הגלאפגוס וטור הפרידה שלא פורסם בערוץ הניו-אייג' של עיתון מעריב במהדורת האינטרנט שלו. כמובן.

הידיעה על סגירת הערוץ תפסה אותי באיי הגלאפאגוס. ערוץ החיים הטובים של החיות בו הן בעלות הבית ולא בני האדם.

מכיוון שבתלמוד כתוב שאין אדם נפרד מחברו סתם כך באגביות אלא כתוב ש"לא יפטר אדם לא מאצל רבו ולא מאצל חברו, אלא מתוך דברי תורה, שמתוך כך זוכרו" רציתי לכתוב טור פרידה. (טור פרידה בפעם השנייה בעצם) הערוץ סגור כבר שבועיים ואין לי מושג לאן התפזרו הקוראים שלו ואם מישהו מרגיש בחסרון הערוץ בחיי היום-יום.

אבל אני יודעת שבשבע השנים האחרונות, התורה שלי הייתה בעיקר תורתו של הבודהה, הדהרמה, מלכת השינויים. הדהרמה העניקה לי סוג של חיים שניים ואיפשרה לי גם לקבל את התורה המקורית שעל ברכיה התחנכתי ובה בעטתי רבות בצעירותי. חלק מהתודה על תהליך הקבלה והשילוב בחיים ובלב אני חייבת לערוץ הניו-אייג', במיוחד לעורכת הקודמת, תמר נהרי, שהזמינה אותי לכתוב על השילוב בין פרשות השבוע לתרגול הבודהיסטי. כשהסתיים המעגל השנתי של הפרשות קיבלתי ממנה שוב הצעה מחמיאה, לכתוב טור אישי על התרגול שלי בחיי היום-יום. זאת הייתה ועדיין חוויה מיוחדת במינה. תיבת תהודה משובחת, מחייבת ורכה כמו שהחיים צריכים ויכולים להיות אם רק רוצים להדהד בהם ואותם אחרת.

בגלאפגוס אוהבים לספר שצ'ארלס דארווין הושפע משהייתו באיים בזמן שחשב וכתב את תורת האבולוציה, עוד תורה ששינתה את דרכי החשיבה של העולם.

בשבילי איי הגלאפגוס הדגימו בעיקר את המתחים הרבים שיש לנו בחיים ואת הצורך למצוא את דרך האמצע שמאזנת את הלב. וכל זה תוך שאנחנו לומדים לסמוך על עצמנו ולקבל את עצמנו ואת ההחלטות שאנחנו עושים.

האמת היא שלא ממש רציתי לנסוע לאיים, אבל בנזוגי מאוד רצה ואבא שלי שביקר שם לפני כמה שנים היה מלא בהתרגשות ובהתלהבות מהאיים ולא הצלחתי להוציא מעצמי התנגדות מילולית. ביום הראשון שנחתנו באיים, לא הבנתי למה אני לא מאושרת, עד שהודיתי שלא ממש רציתי להגיע לשם. למזלי כל כוחות התרגול הגיעו וידעתי שאם אני כבר כאן, למה שלא אפתח למה שיש לעולם להציע.

לפחות הצלחתי לומר לבנזוגי שהתרגש מהים והמחיות שהתחילו לשרוץ לידנו, שאני לא רוצה לעשות קרוז. כך נהוג לטייל בגלאפגוס, באמצעות קרוז, כלומר שיט באונייה במשך חמישה או שמונה ימים. המחיר קשור כמובן לאיכות הסירה, לתפנוקיה ולמסלול שלה והוא מתחיל במקרה הטוב בשמונה מאות דולר. בנוסף, בשיט שכזה מעירים אותך בשבע בבוקר עם לו"ז צפוף. השילוב הזה של המחיר, סדר היום המוכתב והטלטלות על פני הים גרם לי להתנגד להרפתקה אבל לא להעלים את התהייה שאולי אנחנו מפסידים משהו. בנזוגי ששמע מחברים שזוהי חוויה בלתי נשכחת תהה מפעם לפעם מה היה קורה אילו, שזו כמובן מחשבה שמונעת מאיתנו להיות חופשיים ומאושרים בבחירות שלנו. אבל היא הכרחית בשביל לקבוע סדר יום לשני בטלני דהרמה שכמונו.

בסופו של דבר, במשך שלושה שבועות, ביקרנו בעצמנו בשלושה איים, שנרקלנו עד בלי די )למרות שאף פעם זה לא מספיק להפתיע) עם צבי ים, אריות ים זריזים, אינספור צבעים וצורות של דגים ואפילו כרישים והופתענו עד כמה זה היה פשוט ונהדר. וגם, בלתי נשכח.

במשך שהייתנו הסתבר שלבעלי הספינות יש קרטל והרבה השפעה על פארק הגלאפגוס ובכלל על שוק התיירות ובגללם אין עידוד לטייל באיים לבד, כלומר ללא מסגרת למרות שזה בהרבה יותר נחמד ומדמה חווית חיים.

בכלל חוויתי הרבה את המתח בין "לתת לחיים להתרחש", היינו אבולוציה, דבר שכמעט כל החיות פה מדגימות בדרך זו או אחרת לבין הדברים שאנחנו רוצים להשיג, לחוות, כלומר היכולת האנושית שלנו להכניס קצת תורה לחיים, וליצור את מה שנקרא "תלמוד שמביא לידי מעשה".

הדילמה התבטאה כבר בהחלטה של בנזוגי בנוגע לצמחונות ולמה יאכל ומה לא יאכל. כבר חמש עשרה שנה שהוא צמחוני גמור אבל בחמש השנים האחרונות הוא חזר לאכול דגים. באמצע הטיול שלנו, נדמה לי שבצ'יינהטאון בניו-יורק כשראינו אנשים קונים סרטנים חיים שברחו מהדליים, לשווא כמובן, על מנת לבשל אותם בבית הוא החליט שגם החיות האלו רוצות להיות חופשיות ומאושרות ואם הוא רוצה לתמוך בחופש ובאושר של כל היצורים החיים, כדאי לו להניח להם מחוץ לצלחתו. מנגד, באקוודור אין הרבה אופציות לצמחונים ובמיוחד לא באיים השופעים דגה. ברגע שמצאנו לנו מטבחים לבשל בהם הדילמה הלכה והתרחקה אבל אין ספק שהיה מעניין לראות אותה. כמו שהיה מעניין להיתקל בסאטיפאנטאנה סוטרה בתרגומה של מיכל כהן בדוגמא הזו:

"בכל תנוחה שבה נמצא המתרגל, הוא סורק את יסודות הגוף: האדמה, המים, האש והאוויר. ממש כשם שקצב מיומן, לאחר ששחט פרה ישב סמוך לצומת הדרכים ויבתר את הגופה לחלקים, כך המתרגל סורק את היסודות המרכיבים את גופו שלו"

הצמחונות בשבילי מדגימה עוד בחירה של חופש שמיוחדת לבני האדם ומעניין שדווקא דרך השחיטה ועוד של פרה, הבודהה בחר להדגים דבר כל-כך בסיסי. האמת שרוב החיות בגלאפגוס, שמפורסמות בחוסר פחד מאנשים נראות מדגמנות הנחיות של הבודהה. החל מאיגואנות, דרך פינגווינים מיניאטוריים ועד צבי יבשה ענקיים וכמובן אריות ים כשהם מחוץ למים, כולן במדיטציה. שוכבות או עומדות מול השמש, בוהות ויודעות שאין מה למהר, הזמן יעבור והן יגדלו להיות מי שהן צריכות להיות.

מתחים נוספים שפגשתי באיים המפורסמים והיקרים כללו את ההרגל לשחות כנגד הזרם, לקחת את הזמן לבין לנהוג כמו כולם ולראות כמה שיותר עד שכבר מגיעים למקום כה מרוחק ויקר ואת האתגר לפגוש את עצמי בכל מצב. יותר נכון לקבל את עצמי. אם זה במצב של השמנה מתמשכת, במצב של תספורת לא מחמיאה שהתפלקה לבן הזוג שדווקא סיפר אותי בפעם שעברה מצוין ועד גניבה של משקפי השמש האופטיות שלנו, דבר שכל הנוגעים בדבר אמרו שלא היה אמור לקרות באי השלו והבטוח.

