לא היה לי משבר גיל 40. וכשהגעתי לגיל 42 הייתה לי שמחה עצומה בלב.
זה טיפשי אבל נולדתי וגדלתי כל חיי באשל 42 לכן עם הגיעי לגיל 42 הרגשתי שהגעתי הביתה במלוא מובן המילה. והמשכתי להרגיש זאת כל השנה שהייתה פשוט נהדרת.
עם סיום שנתי ה-42 (בשבוע שעבר) התחלתי לחוש בחוסר נוחות. בתחילה חשבתי שזה כי חזרתי מחודשיים בתאילנד-יפן-הונג קונג אל לב ליבם של החגים (למה כל-כך קשה לחזור לכאן?) אבל אז הבנתי שלקראת המעבר לגיל 43 היציאה מהבית אם תקראו לזה כנראה מלווה בקושי מסויים.
ואז, קיבלתי את המתנה הזו:
ספר היומנים של המורה שלי- יעל שמחה פזואלו. אדם שהשפיע עלי, שהמילים שלה כישפו אותי, שדחפו אותי לכתוב לביים ולהפיק הצגה על דמותה, והנה היומנים שלה יצאו לאור, נכונים לחולל מהפכה בעולם.
מצחיק אותי, חברים שאלו אותי, אם קראתי אותו, אני מרגישה שכבר כמה שנים אני מערה אותו אל תוכי, מאז הדפסתי את הטיוטה שלו בהודו.
ולמה זו מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילי?
כי למרות שאני מכירה את הביוגרפיה שלה היטב, רק מהצצה בספר "האמיתי" קלטתי שיעל נפטרה כשהייתה בת 43 ואיזו הזדמנות פז זו להיות בגיל הזה. בכל גיל לצורך העניין. לחיות בתאוות חיים ובהסכמה לשחרר אותם בו בעת.
ועוד תובנה שהייתה לי ערב היומולדת היא במשפט המתנוסס בראש הפוסט. כבר שלוש שנים שכל יום תרגול מדיטציה שקט שאני מנחה אני מקריאה את הקטע בו יעל מספרת שוויתרה על הטלפון הסלולארי שלה. קטע קצר אך מעורר השראה. (מספיק אני מקווה בשביל להיפרד מהטלפון לכמה שעות של יום בשתיקה:)) ופתאום הבנתי שהפייסבוק שהיה לי בשנתיים האחרונות מסיח דעתי ולא נעים לי בצורה שקשה להסביר ואני צריכה להתנתק ממנו בדיוק בשביל להבין את דבריה של יעל:
יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת".
אז אם אתם מחפשים את הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה" הוא בחנויות הספרים, באתר הוצאת כתר ופה יש קליפ פרסומת שהכין בן-זוגי הצלם המוכשר. שילב תמונות של יעל עם הוידיאו ארט האהוב עליי מההצגה על יעל, מלווה במוסיקה ששמעתי בהלוויה של יעל לפני חמש שנים מפי מיכל-טליה, והפכה לשיר הערש של בתי, שתזכה לחיי חופש, שמחה ובריאות.
מזל טוב
