להיות ילד או ילדה חולי סרטן זה נורא. להיות ילד או ילדה פלשתינאים חולי סרטן זה ממש נורא.

לא שאני משווה. האמירה היא רק בשביל הכותרת.

שתמשוך.      

סרטן זה לא הדבר הכי מושך בעולם. ופלשתינאים על אחת כמה וכמה.

אבל אני לא משווה.

קיבלתי את הזכות להיות קרובה לכמה אנשים חולי סרטן. בגיל 17 חברה טובה שלי חלתה ונכנסה למערכת הטיפולית לילדים. דווקא בגיל בו אתה ממש לא רוצה להיחשב ילד, הדבר הטוב ביותר היה מחלקת הילדים האונקולוגית. היא נפטרה מהסרטן בגיל 20. ילדה? ילדה!

השבוע זכיתי לבקר ילדה בת תשע, פלשתינאית מהכפר זיתא, שלפני כחודש הסתבר שיש לה גידול סרטני בירך באורך של 25 סנטימטר. במסגרת ההסכמים של ישראל עם פלשתין הרבה מטופלים "זוכים" להיות מטופלים ללא תשלום, כלומר פלשתין משלמת עליהם לישראל, בתוך ישראל, בה מערכת הבריאות משוכללת וטובה יותר. זה נפלא כל עוד אנחנו לא אלו שגם מונעים מהם לפתח את המערכת שלהם. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

להיות חולה סרטן זה דבר נוראי, אתה חסר שליטה, מחוסר וודאות מינימאלית ונוגע לא נוגע כל הזמן ברעיון המוות. לתוך כל הקלחת הזו, צריך להוסיף את העובדה שאתה בארץ זרה, (שלא לומר ארץ אויב) ללא יכולת של בני המשפחה שלך לתמוך בך. בשבועות הראשונים הרשו לילדה מאיס להיכנס לארץ רק עם אמא. שלמזלם היא גם אחות וגם דוברת אנגלית. השבוע הזה הותר גם לאב להצטרף לשבועיים בלבד. זה אומר שהם משאירים את שאר ילדיהם מאחור והמזל הוא שהם משפחה מלוכדת ותומכת.

בין הכימותרפיה הם שוהים בדירונת בבית החולים אותה הם חולקים עם אישה מעזה שלבנה בן השלוש יש גידול חמור בפנים. האישה נמצאת כבר חודש וחצי בתל השומר, לא יודעת אנגלית וגם לא עברית והיא נמצאת במצוקה כלכלית די גדולה. כנראה שלהיות מעזה, זה הכי גרוע בסולם.

בדירות הניתנות לחולים ולמשפחתם (ואין ספק שזו יוזמה מדהימה) מקבלים ארוחה אחת בערב, אבל לא בחמישי עד שבת. כמו בכל העולם, האוכל ברחבי בית החולים הוא יקר בהרבה ולא ממש מספק.

בדירה יש מקרר קטן ומיקרו-גל. בעצם עדיף למשפחות הללו להיות בתוך המחלקה. הבדידות קטנה יותר, יש הרבה משחקים וגם שלוש ארוחות ביום.

מאיס, הילדה המתוקה מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, אם כי התיאבון עדיין לא חזר אליה, ואנחנו מחליטים לקחת אותה לתל-אביב וליפו לטבול בים. ההתרגשות גדולה. לא היא ולא הוריה היו בים התיכון. כשאבחנו אותה לפני חודש בירדן, ההורים המסורים לקחו אותה לעקבה כדי שתראה ים בפעם הראשונה בחייה. האם אומרת שהיה די נורא אבל האבא מזכיר לה שהבעיה לא הייתה בים, אלא בבשורות הנוראיות שהם קיבלו, בשורות שלא היו יכולות להציל שום חוויה.

ביציאה מבית החולים, האבא שואל אם צריך ללכת למשרדי הבית חולים לקחת את תעודות הזהות שהם הפקידו. (כשאתה פלשתיני, גם כשאתה חולה ובמצוקה, אתה עדיין חשוד, גורם עוין, נשלט). אנחנו מחליטים שחבל על הזמן ועל היום השמשי ומסתפקים בכך שיש להם את אישורי השהייה. גם עכשיו כשאני כותבת על זה אני תוהה אם זה לא יסבך אותם. אותי. האם מותר להם ולכל החולים לצאת להתאושש קצת מחוץ לבית חולים מבלי שזה יסכן אותם עם השלטונות? נדמה לנו שהאישור הוא גורף לכל חלקי הארץ ולא מוגבל רק לבית חולים, אבל מי יודע?

בכל אופן, ההורים בולעים במבטים את הדרך, את הטיילת, את כל ההמולה התל-אביבית היומיומית. מאיס חלשה קצת, שומרת את הכוחות ושוכבת על אמא. בטיילת היא מתרוממת בשמחה.

כשמגיעים לחוף ביפו, הדבר הראשון שמאיס קולטת זה כלבים שמתרוצצים על החוף. בעולם המוסלמי אין כלבים כחיות מחמד ובכלל כלבים הם ממש לא חיה אהודה.

על כתפי אביה היא מוגנת ולא מפחדת. יש יום יפה ולאט לאט היא מסכימה להוריד את המכנסיים הארוכות והחולצה הארוכה ולהיזהר על העירוי שנעוץ לה ביד. אוספים צדפים, בונים ארמונות ומכסים את הרגליים החולות בחול. שמחה וששון. אנחנו מצהירים שהיום הוא עיד אל בחר- חג הים. האבא אומר עיד אל חוֹריה. חג החופש.

בסוף היום הולכים לאכול במסעדה ביפו והם מופתעים מהגודל ומהעומס של המסעדה, בסתם אחר הצהריים רגיל. לשמחת כולם מאיס אוכלת פיתות עם חסה ומלח (מתכון מנצח שלמדה מסבתא שלה) קצת חומוס, כרוב ועיניים של דג. אפילו לוגמת לאט לאט קולה.

כולנו מסתכלים בשקיעה מושלמת בסוף היום, בשבילנו זו עוד שקיעה אבל ההורים ובעיקר מאיס מוקסמת. היא אפילו הולכת לבד לאוטו להביא מצלמה. זו השקיעה הראשונה שלה בתוך הים. מוזר לחשוב באילו נסיבות היא הגיעה לראות אותה. האם היא תראה אותה שוב בקלות יותר? בריאה יותר?

בכניסה לבית החולים, האם מדברת בטלפון. היא "השאירה" אצל אחיה, בכפר דיר איסטיה את אמא שלהם, היא מעל שמונים ומכיוון שהיא אחות (תרתי משמע) היא מתדרכת אותו על התרופות. אחיה הוא איש יקר שאנחנו מכירים כשנתיים ושבבית הישן של אמו אנחנו ישנים כשאנחנו באים לעזור לצרכי הכפר. דרכו בעצם הגענו אליה. בכל אופן, היא מדברת כמובן בערבית ויש בדיקה בטחונית שגרתית בכניסה לבית החולים. אני ובנזוגי מתלבטים אם לפתוח את החלון "ולהסתכן" שישמע אותה או פשוט לחייך ולפתוח את הבגאז'. השומר עסוק מידי (מדהים כמה תנועה יש בבתי חולים) ומסתפק בחיוך. מעניין אם בספסל האחורי חשו במתח הקטן שלנו או לא.

בסופו של יום נפרדים לשלום. אם מאיס תרגיש מספיק טוב בימים הקרובים היא תחזור הביתה לפני הכימותרפיה ואם לא הם יישארו וימתינו בדירה הקטנטונת כשבוע. אולי אם יהיה לה עוד יום טוב ניקח אותם לירושלים. מקום שאף אחד מבני המשפחה עוד לא היה בו, והכמיהה גדולה.

הקשר האישי, האנושי הוא כל-כך פשוט וממלא שאנחנו ממשיכים לסידורים ולעבודה בשמחה עצומה. תחושה שזכינו להכיר משפחה מדהימה ומיוחדת ולא חשוב מאיזה רקע היא. המסירות והקשב של האבא ממש מעוררים השראה. מאיס רק מסמנת בתנועת יד והוא כבר כורע כדי שהיא תוכל לטפס על כתפיו. היא מתלוננת על משהו קטן והוא כבר נענה וחושב על פיתרון יצירתי להעביר לה את המצוקה הרגעית שלילדה יכולה להיות ענקית.

איך אפשר לעזור? אני לא ממש יודעת. יש מאות ילדים פלשתינאיים וחולים פלשתינאיים בבתי חולים ישראליים. אני יודעת שיש מערך מתנדבים שמסיע חולים מהמחסומים לבתי חולים ובחזרה. הקושי הרי מתחיל כבר במחסום. את הארגון שנקרא בדרך להחלמה   הקים אדם בשם יובל רוט,  אח שכול, שבסופו של דבר אתמול הוא גם עזר לנו, קבוצה קטנה של חברים שדרך קשר אישי תומכים במאיס ובמשפחתה, להחזיר אותם חזרה הביתה עד לכימותרפיה הבאה. כמובן לא הביתה הביתה, אלא עד המחסום.

באחת מהשיחות הקצת פוליטיות שלנו, האב אמר לי, כן, זה מטורף כל האיבה הזו, הרי בסופו של דבר כולנו בני אדם ואני אמרתי לו, והוא הסכים, שבתחילה כולנו בני אדם. וזה מה שאנחנו צריכים לזכור!

גם ישנם אנשים כמו בומה ענבר, אב שכול, שעוזר יומם וליל להשיג אישורי שהייה למשפחות החולים ועוד אלפי פרטים בירוקרטים שצריך לטפל בהם.

שלא לדבר על תמיכה נפשית שחסרה בערבית.

בדיוק הגיע אליי פוסט קצת ישן. אבל כל-כך רלבנטי. הוא מדבר על הביקור בשטחים. היכרות ראשונית לא מתווכת. בשבילי ההיכרות האינטימית עם הכפר דיר איסטיה דרך קבוצת דהרמה מעורבת חברתית (אגב, אנחנו מוכרים שמן זית של הכפר בכל מיני נקודות מכירה בישראל למי שמעוניין) פתחה לי דרך חדשה בחיים, דרך התבוננות בסכסוך הזה שלנו ובעוד הרבה סכסוכים בעינים אחרות לגמרי.

אני חושבת שמה שהכי יכול לעזור זה לשנות את התודעה שלנו. לראות כמה היא מוגבלת בכל מה שקשור לסכסוך. לפגוש פלשתינאים, לשמוע את הכאב שלהם, לתת לו לגיטימציה וכמובן גם לשלנו. לא ממקום משווה אלא ממקום אנושי, משתף. משותף.

 

 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: