יפן עם ילדה בת חמש

אמצע אוגוסט 2018 מצאנו עצמנו עם בתנו בת החמש וחצי בטוקיו. העיר שנמצאת בהמלצות- היכן לבקר בעולם לפני שיש לך ילדים.

{מה שכן- אם כבר נוסעים עם ילדים ליפן, כדאי לפני גיל שש כי אז לא צריך לשלם על נסיעות. לא רכבת, לא אוטובוס, לא פס יומי, כלום! עד גיל שש!)

ב"מצאנו עצמנו", הכוונה היא שני הורים פרילנסרים בנשמה, בודהיסטים בהגדרה, בלגניסטים דור שני ומזל מאזניים קלאסי. כן שנינו. יפן היא מקום של תכנון, סדר וארגון, כל הזמן חששנו שיגרשו אותנו. מזל שאת החודש של לפני הנסיעה בילינו בקופנגן תאילנד, כך שיכולנו קצת להתארגן, כלומר לקרוא טיפונת ולהוריד את אפליקציית בוקינג.

הקלישאה נכונה, כדאי לתכנן את יפן מראש. בחוסר תכנון אתה מוצא את עצמך משווע למקום כמו גן חיות שיש לו מפה מסודרת וגבולות. וכן, זוהי המלצה על גן החיות בטוקיו! אפרופו חיות, לא הזכרתי שאנחנו צמחונים/טבעונים. לא קלה הייתה דרכנו ביפן.

למה נסענו? למה לא.

יצא לנו מסלול מעגלי מלא בהפתעות וכל טוב וכמובן גם דברים מבאסים.

לא הרבה, סתם כאלו של החיים. ובעיקר טוקיו שקיבלנו המלצה חמה לדלג וכמובן שלא לקחנו אותה. לא שאני מצטערת שטעמתי את טוקיו אבל אכן אותה כדאי לתכנן. לא נסענו לטיול יום לקאמקורה, לאודיבה- האי המלאכותי, בגלל הצמחונות לא הלכנו לשוק הדגים וגם דיסני היה נראה לנו מוגזם. איכשהו גם את הארמון הקיסרי פספסנו.

הדבר היחיד שיפן לא מצטיינת בו, חוץ מאוכל צמחוני, זה גני משחקים לילדים. אז הרבה אתגרים היו קשורים לילדה הזורמת שלנו, אבל יותר מכך לנו. נסענו איתה מאז הייתה בת שנה להרבה מקומות בעולם, אבל בעצם אף פעם לא עשינו טיול של ממש. תמיד אנחנו משתקעים בדירה או בחוף ולא ממש עושים אטרקציות אלא יותר חווים את המקום. ביפן זה פחות היה אפשרי. אולי בפעם הבאה.

טוקיו– חמישה לילות (בדיעבד בגלל המיקום וההלם היינו מפחיתים) היינו שלישי עד ראשון.

התוכנית היחידה בטוקיו הייתה הקרנבל הברזליאי שיצא בדיוק ביום שבת שהיינו שם, וכן, זה היה הזוי כמו שזה נשמע, ביקור באולם התצוגה של סוני- לעשות ביקור מולדת למצלמה הדנדשה של הבנזוג ומדיטציה במנזר זן שקשה למצוא. את המנזר לא מצאנו, אבל מצאנו את בית הקפה לינשופים, מסעדה טבעונית בתחנת רכבת- נדיר ביותר, ובית דירות מדליק אך ממוקם גרוע שאפשר לנו חדר בגודל ממש סביר ונוח כולל מכונת כביסה.

מצמוטו (מטסומוטו) – עיר מקסימה, נוחה ויפייפיה, ההמלצה מבלוג של ישראלים לשהות בריוקאן אמיתי שגם נותן אופניים הצילה אותנו למרות שלאופניים לא היה מושב לילד ובנזוגי הרכיב אותה כמו בימים עברו מאחורה, אבל היא התל-אביבית המיומנת בכיסאות לא שמה לב ורגלה השתפשפה בגלגל. כן, מאוד לא נעים זה היה. את יתר הזמן במצמוטו בן-הזוג ישב על המושב האחורי והנסיכה על הכסא.

במצמוטו היינו שלושה לילות- טיול כוכב מה שנקרא אצל יודעי החן. ראשון עד רביעי. יום אחד בטירת מצמוטו וסביבותיה, יום אחד בסכר שנמצא באלפים היפנים ויום אחד באלפים היפנים, שמורת קמיקוצ'י שהיינו חכמים ושילבנו אותה בדרך לטאקיאמה. בכל מקום ביפן יש לוקרים בהם אפשר לאחסן את הציוד. זה רק עניין של כסף.

טאקיאמה– עיר חביבה בה היינו במלון סופר מרכזי (כמה מרכזי? ממול תחנת הרכבת/אוטובוס) אבל כמו של פעם עם חדר קטנטן, פצפון כמו בסיפורים היפניים. רביעי עד שבת. גם פה עשינו טיולי כוכב. יום אחד לעיירה הציורית- הידה שם נכנסנו למוזיאון המדמה את החיים היפניים של פעם. באף מקום אחר בעולם לא הייתי נכנסת למשהו שכזה, כפר פולקלוריסטי, אבל איכשהו ביפן זה עובד וקסום. יכולנו להראות לבת איך חיה נוריקו-סאן עם קירות מנייר, גידולי אורז ועוד, עם מה היו משחקים ועוד. יום שני בילינו בטאקיאמה עצמה שיש בה שרשרת מנזרים, בתי קברות ומוזיאון צעצועים של פעם. יום אחד הקדשנו לשירהקאגווה- עיירת הגלויה בגשם שוטף שממנה המשכנו לקנזוואה בלי המזוודות שלנו. שוס אמיתי של יפן. בלא הרבה כסף אתה שולח את המזוודות שלך (במקרה שלנו שני טרולי קטנים) והן מחכות לך ביעדך הבא, ולא סתם, אלא בחדר שלך!

קנאזוואה– החלטה של הרגע האחרון בדרך מהאלפים אל קיוטו, עיר מגניבה כמו שיפן יודעת להיות. שם היינו באכסניה משונה, שלקח לנו זמן להבין שהריח המשונה בחדר הוא ריח של מחצלות טאטמי טריות, שזה בעצם קש. לילה אחד ומשם לקיוטו.

קיוטו– לומר קיוטו זה כמו אני אוהב אותך. שם כזה שממיס אותך. ידענו שנאהב אותה, יותר נכון אני ידעתי ולכן מלכתחילה העדפנו אותה על פני אוסאקה ותכננו לשהות בה, לצאת לגיחה של יומיים להרים ולשוב אליה. לא ידענו שבזכות הטייפון "ניתקע" בה שבוע שלם ונפליג ברכבת כמובן, גם לנארה ולאוסאקה (באותו יום!) אבל זאת באמת הייתה היתקעות מבורכת. ראשון עד ראשון.

קינחנו בהאקונה– אזור סופר תיירותי מימים ימימה, שם קוד לטיול יפני, ואכן אפילו בסרט היפני החדש, אהבתה מרתיחה את מי האמבט, האקונה מוזכרת כיעד שכזה. אבל מיליוני יפנים לא טועים (חוץ מטעמו של תה ירוק) וכך למרות ההמונים, ההבטחה לראות את פוג'י, זה היה קינוח מושלם שממנו נסענו ישירות לשדה התעופה בטוקיו. ראשון עד שלישי

אכזבות וציפיות

במקום שיש בו ציפיות יהיו אכזבות. האכזבות מופיעות כי תמיד יש ציפיות קטנות שלא שמים אליהן לב. יפן היא יפן ומזמנת סט שלם של ציפיות מסוים ושל וואו. וואו מאופק ודיגיטלי כמובן.

בתור ילדה שהגיעה בגיל עשר לניו-יורק ושנאה אותה, ומאז הרגישה שם תמיד בבית, אני יכולה לשער שאולי יש בזה משהו דומה. להכיר דימויים של יפן ונוריקו-סאן ועולם אחר ואז להגיע ולפגוש. אישית לא עזבה אותי התחושה- 'שוואו, הכל-כל כך יפני'. וזה קסום וחלומי ומלא סתירות. תחושה של אמריקה כזו אבל כל-כך ספציפית ואחרת.

גם עכשיו יושבת פה בקפה, פחות משבוע מאז שחזרנו, ברקע ברוס ספרינגסטין ומממול הבימה ועוד כל מיני יעדים שלא הגעתי אליהם בחלומותיי. לוותר, להרפות על האני הכותבת, כמה חופש יכול להיות בזה.

מפרטת עוד קצת למעונינים….

טוקיו 21.8

זה התחיל בטיסה מהסרטים של אייר ג'אפאן. נכנסנו אחרונים לטיסה, כולם כבר ישובים, חגורים, דוממים. מאובזרים בנעלי בית ובכל מה שצריך. המערכת כבר מתנגנת, שקועים בסרטים, מספיק מקום לרגליים, לתיקים. בשירותי המטוס צנצנת אורגמי עם מברשות שיניים לכל דורש. האוכל כמובן אסתטי. מוודאים איתנו שאנחנו צמחונים, מניחים פתקית קטנה על המושב, מסמנים את המושב של שירה הילדה כדי להביא לה אחר-כך צעצוע לבחירתה.

נחתנו בשלום לאחר שהטייס הסב את תשומת לבנו להר פוג'י- גאוות המדינה. בתור להחלפת דולרים ראינו שורה מסודרת של מעריצות מחכות בתור מסודר למישהו חשוב, התברר כאליל נוער מסוים שפסע בשלב מסוים עם להקתו, נופף לתמונות והמשיך.

לקחנו אוטובוס- התקלות ראשונית בכמויות העובדים שיש ביפן. בחור לכל רציף, מחכה, מסדר את האנשים בתור, עונה לשאלות בלי אנגלית. קצת לפני הזמן, האוטובוס מגיע ובדיוק בזמן האמור יוצא לדרכו. יורדים לפי גוגל מאפס ומחכים לטוב. בדרך פוגשים בחור צעיר שסיים את ריצת הערב שבמזל עוזר לנו למצוא בשכונה המנומנמת שהתמקמנו בה בפאתי טוקיו את המלון- בית הדירות שהזמנו. הוא נעזר אפילו בשליח פיצה על טוסטוס שעצר.

התמקמנו בבית הדירות המרווח והיעיל ולישון אבודים בטוקיו, זה אנחנו.

22.8 אוכלים א.בוקר ברשת דניס האמריקאית, איפה זה ואיפה אמריקה. כן השגנו צבעים לילדה אבל לא הצלחנו להבין אם מותר למלא את כוסות הקפה או לא. וגם לא ממש שבענו.

אחרי יומיים בחדר בטוקיו עדיין לא הצלחנו להבין את כל פונקציות הכפתורים בניאגרה ואיך להדליק את האור במקלחת, הכל אוטומטי בצורות קצת מפחידות. בכלל כל הפועלים בכל מקום נראים כמו אנשי פליימבויל חבושים בקסדות פלסטיק מדונדשות. בהרבה מקומות יש שלטים רק באנגלית, בדרך כלל כשזה קשור לסדר וניקיון. זו הכותרת: GOOD MANNERS GOOD TOKYO

בטוקיו סמכנו שנסתדר עם מה שיש לעיר להציע- אז זהו שלא. צריך תוכנית יותר מדויקת ולדעת שתצפיות זה פחות מעניין בנות חמש. רצוי לברור טוב את האטרקציות הרבות בטוקיו כי רק להגיע לבניין השלטון העירוני של טוקיו היה מתיש וכנ"ל גם מעבר החצייה של שיבויה.

אחרי הקרנבל הברזילאי התמזל מזלנו להגיע לעוד פסטיבל יותר יפני, שהיה חוויה נהדרת. אומנם שירה בשלב מסוים העדיפה לשבת בתוך מספרה ולראות את המסתפרים (להסביר להם את בקשתה ולקוות שלא יזרקו אותנו החוצה, הייתה חוויה בעצמה) אבל זה היה מהפעמים שאתה מרגיש עד לאן יכולה האנושות להתפתח באופן כל-כל שונה.

לא היינו עצובים לעזוב את טוקיו אבל מצד שני נתנה טעימה של עוד.

טירת מטסומוטו היא בת 400 שנה לערך ואחת היחידות שהשתמרו מהתקופה ההיא, אבל זה כי מעולם היא לא הותקפה. רק חלק ממנה שרד בגלל שהחלק השני נשרף בגלל טעות של הטבח. קיבלנו הדרכה חינמית ממתנדב קשיש בשם פוג'י שעזר לנו עם סירובה של הילדה להיכנס ולטפס לטירה המרשימה שם פגשנו לראשונה את מרפסת הירח. בתרבות יפן לעשירים יש מרפסת ירח אליה יוצאים להביט בירח. מסביר משהו על התרבות שלהם, לא?

במטסומטו קיבלנו איזו המלצה על מקום שיש בו המבורגרים צמחוניים. בדרך לשם כהרגלנו שאלנו זוג יפניות אם זו הדרך הנכונה. באופן מפתיע שתיהן ידעו אנגלית כי עשו שנה באוסטרליה ומכיוון שכנהוג הן ליוו אותנו עד המסעדה, יצא שהזמנו אותן לשבת איתנו. הן הסכימו בשמחה כי ככה זה ביפן ואפילו נענו להצעתה של שירה לשחק במשחק הקלפים חתחתול. היה ערב בלתי נשכח.

ממטסומטו המשכנו לאלפים היפנים שמלאים בתיירים יפנים ומשם לטאקיאמה. הברקה שעשינו הייתה שבדרך עצרנו עם המזוודות והכל באונסן פתוח. אונסן זה מרחצאות חמים שיש בכל מקום. חמים זו מילה עדינה כי בעצם זה מים רותחים ביותר. בהרבה ממקומות האירוח זה חדר גדול עם בריכה לא גדולה ומהבילה אליה נכנסים אחרי שהתקלחת. אבל יש גם אונסנים פתוחים בטבע וזו חוויה נהדרת ממש. יש הפרדה בין גברים ונשים והמים מגיעים ממקורות טבעיים עם ריח גופרית.

בטאקיאמה פגשנו את המעדן הצמחוני האולטימטיבי- שיפודי אורז טבולים בסויה זולים וטעימים ביותר. מזכירים במרקם מרשמלו צלוי פשוט בגרסה מלוחה.

קאנזוואה זו עיר השוכנת בדיוק מהצד השני של טוקיו, אבל בכלל לא ראינו את הים. היא עיר שהמטיילים הישראלים ביפן מצויים בוויכוח מתמיד אם שווה "לעשות אותה" או לא. יש בה אטרקציה גדולה של גני זן יפניים ענקיים וטירות של סמוראים. אנחנו שמחים שנסענו אפילו רק ללילה אחד. זה בעצם המקום בו שהינו הכי מעט. אפשר היה להיות בה יותר. מצאנו סושי צמחוני בקלות ומסעדה הודית, ולמרות כל זה נהנינו לבשל באכסניה המגניבה שישנו בה. יש בקנזוואה איזו מגניבות באוויר של סטייל בינלאומי יחד עם הרבה מקום לתרבות היפנית העתיקה. קל להתנייד בה בפס זול לאוטובוסים העירוניים וזה תמיד טוב.

משם המשכנו בקלות לקיוטו האהובה. עם קיוטו היה לנו ממש מזל. היו לנו בבוקינג שלוש אפשרויות מוזמנות שלא הצלחנו להכריע ביניהן ורגע לפני תאריך ההכרעה צצה לנו אפשרות נוספת ללא אפשרות ביטוח אומנם אבל משהו בה היה נראה כל-כך מפתה שבחרנו בה. היינו אמורים לשהות בקיוטו שלושה ימים, לנסוע לקויה-סאן לשלושה ימים ולשוב לקיוטו ליומיים. בסוף בגלל הטייפון הדרך לקויה-סאן נחסמה ומצאנו עצמנו שוהים שמונה ימים בקיוטו באכסניה המצוינת הזו שיכולנו להשכיר בה אופנים עם כסא ילדים מעולה וכך חרשנו את קיוטו הקסומה באופניים.

הטייפון אילץ אותנו להיות יותר גמישים ממה שהננו ולחפש אטרקציות שלא התכוונו לעשות. למשל ביום אחד כל שלושת המקומות בהם רצינו לבקר היו סגורים בגלל הנזקים וכך מצאנו עצמנו בפס תיירים שלקח אותנו באותו היום גם לעיר נארה המפורסמת בבמבים המתרוצצים בה בחופשיות וגם לאוסקה שם אכלנו ארוחת ערב טיפוסית ומיוחדת וחזרנו לקיוטו האהובה.

היה עצוב לעזוב את קיוטו מלאת המקדשים, האומנות (מי אמר יויו קוסואמה) והזן (כולל "מקדשה של הלו קיטי") אבל זה שלקחנו את רכבת השינקסן המפורסמת עזר מאוד להתרגשות הבאה.

מקיוטו נסענו להאקונה- אחד המקומות הכי תיירותיים ביפן, אבל ביפן משום מה כלום לא מרגיש צפוף או המוני ויש מספיק פוג'י לכולם. מוזיאון האומנות הפתוח של האקונה הוא אכן כפי שכולם מבטיחים פנינה מיוחדת מאוד, וזאת למרות שחווינו אותו תחת מבול בלתי נפסק. לנסוע ברכבל מעל לוע של הר געש, לאכול ביצה קשה שחורה מבחוץ ולבנה מבפנים- בריח של גופרית ממעמקי הלבה

זהו. מהאקונה נסענו ישירות לשדה התעופה הדרומי של טוקיו. וגם עכשיו בזמן כתיבה עצוב לי להיפרד מחוויה פותחת מוח ולב שכזו.

לא ציינתי מסועי סושי מגניבים והניסיון למצוא אוכל צמחוני. את החותמות שיש בכל תחנה, אטרקציה מצויינת לילדים, את יער הקופים, את המיוחדות של מקדשי השינטו המצויים ומרגיעים בכל מצב, את הכיף בלראות תיירים מסתובבים בקימונו שכורים ועוד ועוד.

בדרך חזרה מיפן עצרנו בהונג קונג בעקבות המטוס ונשארנו שם ארבעה ימים. מצחיק "לנוח" בהונג קונג אחרי יפן. ישנו במלון עם בריכה ולמרות השוני המוחלט ממה שאנחנו מכירים, טופוגרפית- הונג קונג נראית כמו הזיה, סוג של חיפה שהשתגעה, בכל זאת בהונג קונג הרגשנו יותר בבית.

דווקא מלראות את השונות, הצלחנו קצת להבין באיזה קיצון יפן נמצאת. בהונג קונג הסמוכה ממש לא ראינו את הנימוס, הסדר, השקט, הניקיון, חוסר האנגלית, המוני היפנים, את התחושה שהגענו למקום חד פעמי שצמח אחרת. ביפן יש פערים גדולים כמו חוסר תקשורת בקרונות הנוסעים ושמירת מרחק לעומת האונסנים- המרחצאות הפתוחים לכל שם גברים ונשים, לחוד אומנם עירומים ומתקלחים זה לצד זה. חוסר הבנה בסיסי בתקשורת מצד אחד לעומת רצון לעזור בכל מחיר. אני חושבת שביליתי 20 דקות תמימות בבית מרקחת קטן בקיוטו, בניסיון להסביר לרוקח שאני חוששת שלבת שלי יש כינים בשיער. אולי אם הייתה איתי הייתי מצליחה יותר. מה שכן, אחרי שהשמיע לי תרגום שהוא חושב שזה עניין שמצריך בית חולים, הוא נתן לי מסרק.

אריגטו!!!!

למי שיש כוח ורוצה לראות סרטון של 25 דקות שבנזוגי הכין אפשר ללחוץ כאן ולצפות

זאת קיוטו בבוקר של הטייפון-

IMG_20180904_102556058_HDR

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: