתי בורג קטן במערכת במאבק יפה ולא אלים וקצת פרודקטיבי הנוגע ל"שמורת הטבע" ואדי קנה. אפילו כתבו על זה ביום חמישי בהארץ! כל הכפר של דיר איסטיה נרתם לא באלימות כדי למנוע את העקירה המדוברת של העצים. חבורה של מתרגלי מדיטציה יהודים תמכו בהם ועזרו לאסוף אינפורמציה, לשלוח פאקסים ולהפגין סולידאריות. המאבק עוד לא הוכרע, אבל נתן תחושה שהאזרח הקטן יכול לעשות בקטן. שהופך לגדול…

ופה הקשר למחאה.

להרבה אנשים נפקחות העיניים. דווקא כי כל מיני אנשים שהם מכירים חוטפים מכות מהמשטרה ובכלל יחס משפיל ואנשים מתחילים להבין, אם כי אולי הם לא עושים את ההקשר, עד כמה הכיבוש משחית.

כל-כך הרבה עדויות מתחילות להאסף כמו זו של דוד כפרי, או התמונה המצמררת שיולי כהן הביאה פה הכתיבה המדהימה בפייסבוק של אייל שגיא ביזאווי שנעצר במוצ"ש האחרון וערער משהו אצל כמה מחבריו. תסתכלו בפייסבוק שלו כי תחת הכותרת המחוכמת "לה מרמור" הוא תיעד את קורותיו ואת תחושת הבגידה של המדינה בו. בדה מרקר, שזה פעם ראשונה מאז חזרתי (כאמור שלושה חודשים) בה נכנסתי לערוץ חדשות כלשהו, הביאו את פרצופם היפה של עצורי המחאה. וגם בסטילס.

ביום שני אני מתחילה קורס אינטנסיבי בערבית. למי שרוצה להיות ספונטאני ובאזור ירושלים, מוזמן להירשם אם נותרו עוד מקומות.

הפוסט המדוייק ביותר שכתב בועז כהן, על אף שאין לנו בהכרח את אותן הדעות, יביא אותי סופית הערב לכיכר העיר. לשמחתי העיניים שלי פקוחות.

מי ייתן וכל מי שיגיע הערב למחאה, יחזור בבטחה ובשמחה לביתו, שוטרים ומוחים גם יחד.

מי ייתן וכל בני האדם יחיו חופשיים בשלום, בבטחון ובשמחה.

תמונה אלימה בנבי סאלח או תמונה של אי הלימה?

חבר שלי הוא גם צלם. צלם מוכשר עם תמונות מרגשות שלעיתים משקפות, לעיתים משפרות ולעיתים מחמיאות למציאות. לפעמים הוא אומר שתמונה טובה היא תאונה, שהוא פשוט מצלם כל-כך הרבה עד שברור שתמונה אחת יוצאת לו טוב, לפעמים הוא מודה שהתאמץ ולפעמים הוא לא רואה את היופי שאני רואה. בדרך כלל הטכניקה שלו היא להשאיר את המצלמה בכף היד, כאילו היא המשך של הזרוע שלו ולצלם מאיפה שהוא נמצא. כלומר מאיפה שהזרוע מצויה. הוא לא מרים את המצלמה לגובה העיניים, מכוון ולוחץ קליק אלא מסתובב בעולם כמו לא מפריע לו ולוכד את מה שהוא יכול מבלי לשדר אווירת לכידה.

בשבת האחרונה היינו בנבי סאלח. נסענו לשם יחד עם דהרמה אקטיביזם כדי לתרגל איך אפשר לחיות עם הסכסוך הקרוב אלינו כל-כך ורחוק מאיתנו כל-כך. רק יום לפני כן נודע לנו שלא רק שאנחנו הולכים לנטוע עצי זית עם אנשי הכפר אלא שהולכת להיות עצרת של הכפר לציון המאבק הכפוי עליהם עם ההתנחלות הסמוכה חלמיש בעלת השם האלטרנטיבי ויפה הנפש- נווה צוף. בכל זאת נסענו. בתקווה שלא יקרה שום דבר אלים.

 זה היה מרתק לראות את העצרת המאולתרת, מאובזרת בדגלי פלסטין, בכובעים ובחולצות ובמערכת כריזה גרועה.

 וזה היה משמח לקנות במכולת פיתה וחומוס ולתרגל את הערבית ולשמוע מבעל המכולת שכדאי לי להתאמן עם תוכנית טובה בטלוויזיה הישראלית.

 וזה היה מפליא להיות בפעם הראשונה באירוע נטיעות מאורגן כולל שוחות חפורות היטב מצד אחד ומנגד להיות מאובטחים על-ידי משמר הגבול, כוח מילואים ועיניהם הצופות מהמרפסת של בני עמינו שומרי השבת מההר הסמוך שפעם היה שייך לתושבי נבי סאלח.

 כפי שאפשר לראות, זו שאלה אם החיילים איבטחו אותנו או פשוט הפגינו נוכחות חמושה כדי להבהיר לשותלים  מי הבוס וכדי למנוע תנועה של כל מי שנכח שם  לכיוון חלמיש או המעיין. שמירה מסויימת על סדר? שמירה על סטטוס קוו ועל מאזן הכוחות?

לאחר הנטיעות שעברו בשלום והשיחות הקטנות עם הנוטעים האחרים שחלק הגיעו מפלסטין וחלק מתל-אביב, נציגי השמאל הרדיקאלי (שרעיונית כמובן אני משתייכת אליו)  ולאחר העצרת שהתכבדה בנוכחות שר מהממשלה הפלסטינית המשכנו, חברי הקבוצה, עשרה אנשים, אל המעיין שעומד בלב הסכסוך.

התכוונו לעשות מדיטציה ולעשות שיתוף על חוויות היום שעבר. בכניסה לשביל ישבו ואכלו חיילי מילואים אותם בירכנו לשלום ואיתם התבדחנו על מזג האוויר ועל איכות הצ'ולנט שקיבלו.

בעודי הולכת אל עבר ההתכנסות שלנו ראיתי משהו שקצת טלטל אותי. משהו שלא ראיתי אף פעם, משהו שחשבתי שראוי להיות מונצח. לא כעדות, פשוט כמזכרת. ידעתי שזה לא לעניין לבקש מקבוצת החיילים השנייה שישבה על שולחן פיקניק בסמוך למעיין לצלם את הקופסא המדוברת שנחה ליד ארגז הפירות. קופסא צבאית המכילה רימונים מיוחדים בשביל מפגינים. בשבילנו. בשבילי.

חשבתי לעצמי, לשם מה יש לי חבר צלם שמסתובב בכל מקום כאשר המצלמה שמוטה בנון שלנטיות כאילו הייתה חלק מגופו? חזרתי לאחור כי כמו בכל מקום הוא תמיד מדבר עם אנשים ובאמת הוא התעכב עם חיילי המילואים הראשונים ופטפט איתם וביקשתי ממנו שכשנגיע אל המעיין שיצלם את הקופסא.

הכל קרה כל-כך מהר. לא פיתחנו את הנושא, לא חשבנו על ההשלכות. אני לא עצרתי לבדוק את ההתכוונות לרצון "הבוער" שלי והוא לא עצר לבדוק אם מתאים לו להיות צלם בהזמנה מטעם החברה שלו או לא.

מה שכן, בניגוד לתחזית שלי הוא נעמד ליד הארגז, וכמו פיל בחנות חרסינה, הרים את המצלמה ולחץ. החייל שעמד לידו טרק עם הרגל את מכסה הארגז וצעק עליו. זה היה רק אתמול אבל אני לא זוכרת מה היו המילים שלו. משהו כמו "נמאסתם" ו"חוצפן" ו"אל תצלם כלום" ו"עוף מפה".

משהו בי נקרע. מצד אחד, להיבהל הדריכות הזו של החייל שרק חיכה "לפרוק את הנשק" על משהו, מצד שני להבין אותו ולנסות לפענח למה חבר שלי לא צילם כמו תמיד וכמו להאשים אותו בשיבוש המשחק, מצד שלישי להצטער ולהרגיש אשמה שביקשתי, מצד רביעי לכעוס על החייל שכל-כך מהר יכול להיות אלים, בקיצור סבך של רגשות ומחשבות שמבטאים כמה קשה להיות קרובים רחוקים של הסכסוך הזה ולמה בכלל להכניס את הראש למיטה החולה הזאת, הרי היינו יכולים לבלות שבת נהדרת כמו כולם בלי להיות מסומנים כאויב של כל-כך הרבה גורמים.

אחר- כך, קצת אחרי שהתיישבנו והוצאנו פירות יבשים ואני הייתי צריכה קצת לבכות ולהוציא את המתח והאכזבה והקושי מסביב לתמונה, דברים הפכו להיות עוד יותר אבסורדיים. הגיע מפקד האזור ואיתו צו טרי המכריז על האזור כשטח צבאי סגור. באותה נשימה, הגיעה גם קבוצת השמאלנים (שרק בשנה שעברה הלכתי איתם להפגנות, עד שהבנתי שברמה מסוימת, אפילו שזה חשוב לדמוקרטיה ובכלל, הן רק מייצרות עוד אלימות) וגם אנשי חלמיש לבושים לבן (נופת צופים כבר הזכרתי?) ובראשם הקב"ט של היישוב נושא נשק,

וגם הסתבר שמישהי חדשה בקבוצה שלנו, אמריקאית במקור, היא פעילת שלום מוכרת למפקד האזור שלא מאוד שמח לראות אותה אבל תיבל את חוסר השמחה בהומור שוביניסטי. ואם להוסיף על כל זה הסתבר שיואב שמיר, שביים את מחסומים הקלאסי מסתובב בשטח ומצלם סרט חדש. מי יודע אם הימצאות התקשורת היא לא זו שזירזה את הוצאת הצו ושיגורו בפקס למפקד שכינה את עצמו קפטן קירק.

ונושא התמונה כמו הלך ונשכח, אבל לא בינינו כמובן. למזלי, למזלנו, פונינו משם מהר והיה לנו זמן ללבן את הדברים בלי להיאחז בהאשמות, בציפיות, באכזבות. הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר ולכן נטש את הטכניקה הרגילה שלו דווקא כי הוא לא רצה להסתיר. שאם כבר לעשות משהו לא בסדר, אז לקחת על זה אחריות. גם ראינו בשביל שנינו מה זה אומר לבקש ולהגיד לא. בכלל, היינו מסוגלים כמו תמיד לראות את הדפוסים שלנו, לראות את התנאים שנוצרו ולדבר מתוך חוויה אישית את שלושת מאפייני המציאות. 1. יש סבל בעולם. 2. דברים משתנים. 3. שום דבר הוא לא אישי שלנו, אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו חלק ממשהו, זהויות נבנות ומתפרקות כל הזמן.

יצאנו מאזור המעיין אחרי שבע דקות, שתיים מעל מה שהותיר המפקד, אחרי שהוא הבטיח שגם את המתנחלים יפי הבלורית הוא יפנה, אחרי שאותה פעילת שלום שהייתה איתנו רצתה ופעלה בעקבות הרצון שלה להרוס את השלט המאולתר המכנה את המעיין בשם עברי.

שוב גוון של אלימות. גם השמת השלט היא אלימות כמובן. גם לעשות מעשה אישי כשאתה בקבוצה היא אלימות. לא פשוט.

צריך כוח ואנרגיה בשביל להשתפשף, לגעת בסכסוך. זה יכול לבוא רק ממקום שלו, ממקום אוהב שרוצה להיטיב עם כל הצדדים אחרת זה כמו לזרוק גפרור לחבית בוערת.

מפגש עם אביב טטרסקי יוזם הפעילות של דהרמה-אקטיביזם ייערך ביום חמישי ה6.1 בבית הסנגהה של עמותת תובנה במסגרת מפגשים העוסקים בפתיחת הלב בחיים של סכסוך.

בינתיים התפרסם טור שלי אודות אופקה– האיכות הרביעית של הלב. התרגול שעוזר לי לחיות ונותן לי טעם לחיות.

 

 

כל התמונות באדיבות איתן הרמן, צלם, גנן ואדם מואר בהתהוות

לחזור, פשוט כך

טרם שובי לארץ החמימה שלנו, הספיקותי לקיים ולכתוב ראיון עם מורה הדהרמה ינאי פוסטלניק שמגיע לישראל בקרוב. הראיון כאן בניו-אייג' נרג'י

זו הייתה חזרה משונה. פשוט נשמתי אל תוך הכסא, אל תוך הנחיתה, מדיטציה של לעיסת מסטיק מבלי לפקוח את העיניים גם כשמאחורי צועקים הנה ישראל. לא בכיתי כמו פעם ולא רציתי כבר לנחות כמו פעם, פשוט כך, חזרתינינג אם להשתמש בשפה של אהרון מספר הדקדוק הפנימי.

זה היה השיר הראשון של הטיול, נכתב ברכבת:

 

עיר מתים מקבלת את פנייך בכניסה לעיר

בערב הכי מואר שאני זוכרת.

תשע בלילה והנהר אור

וגדרות העץ אור

וגם אני.

 

וזה השיר האחרון שנכתב בבריכת הדגים הזנית בה יש  רהיטי איקאה:

 

יש נהר. יש גדה. יש

אותי. עוד יומיים מישהי אחרת תדלה מים

ותשקה את העציצים.

וזה השיר של ריוקאן שהיה השראה במשך כל השהייה שלי בגן העדן עלי אדמות  בו זכיתי לשהות שישה וחצי שבועות של שכרון חושים. פשוט כך

מי ייתן והשיר ימשיך לפתוח את ליבי ולהתגלם במעשיי

First days of spring — the sky

First days of spring — the sky
is bright blue, the sun huge and warm.
Everything's turning green.

Carrying my monk's bowl, I walk to the village
to beg for my daily meal.
The children spot me at the temple gate
and happily crowd around,
dragging to my arms till I stop.

I put my bowl on a white rock,
hang my bag on a branch.
First we braid grasses and play tug-of-war,
then we take turns singing and keeping a kick-ball in the air:
I kick the ball and they sing, they kick and I sing.

Time is forgotten, the hours fly.
People passing by point at me and laugh:
"Why are you acting like such a fool?"

I nod my head and don't answer.
I could say something, but why?

Do you want to know what's in my heart?
From the beginning of time: just this! just this!

הקשר של האופרה פאוסט לפרשיות המיניות האחרונות

החלטתי לשים את הפוסט הזה, בקטגוריה של חוץ לארץ. אם לא המציאות, אולי הדמיון ייקח אותי לשם….

ישבתי באופרה {אגב המצויינת, ואגב אם אתם מעל גיל שישים, חיילים או סטודנטים (או מכירים מישהו בקטגוריה הזו) אפשר לקנות כרטיס בחמישים אחוז שעתיים לפני האופרה. כן, זה עדיין יוצא ביציע ב 87 וחצי שקל, אבל אחרי שראיתי איך אנשים מוציאים סכומים גבוהים בהרבה על פרחים ומתנות ליום האהבה-אמא זה ממש לא הרבה} ונזכרתי בשנה השנייה שלי ללימודי קולנוע.

הקורסים שהכי השפיעו עליי היו של פרופסור אורלי לובין שהרביצה או יותר נכון הזינה את תלמידיה בפמיניזם ושל ד"ר יוסי פירסטטר ז"ל שלימד אותנו חשיבה ניאו-מרקסיסטית וביקורתית שחושפת את ההגמוניה כמעט בכל יצירת אומנות.

לנוכח הפרשיות של המטרידים 'רמי המעלה', ובכלל עיסוק בפריצות מחד ובהגבלות על מיניות שאנחנו חיים בהם לא יכולתי שלא, ובעצם זה לא נכון, מבלי שרציתי, צצה העין הביקורתית שלי, כמו זו שהייתה לי בשנה השנייה ללימודי הקולנוע. עין שרואה את הייצוגים של נשים וגברים בטקסטים הכי מכוננים של התרבות ומתפלצת! עין שרואה את מנגנוני הכוח- אלוהים אל מול השטן וחוטפת בחילה- חברים, שניהם לא קיימים באותה מידה!

נדמה לי שבזכות התרגול שלי לא התעצבנתי סתם, אלא פשוט ראיתי את זה. ראיתי את זה בכל החושים כי עובדה שנהנתי. המוזיקה הייתה מצויינת ומבוצעת לעילא ולעילא, הזמרים נפלאים וכלי הקשת המרובים תמיד עושים לי את זה! 

ובכל זאת ראיתי. את הסצנה של הגיהנום עם הנשים המעורטלות, אגב גם המבקר לא החמיץ זאת ועל אף שהוא כותב  יפה על האופרה עצמה פה בידיעות, בכל זאת, נימת הדברים מבהירה את מה שאני מתכוונת אליו. וגם זה שהאישה ששכבה לפני החתונה ונכנסה להריון (כמובן מיד וזה מסביר למה כל-כך הרבה חברות שלי לא מבינות למה כ"כ קשה להן להיכנס להריון, זה אמור להיות קלי קלות בסרטים הוליוודים) אז רק האישה היא חוטאת אבל הגבר יוצא מזה בקלי קלות וכשהוא אומר שהיא רצחה את התינוק אז הוא מדבר על התינוק שלה ולא שלו. וכמובן האהבה שלה סוחפת אותה ולא משנה כמה חרא הוא יתייחס אליה, האהבה שלה אליו לא עוברת. עד שזה מגיע כמובן לעניין מוסרי אבל זה בסוף ולא כל אישה זוכה להתגלות….

וראיתי את הכנסיות החשוכות של פעם שנותנות מקום לכמרים להפחיד ולהטיף מוסר וכמה כוח היה להם ועדיין יש על הציבור. וכמובן שראיתי את המלחמה. מלחמה שתמיד מהללת את חייליה ולא רואה איך הם מביאים הביתה את הלחימה, את הצדקנות וההצדקה העצמית, את תחושת המגיע לי ואת חוסר היכולת להסתכל לאנשים בעיניים בחמלה, אפילו אם זו אחותך.

במסגרת קורס שאני מלמדת בישיבה החילונית העוסק באחים במקרא ובימינו הגעתי לסוגייה מעניינת. לימדתי את אונס דינה, שם שני אחיה יוצאים לנקום את נקמתה באלימות מטורפת וברוטאלית תוך שהם מתעלמים מצרכיה, רצונותיה ומיקומה הפיזי של הנאנסת. גם כשאבא שלהם מעז לנזוף בהם קלות הם מסכמים את מעשיהם בשאלה "הכזונה יעשה לאחותנו?" הטקסט השני היה אונס אמנון ותמר. גם שם, ניסיתי להראות לתלמידים את הקשר בין כוח שהאח הנוסף- אבשלום- צובר לעצמו בעקבות מעשה האונס. הוא רוצח את אמנון אבל זה במסגרת כללית של מאבק על ירושת המלוכה של דויד. בשני המקרים האונס הוא תירוץ לאחים לצאת למאבק פוליטי כביכול מדאגה לאחותם. ואני אומרת- אם כזו דאגה מי צריך אחים. (וזו הגזמה כמובן, למקרה שאחי קורא…)

הקבוצה שאני מלמדת ממש התקשתה לראות את מה שהתכוונתי אליו, הם בני תשע-עשרה, לפני גיוס, היה קשה להם להבין למה אני מתכוונת שאני אומרת שהמשפט "הכזונה יעשה לאחותנו?" לא נובע בהכרח רק מדאגה וטוב לב, אלא הוא משפיל ולא נותן לה שום עמדת כוח.

אני רואה שנסחפתי ואני לא מעבירה היטב את מה שכתבתי בכותרת. אבל זה לא שזה פופלאריות זולה, הפרשיות האלו מעצבות עוד משהו בתפישה שלנו, מערבבות את השחור והלבן שאנחנו מתובנתים לחשוב בו ולפעול מתוכו וכנראה שעייפתי מלעסוק בפרטים.

שתי הפרשיות מעציבות אותי, גם בגלל הנאשמים שאני בעקיפין מכירה ועוד יותר מכך על המשפחות שלהם שעוברות את הסיוט ובעיקר עלינו שזה פני האנשים שמקבלים מהציבור כוח. ואולי הפרשיות חושפות את המציאות כפי שהיא, ואולי צריך לשמוח על כך. התמוססות של שחור ולבן אל תוך הרבה אפור. ועכשיו צריך לחשוב מה עושים עם זה ואיך משנים או ממשיכים לצבוע אחרת את פני המציאות?

ו2 תוספות מאוחרות שראיתי ברשת ונראה לי שמתאימות לפוסט הזה ולזה שקדם לו שכל-כך הרבה כניסות היו אליו עד שהוא עקף את הפוסטים הקודמים שכיכבו כנצפים ביותר והוריד מהרשימה את הקשר בין גלעד שליט ליוליסס.

אחד מתוך גלריה/עכבר העיר, לא מצליחה להבין את הסדר הפנימי שם, שכותב בנימוס על הכפשת השמאל כשמאל ובכלל על התפיסה של איש אשם מתוך מגזר אליו הוא משתייך. אני די מסכימה עם האבחנות שלו

אבל כפי שאני מבינה מתוך פוסטים של אנשים ברשת, אם זו כל התגובה של הארץ לנושא, זה באמת מגוחך. כלומר חוסר התייחסות למעשה עצמו ולאחריות של האדם עצמו.

במיוחד אהבתי את האבחנה של יוסי גורביץ' לביקורת שמתקשרת לפאוסט שאגב רוצה את נעוריו בחזרה רק כדי להיות עם נשים אותן הוא מתאר רק כ-יצר:

{פסקת המפתח בטקסט של אלון עידן אומרת "בני אדם הם בני אדם, ולצד אמונות שהם מחזיקים וערכים בהם הם מאמינים, הם נאלצים כל העת להתמודד עם יצרים גועשים, גבולות נפשיים מטושטשים ומאוויים בלתי מסופקים. ההתמודדות הזאת נגמרת פעמים רבות בכישלון, ועל הכישלון הזה הם מחויבים בדין. "

כלומר, אליבא דעידן, אונס הוא משהו שבני אדם עושים כי הם בני אדם. זה טיבם. כביכול כל גבר ניצב כל הזמן בפני הפיתוי לאנוס ואיכשהו עומד בזה. וגם זה, אני מניח, סוג של קו הגנה.}

והדבר השני זה משהו שכתבה עינת ויצמן במעריב. מאוד אהבתי את מה שכתבה ויפה שהם מפרסמים את הדעות החשובות שלה. מוזר או אולי לא מוזר שבינתיים אפילו את הפעילות השבועית של השמאל- הנסיעה לבילעין ביום שישי מתקשים לארגן.

לשנות הרגלי בתי קפה

שינוי זה תמיד טוב. תמיד קשה אבל תמיד מעניין. וכנראה גם תמיד מלמד.

בגלל שעכשיו בימי שישי אחר הצהריים אני מעבירה מדיטציה בצפון העיר, הייתי צריכה לקבוע לקפה עם חברה באזור הצפוני של העיר. מימי האוניברסיטה זכרתי לטובה את קפה אלקלעי במתחם באזל.

התזכורות לגבי הזמן שעבר מגיעות לחיי או בדמות ילדים שנוצרים לחברים או בדמות מקומות שנסגרו או הזדקנו לבלי הכר. אלקלעי הזדקן או התבגר ושינה הרבה מאווירת החופש הצעירה שהייתה בו, עת למדתי לבחינות בקולנוע או תפסתי סטוץ בדרך לשירותים שהיו בחצר.

וכך למרות שקבענו שם, העתקנו רגלינו לבית קפה לולו הסמוך. אני כנראה לא אחדש פה, אבל זה חלק ממהותו של שינוי. לא משנה כמה הדבר מוכר או מיליוני אנשים חוו אותו ולהם זה נראה שיגרה, שינוי זה דבר שקורה לך אישית. כשהאדם משנה לעצמו.

 היה שישי אחר הצהריים ועמוס, אבל הנחמדות של המקום, למרות בחור צפוני ששאל אותי כמה המחשב שלי שוקל, ובעיקר הטעימות של הדברים כבשו אותי. מקום שהדברים בו ממש טעימים. בדרך כלל אני יושבת בסוכר הסמוך לבייתי, וגם בו יש מנות טעימות, אבל פה השיק הצרפתי, הייחודי, שמורגש בכל עוגייה גרם לליבי להתרונן. עוד קצת.

ועכשיו, כן ממש עכשיו, החלטתי אחרי שיעור הפילאטיס בסטודיו לוטוס (אגב הם עושים השבוע מבצע של פילאטיס חינם והמורים שם מצויינים!!!!) לשבת ולכתוב או יותר נכון לסיים את הכתיבה של פרשת השבוע ולשלוח אותה מכיוון שבבית אין לי אינטרנט. המקום עדיין הומה. מאוד. זמר מפורסם ומשובח ישב בחוץ וכמו דיגמן חיי רוח טובים עם ספר (חשבתי לעצמי, האם שלומי יוסף היה מצלם ידוענים, האם יש בזה טעם, האם זה היה יוצא מעניין) ובפנים צילם צלם חתיך את האוכל האסתטי של המקום. כנראה לפרסומת. קשה להתרכז בתנ"ך.

עד כדי כך שאני נוהגת כמו הטרנד הלא מובן לי, הטוויטר ומדווחת ממקום הימצאי. עכשיו אני בטוחה שהאמצעים האלקטרוניים הם הסחות דעת. כי הרי יש פה עולם ומלואו. שלישיית בנות חירשות שיושבות ואוכלות א.בוקר שנראית מדהים, וזוג הורים אמידים ואתסטיים ששותים יין עם ילדה שיש לה בובה-כלבלב שמתקשרת איתה יותר מהוריה. ועוד 2 ארכיטקטיות בפגישה וזוג מבוגר ששאל ואז הזמין מה שאני הזמנתי…. וכמובן בעל הבית שמנצח על כל זה ביד רמה ולא מורגשת. האם הוא מאושר? 

האוכל שוב מעולה. אפילו מצויין. למרות שזה קצת קשה שלא להרגיש את כל המשחקיות של בתי הקפה ושל תעשיית האוכל ליד הצילומים המוקפדים של המנות עת שהצלם מזיז אפונה בסלט המגרה ולוחץ שוב על הכפתור. הנה כך עובד העולם. ממתגים אותו, משווקים אותו, אוכלים אותו והוא הולך וכלה. 

ואת כל זה אני מוצאת לנכון לתעד, למרות הדד-ליין ההולך ומתקרב. למרות שלא כתבתי שום מילה על החיים שבחוץ, כלומר החיים של אנשים אחרים, שמקופחים, שמופלים. שחושבים שהחיים שלהם (למשל מתנחלים מאלון מורה) יותר חשובים משל אחרים (תושבי דיר אל-חטב). באופן מפתיע, על המידע הזה, אני צריכה להודות לטלוויזיה. כן. נדמה לי שאתמול בערב היה היום הראשון בו הדלקתי את הטלוויזיה מאז שחזרתי באוגוסט. בעצם, האחיינים שלי התארחו אצלי, אז היא כבר דלקה. בכל אופן, צפיתי ב'יום שהיה' עם גיא זוהר. זה אומנם היה סיוט לצפות בחדשות, אבל בהרבה הרבה פחות ממה שזכרתי. חוסר הרצינות, כלומר חוסר האמון המוחלט וההאחזות בסיפורים החדשותיים של זוהר, הם מה שעושים את כל ההבדל. והוא גם הביא את הידיעה שמתנחלים של אלון מורה חוסמים, כנראה שוב, את המים מלהגיע לשדות של שכניהם הפלשתינאיים. זוהר הרגיש והדגיש את האבוסרד. לצערי, גם הראו את המתנחלים שהתנהגו מגעיל ובאדנות נוראית, כך שאין הרבה מה להכביר במילים בגנותם. המעשים שלהם הדגימו זאת. איזו בועה!

והנה השיר 'יושב בסן פרנסיסקו על המים' מזכיר לי שגם אני בבועה. שונה. טוב שכך. כרגע.

ולסיום תוספת מאוחרת, לגוון את יום שישי שאמור להיות יפה, סיור בדרום תל-אביב עם מוקי צור ההיסטוריון המופלא!

זוהי עג'מי יוליה, זוהי עג'מי

ראיתי את עג'מי. סוף סוף. הסרט הוא אכן יצירת מופת.

באופן מפתיע הוא נגע בשלושה מקומות שעבדתי בהם בשנתיים האחרונות.

ראשית והכי משמעותי זוהי יפו. יפו שכל-כך קשה לתאר, שתמיד אפשר להתווכח עם החברים על מצבה. כלומר עם אלו שאומרים שמצבה טוב והתושבים מבסוטים. ובכלל שיש שם רוב יהודי.

עבדתי בבי"ס וייצמן, בי"ס ממלכתי רגיל. הייתי מורה מחליפה בכיתה ב'. אחת העבודות הכי קשות, הכי פחות מתגמלות והכי מרתקות שחוויתי. וייצמן הוא כביכול בי"ס רגיל, הלוואי שהיו עוד כמותו, אבל הוא לא רגיל כי יש שם ילדים ערבים- נוצרים ומוסלמים וילדים יהודים. רוב היהודים דווקא באים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. הערבים הנוצרים, כמו בסרט עג'מי הם בדרךכלל בעלי המאה והדעה, אבל בניגוד לסרט יש "שלטון" יהודי ישיר בדמות המורות והמנהלת. ילדים יהודים מהפרוייקטים החדשים שמשתלטים על יפו הולכים לבתי ספר ייחודיים- טבע, גורדון ועוד בתל-אביב. 

שנית, במפגש של ערביי המרכז עם ערביי הדרום- התנדבתי בכלא באר-שבע וזכיתי להכיר את העובדה שרוב מאוכלסי הכלא הם בדואים. בדואים שנמצאים בשוליים, שנדחפים לפשע, ששינו להם בשישים שנה של מדינה את המיקום הגיאוגרפי והמנטלי שלהם מקצה לקצה. הפשע הוא האופציה שנדמית כהכי משתלמת, וגם אם לא, מישהו יזהה אותם ככאלו. נזכרת באסיר אחד שסיפר לי שהוא באמת עשה איזו עברה, אבל כשנתפס סתם ברחוב, השוטר החליט שהוא סוחר סמים, רק בגלל שהיה מקומח כולו בגלל שחזר מהעבודה במאפיית הדרום.

