פתאום זה מכה בי.
האמהות שלי. היא כמובן התימה הנוכחת ביותר בשש שנים האחרונות.
האמהות הטובה שלי אגב.
היצירה האחרונה שלי, ההצגה על יעל, הייתה קשורה כמובן באמהות, בגלל שחלקתי עם יעל עשרה ימים ממש לפני שילדתי, חדר בריטריט שתיקה.
ועכשיו כשהדס גלעד המוכשרת והנדיבה (זה כל-כך כיף כשזה בא ביחד, כמו כל מי שמוותר על פרס ספיר לכבוד המאבק על הסרט על לאה צמל) אמרה שהיא תתרום את הספר החדש שלה, הממואר על האמהות, אני נזכרת שוב כמה המשפחה הפלסטינית הזו כל-כך שרוגה באמהות שלי.
למעשה הם היו סוג של מודל להורות. מודל אלטרנטיבי של התמודדות עם הגרוע מכל, כשאומרים לך שלבת שלך יש סרטן.
הכרתי אותם בספטמבר 2012 ממש בתחילת ההריון שלי. אולי זה עזר שידעתי שהאמא היא אחות במקצועה והעיניים שלי נישאו אליה, לא יודעת. אולי כי האב אתאיסט ונשא את בתו בת התשע על כתפיים.
הבת הלכה וחלתה, הלכה וטופלה, ואני הלכתי ותפחתי ממלאת את בטני בבתי.
כמה סבלנות הייתה להם וכוח, גם ראיתי את נוכחות האבא כחזק, כיציב, את האם כשק חבטות (שהזכיר לי אותי כילדה, והיום כמובן אני חווה זאת גם) וזה שזה לגיטימי התפקידים האלו. ובכל זאת על האמא באמת בוכים. לא שבכתה הרבה. וגם מאשימים.
אז עכשיו אני מבינה מדוע גם ההתגייסות הזאת, שהתרחשה כל השנה, כשהבן שלהם היה בכלא, למה זה כואב וקרוב כל-כך, משהו מדמי, נפשי שרוג במשפחה הזו ואעשה בשבילם מה שעושים בשביל הילדים שלנו.
למעשה שוררתי עליהם כאן בפואטרי סלאם אני והכיבוש לא מעניינים אף אחד
ועוד אמשיך לשורר ולכתוב עד שיסתיים הכיבוש המבאס הזה, שלא מרשה לנו להיות ההורים הכי טובים לעצמנו ולזולתנו.
הנה קמפיין שיצרנו לכבודם בהדסטארט.
הוא נקרא סולידאריות תומכת בחופש
זה בסדר אם נפסיד ולא נצליח לעבור את המשוכה של אנשים שיתמכו במשפחה פלסטינית, עוד אחת, שהבן שלה נעצר. הם המשפחה שלי ואני עושה את זה לא משנה למה, כמו שעושים עבור משפחה. כמו להבדיל, אם חלילה וחס, הייתי צריכה את התמיכה הזו עבור בני משפחתי. זה חופש.
משהו שאתה מבין כשאתה מלווה פלסטיני בבית-חולים, כמה חסרה התמיכה והמארג, המאגר המשפחתי הרגיל ואתה הופך להיות המשפחה כמה שאתה יכול, אז גם כאן, בבית המעצר ובכל מקום בו יהיה צורך להיות בנאדם.
בתום ההקרנה שהייתי בה בדוק-אביב, לפני שהסרט על לאה צמל זכה, קמנו בתשואות כשלאה צמל הגיעה. אישה אחת שנעמדה לפניי צעקה למי שלא קם- "קומו בשביל האישה הזאת!"
בדיוק. קומו בשביל המשפחה הזו, המשפחה שלנו.
שירה בת חצי שנה לערך עם הדוד ובנו בנמל יפו
