5 רשימות התפרסמו אצלי ב2014, 5 דמויות מחפשות את המחברת שבי, 2 ביקורים בשטחים הכבושים ואיך סוף זה אולי תמיד התחלה של משהו אחר אבל לפעמים המשהו הזה זה סוף.

הכותרת אולי מסבירה את הכל.

ובכל זאת אולי כוחי עדיין במילים.

לפחות תודעתי.

לפחות ההרגל שלי.

לא מאוד הפתיע אותי שפירסמתי רק 5 רשימות בבלוג השנה.

ובכל זאת הפתיע.

איפה הייתי ומה עשיתי? ואיפה היה הצורך לכתוב את זה?

חלק נכתב בחמש מחברות בצבעים שונים. כל אחת מהן הייתה דמות. זו שהכי התמלאה נקראה המספרת. הצהובה.

היום יום תועד ביומן משרדי. אירוני כי אין ולא היה לי מעולם משרד.

והרוב, הו הרוב, הרוב הוגדש לשירה אסתר סאלם, הבּריאה החדשה בעולמי, שמילים לא יוכלו לתארה.

אנחנו לקראת נסיעה ארוכה להודו.

מנגנים את השיר של אהוד בנאי בראש- 'שמרי טוב על עצמך' ומבינים שלוקחים הפעם שלוש דורות על הגב ולמי מכוון השיר?

אומרים את השלומים שלנו, גם לחברים שמעבר לגדרות ההפרדה האמיתיות והדמיוניות.

מה עושים עם החברים שגרים בשטח A?

נפגשים בשטח B, בכפר דיר איסתיא שהוא סוג של בית בארבע וחצי השנים האחרונות.

בית, שעכשיו הכניסה שלו סגורה. שלא לומר חסומה. למה? אין לדעת. אולי לצה"ל פתרונים אבל בטח שלא לבעלי הבית. אפשר לקרוא על החסימה הקודמת כאן פשוט הזוי איך בגלל שהכביש גישה לכפר נמצא בשטח C היינו בשטח צה"ל הם יכולים להחליט מה לעשות איתו ולא משנה שזה משבש את החיים של כל תושבי הכפר שאין להם מושג עד מתי זה יישאר כך.

אז נכנסנו דרך הכפר השכן חארס ופגשנו את החברים הטובים ואיתן גם הלך לראות את החסימה המדוברת שתושבי הכפר בדיוק ניסו בנועם לפרק. הוא הספיק לשמוע את החיילים (שהזדרזו להגיע) אומרים שאם הם התנהגו יפה אז ביום שני יפתחו את החסימה. אם זה לא כיבוש אז לא ברור לי מה זה. הזוי זה בטוח.

העוולות שהכפר הזה סופג לא נגמרות בחסימה הזו ובתג מחיר שהיה שם לפני שנתיים, עוד על דיר איסתיא, הבית שלנו  שנמצא תחת איום מתמיד כאן!

אחרי הביקור הסתבר שחברים טובים מבקרים באריאל. שמנו בצד את התודעה השיפוטית או לפחות ניסינו ונסענו. איזו מציאות משונה. בלי להיכנס לצדדים ודעות, כי גם אותם כיף שאפשר לשים בצד, אסתפק בלומר שהרגשתי מה זה אפרטהייד. אני כמובן הייתי בצד הלבן, אבל זה לא משנה. זה כל-כך מורגש.

לא נהיה פה בבחירות. ואני מצטערת על כך כי רק בבחירות אני לא מתלבטת בכלל. ברור לי בדיוק מי מייצג אותי בכנסת ואני אפילו מרגישה את זה. ורואה את זה. והכוונה היא כמובן לדב חנין.

מאחלת לי להמשיך לייצר חברויות ללא הבדלי דת גזע ומין, לשהות כמה שיותר עם תודעה פתוחה ולא שיפוטית ובכלל לחיות מתוך מקום מסוקרן ואוהב ולא מכווץ ומפחד.

והספר שהיה אמור להיכתב השנה בזכות המלגה בספרייה הלאומית? בינתיים המחברות מחפשות מחברת…. ויודעות שהאושר שלהן לא תלוי בדבר.

 

 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: