שוב עבר המון זמן מאז כתבתי פה בבלוג.
נחמד לדעת שיש את המקום הזה, את הדף הלבן שכמו אמא טובה דיה מחכה לך בכל מצב ושעה, כמו הנשימה הזו הרגילה החד פעמית המיוחדת שלא תחזור על עצמה, שברגע שאת שמה לב אליה היא נפתחת ותומכת בך כמו שלא האמנת אי פעם שנשימה יכולה לעשות!
מאז 2005 חג הפסח הפך להיות חג משמח, חג הריטריטים, כל שנה הייתי הולכת לויפאסאנה, עד שחברי הטוב ביותר התחיל לברך אותי בברכת
HAPPY-PASSANA
זה גם מאוד התאים לאמא שלי ששנים לא הצליחה לומר את המילה הזו בלי להתבלבל (ולא תגידו אנלפבתית, אמא שלי קוראת מהתורה כבר 40 שנה!)
בכל אופן כתבתי הרבה על המשמעות של הריטריטים של פסח בחיי, סיפור הגובה כאן בנרג'י וסיפור האהבה גם כאן בנרג'י וכאן בבודהיזם בישראל על הקשר או אי הקשר בין יהדות ובודהיזם
כשפגשתי (או יותר נכון קיבלתי את מתנת חיי) את אהוב ליבי, איתן, שמילים לא יתארו כמה הוא ברוך כשרונות מאיר ומואר הוא הביא איתו את חייו. והם כוללים גם את אחיו, יאיר, שמת בחג שני של פסח בשנת 2000 כשהיה בן 20. המשפחה של איתן התמודדה ומתמודדת עם המוות הזה בצורה מיוחדת ביותר המעוררת השראה גדולה. אפשר לקרוא עליהם כאן בבלוג של נינו הרמן הצלם המוכשר.
אז חגי פסח נצבעו גם בעצב וגם כמובן בשמחת החיים, שהלכה וגדלה מאז נוספה שירה אסתר סלאם (זו ילדה אחת) לחיים שלי.
אני רואה שאני גולשת וגולשת, טוב, זה מה שעושים עם אמא, עם דף לבן, עם נשימה המורכבת משאיפה ונשיפה…
ואני בכלל רוצה לספר על ההדסטארט שעשיתי להצגה שכתבתי ואף מביימת וגם מפיקה לצורך העניין…
ההדסטארט הזה להצגה המספרת את סיפורה של יעל
פסח 2012 איתן ואני פגשנו לראשונה את יעל בריטריט- (סדנת ויפאסאנה) ושנינו מאוד התרשמנו ממנה עד שכינינו אותה ביננו- המוארת.
אחרי הריטריט התברר שהיא חולת סרטן כבר כמה שנים (גילתה את זה בפסח 2006) וגם שיש לנו חברים משותפים, אז התחלנו להכיר אותה יותר.
בפסח 2013, שוב היינו בסדנת ויפאסאנה ביחד, הפעם שובצנו באותו החדר. עשרה ימים של שתיקה. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת שכן, אני הייתי שבוע לפני לידה, והיא הייתה במצב לא הכי טוב מבחינת המחלה, שכבנו מיטה ליד מיטה וקמנו לעשות פיפי לסירוגין, והכל כמובן בשתיקה. כשנגמר הריטריט היא הראתה לי את אטמי האוזניים המשוכללים שלה, אטמים שתמיד איתה מלילות אשפוז ושהייה בבתי חולים.
בריטריט היא כתבה:
בריטריט פסח, בשנה שעברה, לא ידעתי אם אהיה כאן בשנה הבאה. ובכן, הנני כאן. בעין דור, בריטריט פסח. למען האמת, הנני כאן, מאוד חיה, מלאת אנרגיה.
ובאותו הריטריט גם אני ניהלתי יומן וכך כתבתי:
קשה לדמיין שזה הריטריט האחרון שאני עוד אדם מוכר לעצמי, לא אמא. לנוח באי הוודאות. לצפות בלי ציפייה. סוג של פרידה ממי שהייתי.
להבדיל אלפי הבדלות…
אבל החל מהפעם הראשונה, כל רגע שפגשתי את יעל השפיע עלי וטלטל את עולמי. המוכנות שלה לפגוש את מה שהיא פגשה, כולל את המוות היו מעוררי השראה במיוחד אחרי שילדתי. קשיי השינה והכאבים של השנה הראשונה היו מלאים בתזכורות מיעל, הייתי אומרת לעצמי- יעל הייתה נותנת הכל בשביל לקום בארבע בבוקר עם הבת שלה, להניק בכאבים, להסיע את העגלה הלוך ושוב באמצע הלילה, הכל. יעל שהוסיפה לעצמה את השם שמחה פגשה את שירה אסתר סלאם שלי כמה פעמים, ולימים שירה תוכל לספר שזו הייתה ההלוויה הראשונה שלה.
וכך באיזה אופן נפלא נוצרה הצגה שתעלה כהצגת יחיד ב2.6 ועכשיו פסח וזה מה שאני עושה. חיים ואהבה ויצירה.
