להשקיף על החיים שלי מבחוץ. ועוד טיפטיפה על הערת שוליים, יצירה של חיים.

אולי יש לומר על החיים היפים, החולפים, המשתנים, העוד מעט קודמים שלי?

לשבת באבן גבירול עם אינטרנט מהיר. שעות.

שעות של בית קפה שהיו כל-כך מובנות מאליהן.

ביכאפי כמו שאומרים בערבית. או באסטה בספרדית. כלומר מספיק בשפתנו.

על התעוררות בחיים היומיומיים האלו כתבתי כאן בטור שלי בנרג'י

אני כותבת "כתבתי" אבל האמת היא שהרבה מהמילים שם לקוחות מהמורה שלי יונתן דומיניץ ששמו נשמט בעריכה. לא נורא. ומילים אחרות לקוחות מהמורה איבון וויר שלימדה בקורס הראשון שהייתי בו. ואיזה מזל שהייתי בו!  יכול להיות שגם הייתי יושבת בדיוק עכשיו בבית קפה, אבל לא הייתי מי שאני. אולי משהו אחר, אין לי מושג מה, אבל עכשיו כמו שאני יושבת, יש לי בהחלט סיכוי להינצל…. כלומר לחיות את החיים כפי שהם מתרחשים ממש עכשיו.

אילו עוד ברכות על הדרך?

חברות שמתחתנות. לא כמו שאני הייתי עושה, אבל כמה כיף לשמוח בשמחתן.

ואהוד בנאי שזכיתי שוב לשמוע אותו באינטימיות. הפעם בישיבה החילונית בערב קסום שאפשר לראות תמונות שלו בבלוג של צלם הרחוב המוכשר נינו הרמן.

משונה לראות כוכב אישי, במובן מסויים מותג שאת רגילה לשמוע דרך משהו, מקרוב כל-כך. דרכך. כאילו בסלון אבל הוא הסלון. לומד, מדבר, וכמובן שר. אומן בסדר גודל אנושי. קצת דומה לתחושה שהייתה כשברי סחרוף ניגן ולמד עם שי צוברי בערב דומה בישיבה וגם משם יש תמונות, אבל כמובן שונה. כי הכל שונה.

כמו היצירה התלמודית של סידר, (בניתוח מבריק שבלינק) שני הזמרים המוכשרים והמרגשים הללו נפגשים על הדף ובראש שלי שוב ושוב ושוב. פסקולים של החיים.

והשבוע הולך איתי הסרט החדש של וודי אלן. לא הייתי בפאריז, וכמה שזה עושה חשק, מתגנבת תחושה מוכרת שכבר הייתי שם ובעיקר אפרופו התעוררות, התחושה שאני לא חייבת להיות. גם לא עם האהבה שלי כפי שתכננתי.

יאיר רווה אומר שהקהל המבוגר של הערת שוליים יילך עכשיו לוודי אלן החדש והמצויין. אני מקווה שיהיה להם מקום לעוד הערות שוליים שהולכות ונערמות, כמו הטקסט התלמודי שכולנו חיים בתוכו. לפחות אני בהערותיי על הסרט. וכיף לראות שעוד אנשים (משכילים ויצירתיים ורציניים ממני) לוקחים חלק בפירוש היצירה כמו מרית בן ישראל ומה שקורה מחוצה לה. במיוחד בהתייחס לסאגת הראיון עם אורי קליין. כתבתי למרית תובנה של ידיד שלי, שזה כל-כך מוצלח שזה מרגיש כמו תעלול יחצני, והנה במידת מה, העובדה שעוסקים בזה מראה שזה הצליח. כמו יחסי הורים-ילדים לא ברור כבר מי מייחצן את מי, מי מייצר את מי, אבל ברור הוא שכולם קשורים בעבותות חבל הטבור. באוטוסטרדה רב כיוונית וקצת מוטרפת.

עוד העיר לי אותו ידיד שדי מדהים איך החיים מחקים יצירה או להפך, כי גם הראיון המדובר חשף או חיקה את עיקרי הסרט ושאלותיו המרכזיות וגם מה שקרה לסידר בחיים בברלין. הוא פספס את הטקס, את הרגע הנכסף בו הוא עולה לקבל את הפרס מהידיים של שועי עולם. (מי זה היה דה-נירו?) כלומר, הרצון הקלאסי להכרה של אבא, של החברה, של הממסד, עד שהוא קיבל אותו זה התפספס לו בחיים, כמו הקאט בסרט על שירת התקווה לפני הענקת הפרס. האם זה לא מדהים? ואם זה לא היה קורה, אולי לא היה מגיע כך לפגוש את אורי קליין?

בכל אופן, תענוג שיצירה ועוד סרט ישראלי חיה את החיים שבחוץ!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: