וואו. עוד זמן ועוד שנה, וכמו שעץ נופל ביער, האם שומעים אותו, גם הבלוג, אם אכתוב כמה מילים מי יקרא אותי והאם זה משנה וכמה סבל שמחות ושגעונות יש בעולם הזה.
אני ברוח מהורהרת מהרגיל, נחתנו אחרי חמישה חודשים ושבוע (מי סופרת? אני!) רק שלשום היישר לזרועות העיר ויום כיפור והחברים איתם בילינו בתאילנד שהפכו למשפחה אלטרנטיבית ותומכת. הגוף פה זוכר ומזהה אבל המיינד בשלו, הודף ומבולבל ונלחץ ורוצה ושוב נאבק עם המציאות שעושה את שלה.
מה עשינו שם בלי כל זה? בלי כל השיט שלנו? כמובן שייצרנו שיט חדש אבל אחר וטרי כמו הופעות סטנד-אפ באנגלית, ומנזרים, להרגיש בבית במנזר שאת לא מבינה מילה מהנאמר ובכל זאת מבינה הכל. כמו אתמול ברגעים שהתהלכתי עם עיניים עצומות ברחוב הירקון כנגד התנועה.
מה עשיתי וכמה בכיתי ועל מה, וכמה צחקתי ועל מה, הלוויות ושמחות והכל קרה פה ושם ובכל מקום, להיות בת אנוש איזו ברכה. משונה.
בסוכות הקרוב אני חוזרת הביתה מרצוני להתארח בסוכת הוריי עם כל המשפחה. זה יהיה יום ההולדת ה47 שלי. בדיוק לפני 18 שנה עוד התווכחתי ולא הלכתי לארוחת חג כי הלכתי לסדנת המדיטציה הראשונה שלי. ח"י שנים אני חוגגת. ולא רק שאני חוזרת לאותו בית אליו סירבתי ללכת, אלא שלמחרת ב10.10 אני אקרין סרט שיצרתי. כן, אני יצרתי סרט, ממש לא לבד, בעיקר בעיקר בזכות איתן הרמן בן הזוג שהוא יותר מבן זוג, הוא עיניים טובות וכחולות, וכן גם מקור לדוקהה (דחק או אי נחת או סבל בשפת העברית) אבל יותר מקור לחופש!!!
אז יש לנו סרט שיוקרן בסוכה של בית הכנסת בו מרדתי והתמרדתי לפני כלכך הרבה חגים ושנים, והנה שם זה יקרה. לא מאמינה שחיי כה יפים וטובים. וגם מאמינה כי הרי הם לא כאלה שלי, הם מתרחשים ובעדינות מאפשרים לי לקחת חלק שמח ומיטיב.
הנה אפילו יש טריילר לסרט על מישהי שהולכת פעם ראשונה לריטריט מדיטציה בעמותת תובנה. הבודהה מבן יהודה
שנה טובה אהו
בה, תעיזי להיחשף ולעשות סטנד אפ ולהרפות ולכתוב
