הבודהה לא ממש אהב שאלות למה.
הוא אהב שאלות איך.
ובצדק.
אין לנו תשובה ללמה יש לכל-כך הרבה אנשים סרטן. ולמה זו מחלה כה קשה.
וגם אם היו לנו תשובות זה לא באמת היה עוזר.
מה שנשאר לנו זה "איך". איך מתמודדים, איך חיים, איך מקבלים ואולי אפילו איך הופכים את זה למשהו טרנספורמטיבי כמו שעשה דרור אלוני ז"ל בספרו הנהדר "פתאום ביום בהיר אחד"
או כמו מפגן האהבה, התמיכה והמרפא המקסים שאתמול בלילה חברים של דניאל דיוויס ערכו לכבודו בירושלים. דניאל דיבר על חוסר הפחד שלו מהמילה סרטן.
או מוצאים כוח אמוני כפי שאחותי הרב/ה אריאלה גרץ- ברטוב כתבה בדיוק השבוע את פרשת השבוע בהקשר של מחלת הסרטן וההתמודדות איתה. היא הקדישה את הדרשה לחברה מאוד קרובה של המשפחה שמתמודדת כמה שנים עם הסרטן.
היא כותבת שם על הפרטים הקטנים כשחיים עם מחלה, כשכל המשפחה מתמודדת סביבך ותומכת.
אתמול החברה הכי חדשה שלי, מאיס בת התשע, יצאה מניתוח ארוך ארוך בו הוציאו לה את הירך ואת הברך והחליפו לה בחלק מתכתי שהגיע מגרמניה. האמת שהניתוח הסתיים בשני בערב אבל רק בשלישי בבוקר פגשתי אותה כשהחזירו אותו למחלקה. זה היה מחזה כל-כך קשה ועצוב. למרות האפידורל שמטופטף אליה, הכאבים קשים מנשוא. היא איבדה כל-כך הרבה משקל מהכימותרפיה כך שגוף כל-כך קטן ששוקל 30 קילו מתקשה לשאת ולהבין את הכאב. מכיוון שהיא פלשתינאית, התמיכה שמסביבה מאוד מוגבלת. רק ההורים שלה שם. הורים משכילים ומבינים שמתקשים גם הם להכיל את הכאבים העצומים שלה. התסכול שלה והכאב יוצאים גם עליהם. לא פשוט בכלל.
סרטן.
ובתוך כל זה אנשים מתים. כמו דרור אלוני, כמו הרב פרומן, כמו נירית גורן חברה שלי שהספר שלי "בת של רב" מוקדש לה.
ובדיוק קיבלתי מסר מחברת ילדות משותפת שלנו. בין השאר היא כתבה:
"הצלחת לרגש אותי עד דמעות בכל מה שכתבת על נירית. החזרת אותי אחורה ואפשר להגיד שעזרת לי להתמודד עם האירוע המשמעותי הזה של המוות של נירית".
וזה מעניין כי נירית מוזכרת יחסית מעט בספר. קיבלתי רשות מהוריה להשתמש בסיפור שלה ובשם שלה כפי שהוא התרחש לפני יותר מחמשעשרה שנה!!!
כתבתי לה שבשביל תגובה כמו שלה כתבתי את הספר. הספר מקבל כל מיני תגובות וזה מרתק. זה ה"איך".
