מספיק לראות את הנושאים שמעסיקים את אנשי רשימות ולבחון זאת, אלא שאמש, זה הסתבר, או התברר או התבהר לי שהכיבוש פשוט לא מעניין אף אחד. (וצר לי שבחרתי לכתוב מילים גסות, הן קפצו לי מבין האצבעות למקלדת ומסרבות להתפנות).
כלומר, כמובן שלא אף אחד, בכל זאת כמה מאות אנשים הגיעו להפגנה נגד שנתו ה45!!! ה45, של הכיבוש.
וגם זוג אנשים שפגשנו בהרי ירושלים ושאמרנו להם שאנחנו נוסעים להפגנה בתל-אביב, התפלאו ואמרו לנו שהם חשבו שהם האחרונים שאיכפת להם, שהכיבוש כמובן מפריע את מנוחתם.
ואני מכירה עוד כמה עשרות אנשים שהכיבוש מפעיל אותם, ואתמול הם לא הגיעו שוב למחות נגדו, למשל תושבי נווה-שלום שפעולה גזענית ואלימה התרחשה אצלם ביום שישי האחרון.
או אנשים שהכיבוש מעסיק אותם בכל מיני דרכים, כמו השיר של אלמוג בהר, שצוטט אתמול, בהפגנה.
ובכל זאת, רוב חבריי/מכריי/משפחתי לא הגיעו להביע את שאט הנפש שלהם ממה שמתרחש בשטחים הכבושים של מדינת ישראל.
אחת הסיבות היא שאין להם מושג איך נראים חיי היום יום של פלשתיניאים שנכבשו בשנת 1967 ומה אומרת בפועל המילה המכובסת "כיבוש". אין להם מושג איך זה משפיע אפילו על עצמם, כתושבי הארץ הזו. אין להם מושג כמה התקשורת והמיינסטרים הכללי טוחן להם ומנחיל להם סיסמאות יבשות שמתבססות על המכנה המשותף הנמוך ביותר, הפחד.
הסיבה השנייה שהם לא הגיעו, היא שלכולנו יש עיסוקים, ומעשים, וחיים. וזה נפלא כמובן. אני מאחלת לאושרם ולבריאותם כל בוקר.
ובכל זאת אם הכיבוש היה מעניין כמו תחת, כי הרי אנשים הולכים לשירותים הרבה פעמים ביום, מישהו היה לוקח אותו לפרוקטולוג, אורולוג, למישהו… ולא נותן לו ככה להזיק. לא לנו (כפי שאמרה אחת הנואמות אתמול בגן מאיר) ולא לחברה שלמה שאנחנו מחזיקים בה. אחראים על גורלה.
אבל לא.
יריב מוהר הפנה היום לפוסט מיוחד מאוד של יוחאי כהן.
בפוסט אחר שלו מצאתי את ההסבר המוצלח, המדוייק והעצוב הזה:
ערב הסכם אוסלו, חיו בגדה המערבית וברצועת עזה קצת פחות ממאה אלף יהודים. הכיבוש כיבוש והעוול עוול, אבל פלסטיני עדיין יכול להיכנס למכוניתו ולנסוע מנקודה א' לנקודה ב'. הסכמי השלום מעניקים לישראל שליטה צבאית ואזרחית על 60% מהגדה המערבית (שטח C) וישראל לא מחכה לרגע. תוך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם ישראל, שבאופן רשמי ממשיכה לדבר על שלום, הסכמי קבע ומו"מ שולחת את אזרחיה בהמוניהם ליישב את שטחי המדינה הפלסטינית העתידית ולמנוע בגופם כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. תחת הטענה שעל גורל ירושלים יש לדון בהסכמי הקבע, הוקפה ירושלים הערבית כולה בהתנחלויות (מסופחות, ברור שמסופחות) משלושת צדדי הגבול שלה עם הגדה. הגדה המערבית היא שטח המאכלס כיום כ-חצי מליון יהודים. מערכת הכבישים, השירותים והיישובים של היהודים בגדה מונעים דה-פקטו כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. ממצב לא פשוט כבר אז, כיום לתת חירות לפלסטינים כרוך בטראומה לאומית עצומה, שהבאנו על עצמנו במודע, ובדיוק מהסיבה הזו. ימני שטוען שהסכם אוסלו נכשל משול לאדם שמניח לבנת חבלה על יסודות של בניין ועם הקריסה, רצוי תוך שהוא נשען על קיר ומעשן, פותר בטבעיות "אתה רואה? אמרתי לך שהוא לא יציב".
אין לי מושג איך מסבירים לציבור כמה עובדת נצחוננו ב1967 הביאה למשבר עמוק בחברה הפלשתינאית ובחברה שלנו. כמה עוול נגרם מאז וממשיך להתקיים בשם המדינה שלנו.
אולי הפוסט הזה, שכתב חברי אביב טטרסקי בו הוא מדבר עם נציג המנהל האזרחי בנוגע לצו עקירת עצים בדיר איסטיה, יכול לשפוך קצת אור. קצת איך אנחנו, או הממשל שלנו תופסים את העם אותו אנחנו כובשים.
למי שמעוניין ללמוד ערבית בצורה אינטנסיבית בחודש יולי, בירושלים, אז כדאי לברר בפוליס. שמעתי על זה הרבה מחמאות ואני מקווה להצטרף לשם.
שיהיו ימים יפים ובריאים בכל הגוף שלנו ובכל הסביבה שבה הוא נמצא.
תגובות
september 1982. how many were in kikar malchei israel? but for many others the way sharon behave was importent but they didnt come to the demonstration. during the years i asked many why you didnt come in this evning to the demo. i got many answers but most of them were– if some come it is the first step to stop the madness.