" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".
הרבה דברים יש לומר על פרשת נוח- על התיבה, על המבול המפורסם, על הזוגיות וכמובן הפופולאריות של הדימוי בזכות הילדים וחיבתם לחיות- או יותר נכון לנו הבוגרים- לספר משלים דרך חיות. עד שלא נהייתי אמא לא שמתי לב כמה החיות הן עולם עצום בחיי הילדים- סיפורים, שירים ועוד (ואחר-כך מתפלאים שקם דור שלם שלא רוצה לאכול חיות?)
בכל אופן באמת הרבה סיפורים, מיתוסים ומשלים מוכרים על נוח, צדיקותו והמצב האבסורדי אליו נקלע, ניצול הצונאמי הראשון, אבל את הכביסה המלוכלכת, החלק הקטן של גילוי העריות הראשון, פחות אנשים מכירים ובטח שזה לא הדבר הראשון שנחרת בתודעה האנושית.
כי זה בדיוק העניין, יותר קל לייצר עולם עם סיפורים ברורים מאשר סיפורים עמומים של פגיעה במשפחה, מי פגע ואיך ולמה. המיניות הזו, הכה מיוחדת/מאתגרת ותוססת הופכת לבור גדול ושחור כשהכל עניין של כוונה והתכוונות. האם הוא התגולל לתומו ערום באוהל, האם זה היה אקט מכוון של התרסה, מיליון שאלות ומעט תשובות, כמובן במדרשי חז"ל יש המון.
האם סירסו את אביהם, אולי אנסו ומי אנס את מי. לפחות דיברו על זה. גם אז. בתחילתה של האנושות. ניסו לייצר גבולות, להפריד בין מה שראוי לעשות במובן שתומך בבני-אדם ומגדיל את החופש שלהם לבין מה שאינו ראוי- מעליב, מקטין ומבזה את בני האדם.
אזכור סיפור של נוח השיכור המתגולל ערום באוהל הוא תזכורת חשובה שמישהו טרח להשאיר שם, שלח לנו תזכורת עתיקה- גם הם. אולי דרכו של הסופר המקראי לומר- גם אני.
רק אני וטוב לי
והשיר שיצא לי לפרשת נוח 2017
רגע של שבת שאת לא מצפה לו.
לא יכולה לדמיין או לכתוב
ורק בדיעבד חושבת אולי ראית אותו פעם בסרט.
אבל זה רגע קטן כל-כך ולא דרמטי בממדי אריסטו,
כנראה לא הונצח, ובכל זאת קרה.
את מעלעלת בעיתון, בכותרות של שישי
מה שנקרא הלב של החדשות שבמשך השבוע את נמנעת באדיקות מלצרוך
חוזרת על המנטרה- החדשות הרעות מגיעות אליי כך או כך.
והנה כך- קצת לפני שסיימת, במדור של מודעות האבל את מתעכבת
מתוך הרגל ישן שירשת מסבתא והנה השם שלו. דודי.
מכר. תלמיד. אדם.
"אבל רק שלשום…." ובכל זאת הנה שמו.
וכך ברגע, שוב הרגע הוא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו כי את כל השאר אי אפשר לצפות.
