יום של סופרים, סופרות ובית חולים שבסופו, ממש בסופו אני מוצאת את עצמי פותחת "דף" בפייסבוק

וזה מזכיר לי את בן זוגי שאמר בצחוק שאולי אם הוא יצביע לביבי-ליברמן כולם יצביעו שמאלה מהם כי הוא רגיל להיות מחוץ לנורמה.

אז אולי עכשיו שיש לי דריסת רגל (קטנה, באמת קטנה, לפחות מבחינתי) ברשת החברתית (אבל בכל זאת דריסה) אולי כולם יתחילו לתרגל מודעות, לקרוא ספרים, לראות את הפלשתינאים כבני אדם שמגיעים להם זכויות?

אבל נחזור להיום שעוד לא נגמר…

זה התחיל כשאספתי את הספרים (מהמהדורה החדשה) שמגיעים לי מההוצאה הנהדרת שלי אבן חושן ושוחחתי עם העורכת המוכשרת שלי עוז רוטברט.

בגשם כמובן….

ונמשך כשביקרתי בתל השומר במחלקת הילדים חולי הסרטן (אתם לא מאמינים כמה ילדים חולי סרטן יש!) ביקרתי שם את מאיס ואת הוריה המקסימים שהחמיאו לי על השתפרותי בערבית!

וזה גם היה בגשם. בחנייה המרוחקת ביותר….

וזה נמשך למפגש מלבב ומשמח עם שתי סופרות מוכשרות! מיכל פיטובסקי שכתבה את אספלט ושהרה בלאו שכתבה גם את נערות למופת וגם את יצר לב האדמה שאני כל-כך אוהבת את עטיפתו! לשלושתנו יצאו השנה ספרים ואנחנו נעשה ערב משותף שיעסוק בקשיי ההתבגרות במגזרים השונים בהם גדלנו. וזה יהיה ב14.3 בתולעת ספרים!

ובכל הזמן הזה, בדיבור הנשי והמשמח הגשם פסק והשמש יצאה לשטוף את העיר….

וזה נמשך כשהלכתי לבית השני שלי לפגוש לקינוח את הסופר דרור בורשטיין שלא אפרט פה את כל ספריו, אולי רק את זה שלא ידעתי אודות קיומו שנקרא כוס התה שלי. היה כיף לראות שוב, אפילו במפגש ראשוני של שני אנשים איך הדהרמה היא ים רחב של חוכמה ושמחה שאפשר לנוח בתוכו. בדיוק כמו הציטוט של ג'ק קורנפילד שהופיע בפייסבוק של עמותת תובנה: אי אפשר לעצור את הגלים, אבל אפשר ללמוד לגלוש . מחר דרור ואני ניפגש בפעם השנייה אל מול קהל. בשמונה בערב. פרטים פה. בעצם זו תהיה החשיפה הראשונה שלי כשהספר שלי לצידי. מעניין.

וכשיצאנו אל הרחוב נראה היה שהרחובות התייבשו….

בהחלט התברכתי היום, היום! במפגשים משמעותיים. וזה כולל גם מפגש קצר עם מורות של עמותת תובנה ושיחות טלפון עם חברים וחברות, וכמובן בן זוגי שהתעקש שלמרות הגשם שהתחיל והברקים והרעמים שנלך לאכול ב24 רופי. מאז שהוא הפך טבעוני, יש לו זכויות יתר…

ועכשיו הפייסבוק. הפייסבוק הזה. בשתיים בלילה. האתר הווירטואלי הזה שתמיד איים/מאיים עלי. אני בוחרת לשכשך בו את רגלי. לחפש חברים. להציע חברות. בשביל הספר שלי. לא ציפיתי לזה. אין את מי להאשים. אפשר תמיד לסגת. אפשר להנות מהשיר של זוהר ארגוב שבנזוגי משמיע לי: "את לי יום, את לי לילה". אפשר בעיקר לאחוז בהכל בקלילות. ולגלוש בים האמיתי של החיים!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: