"הטייס האוטומאטי" שלנו פועל ביתר שאת וכמו מגייס אותנו לזרם מחשבות אחד. יש טובים ויש רעים. יש ניצחון ויש הפסד. יש פטריוטיות ויש בגידה. זרם המחשבות שגם בימים כתיקונם נותן תחושה שהוא שולט בנו זורם במלוא המרץ ואף מוזן מהמערכת החברתית שסביבנו. העצירה שהתרגול הרוחני מציע לנו נדמית לא אפשרית, לא במקום. ולמה?
התרגול הרוחני יכול להתרחש בכל מקום ובכל שעה. בזמנים הקשים ביותר, כמו מחלות או אבל אנחנו נדרשים לו ומחפשים אותו, למה להתייחס לזמן מלחמה כמו אל זמן שגרתי ואחר בו אנחנו צריכים לחשוב כמו כולם ולהתנהג באופן אחיד? למה אנחנו לא יכולים דווקא בזמני מלחמה לזכור את ערכם המיוחד של החיים? של כל חיים?
אין לי כמובן תשובות אבל אני יודעת שהתרגול הרוחני שלי, שבמקרה הוא מדיטציית ויפאסאנה לפי המסורת הבודהיסטית מסייע לי לעבור את הימים הקשים האלו בצורה יותר ברורה ובהירה. בצורה יותר אוהבת. גם את מי שלא חושב כמוני.
בנזוגי שהוא גנן ילדים בעברו כל הזמן מתקשה לקבל את מערכת הדעות והמחשבות הכוללת שמסתובבת בארצנו. זו של "ניכנס בהם". הוא אומר שכשהיה גנן וילד אחד היה מרביץ לשני, אז ברור שקודם כל עצרו את הילד המרביץ. אבל זה רק הסימפטום. את מלוא העבודה והעשייה השקיעו בלהבין מדוע. למה הילד מרביץ, למה הוא "כזה", מאיפה באה האלימות ואיך אפשר לעשות איתה עבודה.
אסף פדרמן, שכני לרשימות וחברי לדרך, כתב רשימה נפלאה על הפחד מאזעקות ובכלל. וחברים נוספים טובים מארגנים אירוע. אירוע אחר. ביום שלישי בתל-אביב ובמקומות אחרים בארץ.
זו לא הפגנה ולא תמיכה ולא סיעור מוחין על המצב. אלא אירוע של נוכחות ומדיטציה. אירוע של הכלה של התקופה הזו וניסיון להכניס בה קצת אור, קצת חוכמה מהתרגול הרוחני שכה נחוצה לכולנו בימים שכאלו.
מי ייתן ולא נדע עוד מלחמה!