שלישית ושולית, יש סצנה בסרט שבה תולים מודעות בבני-ברק, כי חושדים שמישהו חזר בתשובה. אני בבני-ברק כל שבוע, עדה למחזה תליית המודעות שם. המודעות משמשות שם כמו טלוויזיה. זהו העורק הראשי של התקשורת שם. בדרך כלל, על מוצרי מזון בהנחה, פרסומות משונות לציבור החרדי והודעות אבל. גם שם זו בועה, שבעקיפין וללא ידיעתה בעצם מקפחת בועות אחרת. הם לפחות בחרו "בגטו" שלהם והם יכולים לתלות הודעות המבקשות לבוש צנוע ולא להיכנס עם הרכב בשבת.

איפה הפלוראליזם כשמגיעים ליפו?

הטראגיות ניכרה שם, לפחות בסרט, כל הזמן. גם ביפו המנחמת רואים קרביים מדממים. 

בשלב מוקדם בסרט, אולי כשהגיעו הבדואים והמצוקה וחוסר התקשורת גברו, מצוקה שנבעה מאידאלים ומכספים שאי אפשר להפגיש אז חשבתי על רומיאו ויוליה ועל סכסוך הבתים שם. בהמשך כשהתברר שאכן יש בחור ובחורה שבגלל אידיאולוגיה לא יכולים להיפגש בחייהם, הבנתי שרומיאו ויוליה שזורים שם עמוק.

עג'מי סרט מבריק! מבחינה קולנועית, מבחינה אנושית. אם כמוני התמהמתם, אז לכו!

 

הצד הבטוח של סִינָי (וגם מקסיקו)

לא, זה לא שיש צד בטוח. בשום מקום.

החיים הם לא דבר בטוח וזה בסדר.

אפילו יותר מבסדר.

זה מה שזה, חיים וזה המון.

הם לא מוצר עם תעודת אחריות והתחייבות, הם מה שקורה כרגע, כשאנחנו שמים לב שאנחנו פה.

כשאנחנו מתפנים ממלחמת ההישרדות ומכירים בכך שיש לנו חלומות ותקוות וייאושים קטנים וגדולים מהסביבה שלנו ומעצמנו.

העצמנו הזה שלפעמים אנחנו כל-כך לא סובלים ובכל זאת פוחדים עליו כל-כך.

נסעתי לבד לחמישה ימים לסיני.

חוץ מהמיטיבה שלי, חברה שבזכותה התחלתי לתרגל דווקא בתובנה, כולם הביעו התנגדות. בעיקר החברים שעובדים בעבודות מלחיצות ומתגמלות.

התנגדות זה בלשון המעטה. ככל שדעות חבריי נשמעו כך חשתי ביותר ויותר פחד מושלך לעברי.

פחד שנובע מעובדות, כלומר יש סכנות וכיסים בסיני, אבל איפה אין.

לא הסכמתי לטבוע בתוך הפחד הזה ונסעתי.

לשמחתי מכיוון ההורים לא נתקלתי בהתנגדות. בגלל זרותם הנשכחת אבל המתמשכת, הם לא ממש שומעים חדשות.

ומה הסתבר? בזמן שהבטתי, בהשתקפות האור על המים, תחילה של השמש ואחר-כך של הירח אז לא רחוק, בתל-אביב הבטוחה, קרה הרצח המזעזע והמוזר במועדון ההומו-לסבי. בשכונה שאיש אינו מפחד לעבור בה בשום שעה או מצב.

לרגע לא חשבתי שאני עושה מעשה פוליטי. ממש לא, אבל כנראה אחרי שחלקתי מונית משדה התעופה אילת למסוף טאבה יחד עם משפחה ערבית והנהג האילתי היה די המום מכך, הדברים החלו לחלחל. ובין שקיעה לזריחה עוד ועוד סימנים שזהו מעשה פוליטי החלו להתגלות מבלי שחיפשתי אותם.

אני וחברים אחרים בקצה השמאלי והשפוי של המפה תוהים רבות מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב או את דעת הקהל המתלהם שבחר את הממשלה שלנו. הנה מעשה. מעשה שמביע אמון בשלום שקיים ביניינו לבין המצרים, ודווקא פגשתי תיירים מצרים שם. שניים אפילו מקהיר, צעירים אינטלקטואלים עם אנגלית מדהימה (אחד מהם גם דובר צרפתית) הומניסטים- אתאיסטים עם לפטופ.

כן, זו יכולה להיות אמירה פוליטית- לנסוע לסיני יחד עם הפחד. לתת לו יד ולקפוץ למים. ואני נותנת את הדוגמא הזו כי אני מרגישה שחוויתי אותה על בשרי.

בשעה הראשונה להגעתי לחוף המקסים אלכסנדריה בביר-סוויר נכנסתי למים. שוכחים כמה שהמים שקופים לכדי יופי, כמה בייתיות ונעימות יכולים להשתקף מהרים, כמה שמש זה דבר שורף וגם ממכר. שחיתי ונהנתי, נהנתי ושחיתי, מביטה בזהירות מעל השוניות ומעל החול. והנה בדרכי חזרה אל החוף מבלי משים שיפשפתי את החלק העליון של כף הרגל בשונית וכמו חיצים, חבורת קוצים שחורים שלחה אליי גרורות מלאות ארס. למרות הכאב והלחץ תרגלתי נוכחות והישארות עם הכאב ותוך ששחיתי חזרה דואבת השתדלתי לא לשפוט את עצמי בשום צורה ולא לכעוס על שום דבר.

הגעתי לחוף ולמרות המודעות לביקני הלא מחמיא דידיתי בכאבי לבדואים ולסודנים שנראו לי מבינים עניין. הם אכן הבינו ואמרו לי לטמון את הרגל בחול, הסתבר שעל כל אצבע בכף רגלי השמאלית ננעץ קוץ. עוד הם אמרו שכדאי למרוח שמן, לימון, מלח ומים חמים ובסופו של דבר, תוך כמה ימים, הקוצים ייצאו. בינתיים זה ישרוף הם הרגיעו. אולי יתנפח. סך הכל, את פלשת לבית שלהם.

מה שנכון נכון.

כאב לי אבל שמחתי שאני נוכחת עם הכאב, בכיתי קצת ובעיקר שמחתי שאני עוד עם הכאב ולא עם מחשבות כפירה על הגעתי או אשמה על חוסר זהירות או בהלה לעתיד. ההרים, השקט והיופי של המים המוארים בשמש יחד עם המילים האמיתיות של המארחים עשו את אותה העבודה, גם כשהייתי 'מסכנה' רשמית.

אבל השיעור חיכה לי למחרת, לאחר טיפול מסור בידי מוחמד בתרופת הסבתא המומלצת, כשהיום עבר ועבר וראיתי שאני נמנעת מלהיכנס למים, בגלל הפחד.

היה איתי ספר מצויין שסתם שלפתי מהמדף "לדעת אישה" של עמוס עוז ולשמחתי, על אף שפיתה אותי להישאר עימו, היו בו תובנות שלבסוף שיכנעו אותי להיכנס לאזור "הלא בטוח".

הנחו אותי איפה יש שביל ארוך של חול שבצידיו השוניות המפחידות וכך לאט ועם הרבה נוכחות ופחד שחיתי. מקווה שזה לא יקרה שוב, מבינה שדברים קורים ואולי יש טריטוריות ובתים, אבל עם מספיק זהירות והתכוונות טובה אפשר לחיות בשלום ולחיות בשלום.

באחת הבנתי את גלי הפחד ששודרו אליי לפני שנסעתי, אבל גם הבנתי שהפחד ממש לא יכול לשלוט בחיים שלנו. הוא תוספת לפעמים רצויה, אבל עם שיקול נכון ואמון גם ב"אוייב העיוור" לכאביי אפשר לחיות בטוב. מה טוב? מצויין! סיני שכולם כה מתגעגעים אליה. האזור השקט והיפה והמעורר והנינוח, איפה שכולם רוצים להיות מאושרים בלי טלוויזיה ושאר נפלאות מודרניות ואפילו מצליחים.

התחלתי פינה אצל שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בימי שישי אחר הצהריים, אם תפתחו בארבע וחצי זה בוא יבוא. סיפרתי לו שהייתי באילת ועל ההתכוונות הטובה שצריך לנסוע איתה. הוא כמובן, כמו הרבה אנשים שרוצים לערער אותך שאל "את לא חושבת שאת תמימה?" ממתי תמימות הפכה לדבר רע?

מעבר לזה שאין במעשיי תמימות אלא ערנות, הרי שאלו הם החיים החד- פעמיים, לא נקפוץ למים?

בשיחת דהרמה ששמעתי בסיני מאת המורה סילביה בורשטיין היא אמרה דבר יפה. המעשים הקטנים של בני האדם, ההתקשרויות באינטרנט המכווצות את העולם ופועלות מתחת לכל הפוליטיקה הם אלו שיביאו לשינוי. העובדה שאין יותר דבר כזה חדשות. לכל אחד יש חדשות וכל אחד יכול לראות מתחת לאף שלו ולדווח מה יש שם. וככל שאנשים יחוו את השלום, נניח בסיני, השלום בוא יבוא.

היא התנסחה יותר יפה כמובן, אבל זה באמת חידד לי את החשיבות של ההגעה לסיני. לפתוח את הלב לכיוון שאנחנו רוצים שהוא יגיע אליו.

{במסגרת פינת ההמלצות הרשו לי לומר

1. השיטה הגאונית ביותר היא למצוא טיסה של הרגע האחרון לאילת. רצוי בשבת, למי שזה מתאפשר, שאז התעריפים צונחים!

2. לא לקחת הרבה דברים, בטח שלא בגדים, מילא רוב הזמן בגד-ים, תיק גב קטן בהחלט מספיק.

3. מומלץ להביא ספר שתמיד התכוונתם לקרוא ואף פעם לא יצא, אני לקחתי גם את "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, אין לי מילים לומר כמה שהספר הזה מצויין

4. אני התכוונתי לנסוע לקומקום-תלאתה אבל מכיוון שהמונית נעצרה בביר-סוויר וראיתי כי טוב באלכסנדריה אצל בילאל וממילא היופי הוא אותו היופי בכל מקום, נשארתי. זה מקום מצויין וצנוע ונקי, והאוכל אולי יותר יקר בכמה לירות אבל טעים-טעים!}

ולסיום פרשת השבוע. כתבתי על פרשת עקב פה בנרג'י

בפרשנות שלי פה אסתפק, כלומר אתהדר בשיר של רוני סומק. הוא מתאים גם למצב הפחד עליו כתבתי פה וגם למה שכתבתי בנרגי' על המזון שרוב הזמן מזין את חיינו ועל האפשרות לטעום דבר אחר.

הקטלוג האדום של המילה שקיעה 

משורר צרפתי רואה שמש מאדימה    

וסוחט מענבי העננים את צבע היין.

משורר אנגלי מדמה אותה לשושן

והעברי לדם.

הו ארצי, ארץ הנועצת שפתים קניבליות בצוארה הבתולי

של השקיעה,

משוטי הפחד תפורים לאורך זרועותי

ואני, בתבת חיי, חותר כמו נוח

לעבר אררט.

 

מקסיקו אהובתי

לא יודעת איך ולמה מקסיקו נכנסה לי לורידים.

אני כן יודעת מתי. באביב 1997 כשעליתי על מטוס בלוס אנג'לס לעיר עם השם המצחיק- גוואדלחרה. במטוס קטן מלא כמו בסרטים באנשים משופמים, חשתי פחד והתרגשות. נתינת אמון ראשוני בלא ידוע, שכן נסעתי לעיר הזו רק כי הכרתי בעקיפין משפחה ישראלית של חברים שהתגוררה שם. אחרי יומיים החלטתי להאריך את השהות שלי שם והשאר זו באמת היסטוריה שעוד תסופר.

(בספרדית, היסטוריה זה סיפור)

זה נשמע קצת מטורף, אבל עכשיו באתי לכאן כדי להיפרד. כן, זה טיפשי וזניח וגם עכשיו כשאני יושבת מול ההר החשוף הנשקף מהחלון, בתחתיתו כמה בתים וירק, בקצהו השמיימי צלב ענק והקולות מלמטה מוכרים כל-כך, אני חושבת לעצמי, מי אני ולמי איכפת שזו פרידה.

פתאום אני נזכרת איך כשנפרדתי מהחבר האחרון שלי התהלכתי כמו זומבי ברחובות תל-אביב, בטוחה שהלב השבור שלי זולף החוצה, מכתים את צעדיי העתידיים, רציתי לשאול אנשים, (ובעצם חלק שאלתי) אם הם מכירים את הכאב הזה ומתי זה יעבור, אם יש להם תרופה למכאובי הלב. גם אז זה היה סיפור פרטי שלי וגם הפרידה הזו ממקסיקו.

פרידה מלאת היסוסים ושאין בה ממש, אבל פיזית אנחנו צריכים להינתק, אני והיא. אני צריכה לבנות לי בית ביבשת אחרת ולהותיר לה מקום בלב ולא מתחת לרגליים. לפחות לבינתיים, לשלב הרווקות של חיי.

בטיול של היום, מחוץ לעיירה שהמילה קסומה (כפי שהיא מתוארת במדריכי התיירות) קטנה עליה- ריאל דה-קטורסה, גיליתי קצה של חוט בדבר הסיבה להתאהבות הכובלת, הקצת מעכבת, ועם זאת המשחררת לקשר שנוצר ביננו. בגלל הדגל.

דגל מקסיקו הוא סיפור רב מימדי, סיפור שמקורו במיתולוגיה האצטקית. על פי הסיפור האצטקים קיבלו נבואה שעליהם לבנות את ממלכתם היכן שימצאו צמח קקטוס (המסמל את ליבו של האל) ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות).

בלב הסיפור נמצאת המקריות שאנחנו רואים אותה כגורלית, נמצאת האזנה לטבע ולאיזו דרך נסתרת אבל ברורה שמוליכה אותנו לבנות ולחיות, דרך שמכוונת שמאלה או ימינה ובעיקר לעצור ולראות. כמו שהיום ראיתי יונה בשמיים שנוחתת על סברס ובדיוק אני שם כדי לראות את זה קורה.

כמוני, מקסיקו שומרת על כל מיני זהויות, לא מוותרת על אף צבע או שפה. האתגר שלה הוא לחיות ככה, כפי שהיא, להשאיר בתוכה קצת מהכל ולהישאר חזקה מול כל אלו שרוצים לשנות אותה, להפיץ אהבה גם אם היא נראית מתרפסת וגם אם אין לה נמענים.

החבר הראשון, בעצם השני, אבל זה שאיתו טעמתי אהבה ואת הפחד שטמון בה, או בי, היה מקסיקני. שנה שעברה כשגרתי במקסיקו זכיתי לראות אותו, אחרי עשר שנים של ניתוק. הוא סיפר לי שהיה לו חיזיון של גלגול שהיה לו. בגלגול הוא היה חייל רומאי בישראל. אמרתי לו שאולי הייתי נערה שהגישה לו מים בעודו רוכב על הסוס והוא קטע אותי מיידית ואמר "מה פתאום. היית האישה שלי".

ואז חשבתי או הרגשתי שבגלגול אחר הייתי ספרדייה. (גם עם ספרד יש לי חיבור עמוק, אבל לא כמו עם מקסיקו) ולמרות שבתחושתי הייתי מיהודי ספרד שגורשו, כנראה שהייתי בצד של הספרדים שכבשו את מקסיקו, השחיתו, השמידו ושינו אותה ללא הכר. כל האהבה שלי והמגנטיות שיש לי לכאן הם סוג של כפרה, של בקשת סליחה. והנה הגשם החזק שהתחיל לרדת עכשיו במפתיע, על ההר, על העיירה, אבל חזק ככל שיהיה לא מצליח להתגבר על קולות הרחוב מרמז לי שמקסיקו סולחת לי ומרשה לי להמשיך בדרך חדשה, דרך של שלום, אפילו שאני חוזרת לדרך שבה העם אליו אני שייכת עוסק בכיבוש.

אולי הייעוד שלי בגלקסיה (כפי שתרבות המאיה מתייחסת לחיים שלנו כאן) הוא להיות בצד שמשנה דברים מבפנים. לחולל טרנספורמציה לא רק בתוכי אלא בתוך התרבות אליה נולדתי, תוך שאני מחזיקה את הצד המגורש יחד עם הצד הכובש בתוכי, באינטימיות, מתוך הכרות, תוך שאני נושאת אהבה לכל מקום אליו אני הולכת.

ומילה על שפעת-

בעקבות הדיבורים על ה- influenza –השפעת שהשפיעה על התיירות ובכלל על הכלכלה של מקסיקו והניסיון שלי להגות את המילה כמו שצריך מבלי להתבלבל עם המילה influencia פתאום נחשפה בורותי. אף פעם לא שמתי לב שהמילה שפעת חולקת את אותו השורש ש.פ.ע מלשון השפעה. לא יודעת מאיפה המקור, אבל אני מתארת לעצמי שבן-יהודה או מי שזה לא יהיה שבחר בשם המחלה הזו לקח מהלטינית את ההכוונה. (והנה שיטוט מהיר לחיפוש הממציא, הפנה אותי לשכנה תמי המלומדת ממני)

אז כן, במידה זו או אחרת, מקסיקו משמשת כשפעת ותיקה בחיי, מופיעה בכל מיני עונות ובכל מיני צורות ולמזלי היא גורמת לי, בינתיים, רק לבריאות. ולמרות כל זה, הביקור הזה הוא חיסון של פרידה.

(עוד קצת על הביקור הנוכחי אפשר לקרוא בפוסט עם הכותרת של פרשת השבוע האחרונה)

יומולדת לפרידה קאלו

לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907

 

ואם אהבתָ אותי בגלל השיער

אז מה עכשיו כשאני קירחת

ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי

ואם אפשר להאזין לבני 21

ולראות אותם נוגעים בירח

ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו

ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים

כבר בדברים, לא ננעצים

בגברים כפי שציפיתי

גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת

ומקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון

ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע

ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות

שכבות על שבכות של התרחשות אנושית

בהליכה ובצליעה

פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים

וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי

תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני

מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי

ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם

וגם לי

תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.