המושג שלי בבודהיזם הוא מאוד מרכזי. באחת הדרשות של הבודהה לרהולה בנו הוא מציג בפניו את הקונספט
This is not mine. This is not my self. This is not what I am
זה נאמר בהקשר לגוף שצריך לראות אותו כפי שהוא ועם הידיעה הנכונה- זה לא שלי, זה לא אני, זה לא מי שאני. הגוף הוא מותנה, הוא צורה, הוא לא משהו שיכול להבטיח אושר תמידי ולכן אין טעם להיאחז בו. המושג אנטה- העדר עצמיות הוא סבוך ומורכב אבל גם מאוד פשוט ומובן, רק שאנחנו לכודים כל-כך בהרגלים ובהלך הרוח התרבותי שלנו שמקשה עלינו לקבל אותו. אז אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה שאמשיך ללמוד ולתרגל את המושג הזה גם בשנה הקרובה והמאתגרת במיוחד מכיוון שנולדה לי תינוקת משלי.
לגבי היהדות "שלי" התפרסם בכתב העת של בודהיזם בישראל מאמר שלי בעניין.
ויש שם, פה עוד הרבה דברים יפים על הקשר בין בודהיזם ויהדות.
לגבי הכפר הפלשתינאי, אז כרגיל המצב בשטחים די מדכא, אבל כשמכירים מקום מקרוב, כפר כמו דיר איסטיה.
מקום שבו ישנת בו כמה פעמים, שאכלת בו פלאפל כך סתם ברחוב הראשי, מקום שחברים מתקשרים ממנו לאחל לך מזל טוב אחרי הלידה, או מקום שצילמת בו סרטון על שמן הזית המצויין שלהם ואתה תומך בו, בקיצור מקום שאתה אוהב וביקרת בכמה וכמה בתים בו, אז קשה במיוחד לשמוע מה הולך שם.
לדעת שהולך שם כיבוש. כיבוש שמפריע ומנהל לאנשים את החיים.
כתב על כך בחדות ובכאב חברי אביב טטרסקי, ולמקרה שלא תיכנסו לקרוא כאן אז הנה פרומו על הענישה הקולקטיבית המתרחשת שם:
"כבר שלושה לילות – מאז חמישי בלילה – משתוללים חיילים של צה"ל בתוך הכפר דיר איסתיא: החיילים נכנסים אל הכפר בשעות הלילה מכריחים את בעלי החנויות ובתי הקפה לסגור אותם ומגרשים את כל מי שהיה ברחוב לביתו. הם גם משליכים רימוני הלם ופצצות תאורה".
ומחר ערב ראש השנה שלי שתמיד צבוע בנירית, לה הקדשתי את הספר שלי "בת של רב" והיא הדמות היחידה האמיתית בו באמת…