ועכשיו חי איזה מתח בין הצורך לכתוב את הטור יותר יפה, כאילו זה היה מיועד לעיניים של טלי העורכת החדשה ולעיני הקוראים לבין הרצון פשוט לכתוב את זה ככה, כמו שזה יצא. עם כל המרכיבים שנוכחים בגוף הטקסט.

והרי אני מנסה יותר ויותר לתרגל מה זה לסמוך על המסתורין. על הלא ידוע. על הלא מושלם. והכתיבה בטור הזה דייקה אותי וכיוונה אותי תמיד. ועכשיו כשזה כביכול רק לעיניים מצומצמות וללא תשלום, מה ההבדל? והמתח שישנו בטיול "הגדול" של להספיק ולראות לבין להיות ולחוות. עכשיו המתח הזה שכך אבל וודאי יצוף בקרוב כי אנחנו בדרום אקוודור, במרכז מדיטציה קטנטן וקסום שהקים תלמיד של שינזן יאנג שיבוא שוב ללמד בתובנה בסוף פברואר. אבל על כך אני מקווה לכתוב בפעם הבאה, בבלוג שגם כן מקיים איזה מתח אצלי שקשור לכתיבה. מתח שמוביל גם לדברים שקשורים לחיים עצמם ולמה שמתרחש בו פיזית. כי הלא את הבלוג הקמתי בגלל החלום לכתוב על פרשות השבוע ביום-יום וזה הוביל כאמור לערוץ הניו-אייג', שדחף עוד יותר את הכתיבה שלי ואת החלום הנושן על הספר, ובזכות התרגול של הדהרמה שלקח אותי לתרגל קיץ שלם בצרפת, יכולתי גם את זה לזנוח ואז שוב לקבל מהעולם את האפשרות להוציא ספר. וזה אכן יקרה. אם כל התנאים אכן יתאפשרו. בינתיים בן הזוג החמוד שלי קורא אותו וזה משונה. וכיף. והרי זה מה שאנחנו רוצים, לא? שבני האדם האהובים עלינו יקראו אותנו, לא?

אביגיל גרץ S (1)

עדכון! עוד תספורת מוצלחת ובקרוב הרומן באנגלית! 

P1050278

לפני עידנים! לפני לידה, לפני הגנבה של המשקפיים והתספורת המדוברת….

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On דצמבר 11, 2011 at 7:36 pm

    מקסים. כרגיל

  • avigailg  On דצמבר 12, 2011 at 4:42 pm

    תודה מיכל!!! שיהיו לך ימים מקסימים!

  • נינו הרמן  On דצמבר 14, 2011 at 8:50 pm

    אביגיל יקרה ,כיף לקרוא אותך ,תודה על השיתוף , מתוך הדברים עולה שוב ושוב המעבר מהמורכב למופלא מאחל לכם הצלחה ,שתמשיכו לצלוח פחדים להנות ולשמוח . באהבה נינו

  • תמר  On דצמבר 15, 2011 at 3:03 pm

    שנירקולים היו הטריפ של הילדות שלי, וגם של החיים שלי בכלל, אולי. במים הצלולים של סיני. זה נחמד לי שהזכרת אותי יחד אתם. נשמע שהכול טוב אצלך. נשיקות…

  • נעמי גרץ  On דצמבר 15, 2011 at 7:25 pm

    אביגיל: לא רק אבא שלך היה בגלפגוס–גם אמך! אבל גם אותי הוא שכנע לטייל ולראות ושנינו נהנינו מההוויה. אין שום סיבה שלא תמשיכי לכתוב–אפילו בלי תשלום–יש לך המון להגיד וללמד. חג אורים שמח, באהבה, אמא

  • avigailg  On דצמבר 20, 2011 at 4:40 pm

    לנינו ולתמר תודה. תודה על נוכחותכם בחיים שלי. תמר, אכן שנרקול זה דבר קסום! ושמחה בשבילך שזה חלק מהחיים שלך. שנרקול במידת מה זו מדיטציה עם עיניים פתוחות, את רק צריכה להיות נוכחת, רגועה ובטוחה ולראות מה מגיע…. מקווה שגם אצלך הכל טוב, נשיקות

  • avigailg  On דצמבר 20, 2011 at 6:46 pm

    תודה אמא!!! במיוחד על המאמץ לכתוב בעברית. את השראה ענקית בשבילי! וסליחה ששכחתי ותודה שהזכרת….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: