אתמול התראיינתי ברשת אלף על הספר.
זה ישודר ביום שישי לכבוד יום האישה.
רדיו וקסמי הרדיו עדיין נפלאים בעיניי, אפילו שנולדתי בשנות השבעים.
זה בטח משהו בי.
משהו כמו חוסר ההבנה בדבר הכחשת הכיבוש.
כמו שרת חינוך שבלי לראות סרט דוקומנטרי מתלהמת כנגדו.
כמו מפגינים תושבי ישראל המוחים כנגד כביש ראשי ההולך לחצות את שכונתם מבלי שקיבלו על כך שום התרעה ועכשיו עם התנגדותם הלגיטימית הם מצטיירים בתקשורת כאוייבים, כמתפרעים.
אני פוגשת את הכיבוש כל-כך בקטנה אבל זה באמת כל-כך מכאיב.
בבית החולים שערי צדק אין בכלל שילוט בערבית. לא במעלית, לא ביציאה מהמעליות, רק אנגלית ועברית. אזרחים סוג ב'?
בעובדה שחברים שלי, אחותם, שגרה בירדן "איבדה" את התעודה הפלשתינאית שלה כי היא לא חזרה מתי שאמרו לה.
ועוד ועוד פרטים מעצבנים כאלו במיוחד לנוכח ההכחשה שמתרחשת בצד היהודי-ישראלי, כאילו שהכל בסדר.
כשיקום הגן הלאומי בפאתי ירושלים, גן שכבר מוקם למרות שאף אחד לא אישר את הקמתו, שוב אף אחד לא ירים גבה ולא יתהה איך האזור הזה כל-כך יפה, מעובד ושמור. כי הכיבוש לא מעניין אף אחד. כמעט את אף אחד, הנה עוד על הנטיעות בוולאג'ה. אולי את כמות האנשים שהרדיו מעניין אותם?
אבל היום צריך להיות יום של שמחה, של השקת הספר עם יוצרות מוכשרות מאוד שהתברכתי להכיר במהלך השנים. שהרה בלאו, חגית גרוסמן, ענת לוין ששתי האחרונות הוציאו ממש החודש ספרי שירה! ועוז רוטברט העורכת של הספר, שהיא גם משוררת מוכשרת בעצמה!!!
ובכל זאת משהו בי קצת מתעצב. אולי כי בתם של החברים שלי עוברת ניתוח מסובך מאוד ברגל שינסה להציל אותה מהסרטן. וכן הם פלשתינאים, והם עוברים את כל התהליך לבד, כלומר לא לבד, אנחנו קבוצה של חברים שתומכים בהם. פוגשים את המחסומים, את הטלטולים וגם את האנושיות הרגילה כאשר משפחה נחשפת לפצע כל-כך גדול ומוזזת ממקומה הטבעי, רק שבמקרה הזה, זה תרתי משמע.
וזה באמת יום שמח. יום ההולדת של אבא שלי. אז שהיום הזה יעבור בשלום ובבריאות!
עוד פרטים על ההשקות הנוספות של "בת של רב" ושיתופי פעולה עם יוצרות כמו מיכל פיטובסקי ושהרה בלאו או השקה דרומית עם רוני גלבפיש, כאן בדף הפייסבוק של הספר
תגובות
את ה״בהצלחה״ פיספסתי לאחל לך אז…איך היה?