ארבע בבוקר. בצפון.
בן הזוג דווקא ישן.
יום האדמה, בו חגגתי בחתונה של חברה, עבר בשלום.
מניחה אוזניות על ראשי ומקשיבה לשיעורי הערבית הנושנים. לא כל-כך ישנים. משנה שעברה. אלא שמעל גיל שלושים, נדמה שהחיים לא רק משתבחים אלא גם רצים מהר יותר.
מקשיבה. עכשיו כשהספרדית כבר שוטפת ומקורקעת במחזור הדם אולי אצליח להנחיל שפה חדשה.
כָּמָאן מָרַה. עוד פעם.
המואזין באחד הכפרים הסמוכים מתעורר גם הוא והערבית מנחמת בגלים מעגליים.
יָעֵפֵת וצלילים קרובים ורחוקים.
עוד מיטה חדשה בחדר לא מוכר, בארץ כה מוכרת, מסתבר שגם שעה של ג'ט-לג יכולה להיות קסומה כששמים אליה לב. כשמפנים לה זמן.
יום גְ'דִיד. יום חדש.
בדרך מהצפון, בן הזוג ישן ואני שומעת דיסק של ערבית לכיתה ו'.
בבית הספר לא מצאו מורה, אז לאחיין שלי אין צורך בספר, במחברת ובדיסקים שחילקו בתחילת השנה.
תל-אביב. בן הזוג עוזר לאחיו להתקבל לבצלאל.
ביקשו להגיש מתקן לארבע מצות ולהסביר גם את ההקשרים התרבותיים של המוצר.
מתוך העייפות, בן הזוג שואל אם זו לא בקשה קצת משונה. אחיו עונה מיידית שלא. שבצלאל שייך לאוניברסיטה העברית.
בטיול התאהבנו בסדרה הגאונית של סייד קשוע. סדרה שפיספסנו כי אין לנו טלוויזיה.
"ערבים קוראים לזה" אומר הגיבור אמג'ד עליאן בפתיח. מסתבר שזו תשובה להרבה דברים.
עם קשר ובלי קשר מאוד שמחה לחזור וללמוד שפה חדשה. לוּרָה גְ'דִידָה.
ובינתיים, עד שנעשה מדיטציה מַעָ גִ'ירָאן= מדיטציה עם השכנים, אז:
