פלאפל בשלושה שקלים, פחית קוקה קולה ב-2. איפה? ממש לא רחוק, בפלסטין

כשטיילתי בשנות התשעים במרכז אמריקה, החבר'ה היו אומרים שאפשר לדעת כמה זול להתנייד במדינה לפי עלות פחית קוקה קולה.

אתמול קפצנו לבקר בדיר איסטיה. הכפר שאנחנו מיודדים איתו כפר שנתיים. הכפר בו אנחנו ישנים ומרגישים בבית. כפר בו תמיד יש את מי לבקר, מה לעשות ואנשים שמזמינים לקפה.

רגע אחד עושים בדיקה רפואית בתל-אביב ומתפנקים עם יוגורט בתמרה, אחרי חצי שעה אנחנו בבית הבד של הכפר. כשבאנו לנסוע לקראת ערב, עצר אותנו חבר, סאמר והזמין לקפה. אמרנו לו שאנחנו צריכים עוד לחזור עד לאבו-גוש, ליד ירושלים. והוא אמר לנו, דחילק, לכם זה שטויות, זה לא כמו לנו, מסע בלתי אפשרי. זה אכן מסלול חד כיווני. הקלות הזו שלנו להתנייד. המובן מאליו הזה שלנו, הבעלות על הזמן. חירותו של כל אדם. לא רק בגלל האמת המרירה הזו (שנאמרה בחיוך ענק) נשארנו עוד קצת. רצינו גם לראות את התינוק החדש שלו.

אני לומדת ערבית ומבינה לא רע אבל עם מספרים (כמו בכל שפה) תמיד קשה לי. כשקנינו את הפלאפל חשבתי שאומרים לי עשרים שקל לשתי מנות. טיפונת הופתעתי מהמחיר ונתתי את השטר. כשהוא החזיר לי 14 שקלים הייתי בשוק. ממה הוא אמור להרוויח? ועוד יש סלטים חופשי. איך מנה בישראל עולה 13-16 שקלים? ועוד אין שום פריט שצריך לייבא משום מקום. אולי מביני המספרים יכולים להאיר את עיניי על הכלכלה הפלסטינית האומללה.

בדרך חזרה אנחנו עוברים את המחסום הקליל של כביש חמש החדיש וההומה. (רק בכיוון הכניסה לישראל כמובן) לא מחסום כמו עשרות המחסומים הפזורים ומפריעים (מפריעים זו מילה קלה, שתקועים בגרון ומשפילים, אלו מילים מתאימות יותר) לחיים של הפלסטינאים. בדרך כלל בנזוגי, נדרך עוד לפני שהגענו ומסרב לשתף פעולה עם שומרי הביטחון כשהם שואלים מאיפה הגענו. הוא אומר שאנחנו לא חייבים דין וחשבון ועונה שהגענו מ"שם". להגיד שבאנו מדיר איסטיה, את זה אנחנו לא אומרים. הפעם אנחנו סוחבים איתנו הרבה שמן זית טרי שקבוצת חברים מוכרת בשביל תושבי הכפר והוא ממלמל שהגענו מאריאל. גם זהויות יש לנו פריבלגיה להחליף.

שלא כמנהגנו אנחנו שומעים חדשות. סיפרו לנו שהרסו בתים בחארס, הכפר הסמוך לדיר איסטיה. כמובן שאין לזה שום אזכור. גם באינטרנט בקושי מצאנו משהו:

עיסא סוף מכפר חארס שליד סלפית, מסכם אירועי יום הרס 7.11: זהו, כוחות הצבא יצאו מהכפר. הם הצליחו להרוס לבסוף 2 בתים, ירו כדורי גומי וגז מדמיע וגם כמה כדורים חיים. רבים נפגעו, עוד לא יודעים מה מספר האנשים שנפצעו. אין להם מזל, לאנשי האזור: כי אריאל צריכה להתרחב עוד, כי כביש מס' 5 צריך לחתוך את הגדה, כי באזור יש התנחלויות קטנות וגדולות שזוללות אדמה ומשאירות פירורים לילידים, כי הגדר אמורה לעטוף אותם במכלאות. והפלסטינים מפריעים. בינתיים נודע על שימוש מאסיבי בגז מדמיע ועל עשרה פצועים מכפר חארס – כפר עקשן, שמסרב להיעלם.

מה שאנחנו כן שומעים ברדיו זה את הידיעה ההזויה הזו: ישראל תבנה בהתנחלויות כעונש לפלסטינאים. בבית אנחנו "מבינים" יותר את ההסבר, אבל ככה הציגו את הידיעה, בפשטנות הזו, פשטנות שכבר מצדיקה את המעשה, את הבנייה. ששמה את הפלסטינאים תמיד באיזה מקום של ילדים נשלטים. פשטנות שלא שואלת את מי אנחנו מענישים? מי זה אנחנו? בעלי הבית? השלטון הצבאי נגמר כביכול, לא? הקלות הזו של המילים, האופן בו אנחנו מתייחסים לשכנינו. זה לא שבעתיד זה יתנקם בנו, זה כבר מתנקם בנו. האדנות הזו, תחושת הצדק היהודית. זה פשוט מעורר בחילה! כתב על זה, על ההתנחלויות החדשות שמסלקות תושבים מאדמותיהם, בדיוק עכשיו ובפירוט עידן לנדו.

ומה אפשר לעשות? לא יודעת למה אני מחליטה לסיים כך גם את הפוסט הנוכחי, כמו את הקודם. כאילו שיש לי איזו שהיא השפעה. אבל יש לי. לכולנו יש. לבקר בכפרים בשטחים, להסתכל על מצעים של מפלגות, להתנדב להסיע פלסטינאים לבתי חולים, להתנדב למסיקי הזיתים שעונתם כמעט נגמרת, יודעים מה, רק לקרוא את הכתבה של עידן לעומק זה מספיק. ולנשום. ואולי לחייך, להיות מאושרים לרגע על כל מה שיש לנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: