לא חייב האדם.

לינדו מינדואחד הקטעים המסעירים-רדיקליים שכתבה מורתי, שמחה יעל פזואלו ז"ל, ביומנה היה זה:

"לא הלכתי לארוחת החג המשפחתית בערב ראש השנה. רני הלך עם מיה למשפחה שלו, ואני נשארתי לבד בבית. היה שקט ונעים מאוד. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט לא הייתי בארוחת חג, וזה היה, איכשהו, חשוב לכשעצמו".

האפשרות הזו, הכמעט בלתי נתפסת- לא להגיע לארוחת חג. תודו ש"צריך" להיות לפחות חולה סרטן בשביל לקבל פטור שכזה.

ולמה?

תמיד יעל אמרה- התרגול הזה הוא לבריאים. תרגול של חופש אמיתי עמוק ומסעיר, החופש להיות בניאדם.

החיים שלנו נדמים לפעמים כמו מרוץ אינסופי לאנשהו. כמו תחרות סיזיפית, כמו בקבוק מסתובב בין אמת לחובה, אבל הי, כבר הגענו! ושוב ושוב ושוב.

ביטויים כמו חייב אדם ובכלל מסורת הצריך, הלא נעים, די כבר. כמה סבל היא מעוררת בנו. החל מ"צריך ילדים וברור שיותר מאחד" ועד "צריך להראות להם מה זה" או לשים גבולות ומה לא. איך חברה אמרה לי, בארץ לא שואלים האם את רוצה ילדים אלא מתי.

בכלל שאלת "האם" לא ממש מתקיימת פה, יותר איך, מתי וכמה.

להיות בן-אדם זה המון. זה עולם ומלואו, לא ייתכן שאנחנו כל הזמן מודדים ונמדדים בסרגלי מדידה שהמצאנו. לא ייתכן שלא נוכל להיות חופשיים כמו הצמח המתקיים בשלווה עם הענפים היבשים שלידו.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: