יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מאז שחזרנו לפני כשבועיים שאני אומרת לאנשים שאני מרגישה שחיי השתנו מאז ביקרתי בתאילנד. כאילו נפקחו עיניי וחושיי לדבר מה חדש.
וכן, זו הפעם הראשונה שלי בתאילנד ובעצם במדינה אסייתית.
הייתי בהודו פעמיים אבל לא נראה לי שזה נחשב ובכלל טיילתי הרבה מאוד בעולם. במרבית המקומות כמו גם בתאילנד הרגשתי בבית.
זו בטוח פעם ראשונה שלי במדינה בודהיסטית. לא שנראה לי שהבודהה היה בהכרח מעריך זאת, לא שזה בהכרח נוכח שם כל הזמן. רוב הזמן כמו בכל מקום זה בכלל לא נוכח. למרות המאמצים הפרדוקסלים משהו:
אז מה השתנה?
יש הרבה סיבות שתמכו בראייה השונה; הגודל, השונות, הקצב המהיר אבל הלא דחוף, הישן עם החדש, הבודהה והמלך בכפיפה אחת, ההייטקיות המטריפה לצד שלוות המקדשים בכל פינה, ועוד ועוד אבל אני ממש זוכרת את הרגע בו ישבתי בבנגקוק על גדת הנהר והבנתי שאני לא מבינה כלום, או כפי שניסחתי זאת לחברה ששלחה אותי לקופנגן- "החיים הם הזיה אחת גדולה וזה התחדד לי בתאילנד".
היא שאלה אותי למה התחדדה לי שם התחושה הזו, מה הרגשתי פתאום.
זה כמו שאתה מבין שאת מפת העולם עיצבו האירופאים ושמו את עצמם במרכז וכבשו את כל היתר, אז פתאום בתאילנד את מקבלת איזו זווית ראיה אחרת. פתאום שם מרגיש מרכז העולם, הערכים והאסטתיקה כל-כך אחרים, האוכל ואיך שמתייחסים אליו, הפלסטיק שנמצא בכל מקום בעוד במערב מתחילים לחייב על שקיות, מה שנקרא- מיליוני סינים לא טועים- פתאום את חלק מהתאילנדים. אנגלית- בשביל מה? לייבא פועלים תאילנדים- בשביל מה? דת מונותאיסטית- בשביל מה?
המון שאלות שונות ומשונות שמאתגרות את החשיבה הרגילה- בעיקר זו שחושבת שהיא יודעת הכל. שיש סדר מסויים לדברים, מה שנקרא באנגלית- SHOULD HAVE, WOULD HAVE, COULD HAVE
אני לא אומרת שאין להם בתרבות כאלו דברים או מנסה להאדירם, אבל אתה מבין שזה פשוט אחרת לגמרי מחווית החיים שלך. וזה לא אחד או שניים, זה מיליונים, גם בלאוס ביקרנו- ושם בכלל זה עולם אחר, נטול אנגלית וזמן.
ואם כך, אם בני האדם כל-כך שונים ומשונים, מה המאמץ הגדול הזה לכפות זה את דעתו על זה? איזו אמת קיימת באמת? אמת שאפשר להחזיק בה ולהילחם עבורה?
מקום שמפגיש המוני בניאדם מקצוות שונים, מאחד את כולם באיזו חדווה של חיים. נכון שהרבה מתועל לשופינג, לצרכנות מטורפת, לנהנתנות, לגרגרנות ועוד, אבל מתחת לכל זה- מתחדדת איזו הבנה בדבר הקיום האנושי המסוכסך שלנו. וההזמנה היא להמשיך ולחקור אותו, לא להתקבע בתוך מה שנכון ולא נכון, לתת לחיים לרקוד יותר, במיוחד לכל מיני אמיתות של מה צריך ומה נכון.
אז הפכתי להיות אחת מאלו שכשמישהו אומר שהוא נוסע לתאילנד- היא מרימה גבה וחיוך נפרש והמוח נזכר והנשימה מתרווחת ובלוטות הטעם מבעבעות והיא אומרת- הא תאילנד- איזה כיף!
את הלימוד הבודהיסטי הקלאסי שגם היה מנת חלקי במנזר שבמזרח תאילנד. אשאיר לפעם אחרת שיפציע הרצון יחד עם תנאים לממשו.
זו לא תאילנד!!! צולם בגלאפגוס לפני שש שנים, וזו בדיוק הטענה- אנחנו יודעים באמת רק את הרגע הזה….
