ראשית- החדשות הטובות… ביום ראשון בשמונה בערב בפסטיבל וירטואלי מתוק וחביב (היינו בו פעם במציאות, אולם אחד הוותיק בסינמטק תל-אביב, דצמבר 2019… פסטיבל לונג שורט)
ועכשיו לגלגולו של סרט…
יש יצירות שאת לא יודעת איך זה קרה שהן נכתבו ואז יצאו לאור. למשל חזרת מדייט כושל ויצא לך שיר, אצלי זה בערך הסתכם כך…
כי כמעט רוב היצירות שלי, נכתבו בדם יזע ודמעות, בואו, בעיקר דמעות… ו/או מתוך דד-ליין לקול קורא שראיתי ודחף אותי לכתיבה.
אבל את המחזה הקצר "לונדון", אני ממש זוכרת כמעט פרט לפרט איך הוא התהווה, כמעט מתוך עצמו.
זה היה סביב יום ההולדת הרביעי של בתי, ישבנו בגן מאיר בשעה שיש להורים לשרוף עד שהתפקיד שוב יקפוץ עליהם, וזוג הורים בגן סיפרו שהם נותנים לעצמם מתנה ונוסעים ללונדון בלי הבנות לראות הופעה של בוב דילן.
משהו בסיפור שלהם הדליק לי איזה גלגל מחשבתי והתרגשותי וחזרתי הביתה וכתבתי טיוטה למחזה על הזוג הזה שהמכשלה לנסיעתו היא המחשבה המפוחדת שלי- מה אם יקרה להם משהו. למי הן ישאירו את הבנות.
וכשראיתי יום אחד כהרגלי בקודש קול קורא למחזה קצר לפרויקט המחזאים המופלא, היה לי מה לשלוח להם! נס גלוי.
והנס היותר גדול הוא שהתקבלתי לחממה של ארבעת המחזאים המוכשרים שעזרו לי ללטש את המחזה, לנקות ואפילו להרוג בו דמות אחת 🙂 ואז עזרו לי במציאת בימאית מושלמת שמצאה קאסט מושלם. אושר גדול. כולל זה שהייתי צריכה להתוודות בפני הזוג איך גנבתי להם סיפור… אבל הי, כיף להיות השראה של מישהו, לא?
מה שהשתבש כביכול בסיפור ההצלחה הזה, שכנראה בגלל זה הוא נחקק בלוח ליבי, הוא שלא זכיתי להיות נוכחת בערב ההצגה שעלתה פעמיים על בימת צוותא וזאת בגלל שהייתי בתאילנד לראשונה בחיי, בינואר 2018.
אבל בהחלט קשה להתלונן…. אז המחזה עלה וזכה לתשואות, וכל משפחתי וחבריי וגם אותו זוג זכו לראות את היצירה שלי. קלאסי. אבל עוד לא סוף הסיפור…
שנה לאחר מכן, בפברואר 2019 בזמן שהיינו באילת ואיתן בן הזוג שלי קדח מחום והעיר אותי בלילה שאביא לו מים ואדוויל לסירוגין עלתה בי פתאום המחשבה- אני צריכה לעשות מלונדון, מהמחזה שהחמצתי את הפיכתו להצגה, צריכה לעשות ממנו סרט. אני אקח את הקאסט, אקח את בנזוגי הצלם לכשיבריא, אקח את הבית של חבריי הנדיבים, ובשוט אחד ארוך אני אעשה מזה סרט! בשביל מה למדתי קולנוע לפני עשרים שנה חשבתי לעצמי, ובין התעוררות להזייה של בנזוגי פרשתי לו את הרעיון וקיבלתי הסכמה…. מפוקפקת משהו אבל הסכמה שהפכה בהמשך להתרגשות!
הקאסט המוכשר (אסתי קוסוביצקי, גלי אשכנזי לוין, איתי צ'מה) הסכים, בנהזוג (איתן הרמן) קנה מייצב למצלמה, החברים הנדיבים (גיא ומיכל דקל) נתנו את הבית ליומיים-שלושה והחברים שבהשראתם עשינו את המחזה נתנו את המוסיקה של חן קליין ואייל אבן-צור!
וכך תוך חודשיים זה קרם עור וגידים, דחפתי את כולם כך שנספיק להגיש את הסרט לדד-ליין של פסטיבל ירושלים (הו, היוהרה!) וכך היה. כל התנאים התארגנו ובאפריל 2019 כבר היה לנו סרט קצר ראשון. {שמיד אחריו, הפך לסרט שני, דוקומנטרי הפעם, כי באתר להפצת סרטים שגיליתי ראיתי קול קורא אחר, אבל על כך בפעם הבאה…}
בכל אופן, מכיוון שידענו שנטוס באוגוסט לארצות הברית לבת-מצווה משפחתית, הגשתי לפסטיבלים אמריקאיים (מפסטיבל ירושלים נדחנו בעצב) שידעתי שאהיה בסביבתם, וכך קרה המזל הטוב שב4.8 יומיים אחרי שנחתנו כבר היינו בפסטיבל סרטים בניו-ג'רזי שאפילו זכינו בו במקום הראשון בקטגוריית הסרטים הבינלאומיים. מעולם לא חשבתי שאכיר כה מקרוב את המושג- Beginners luck
פה פחות או יותר מסתיים המזל וגם סיפור ההצלחה, אבל זה רק לכאורה, כי אחרי ניו ג'רזי גם היינו בפסטיבל סופר מתוק ואינטימי בלב ליבה של מנהטן, תוכנייה והכל, שאלות ותשובות, ממש אמריקה!
וזהו פחות או יותר… כלומר היוהרה ההיא הובילה אותי לנסות לביים סרט נוסף שבו הבנתי שאני לא באמת יודעת לביים וזה הוביל אותי לחזור לספסל הלימודים, תואר שני בימוי והפקה באוניברסיטת תל-אביב, עכשיו אני כבר בשנה השנייה.
אז מה זה הפוסט הזה פתאום, כשאוטוטו הסרט ההוא כמעט נהיה ענתיקה וכיכב בכמה פסטיבלים, והקורונה נושפת בעורף מציפה שוב את העובדה שאנחנו פגיעים ושבריריים כל-כך. מיטלטלים בין האשלייה שנהיה פה לנצח, אשליית השליטה על החיים שלנו לבין ההזמנה להתמסר אליהם, ליצור אותם ובתוכם, לרגש בנוכחות באמצעות סיפור ואמצעי מבע עתיקים וחדישים, באמצעות תקשורת אנושית רבת מימדים.
לחיי הערים הגדולות ששינו צורתן, וממשיכות לשנות אותנו….
