איך יודעים או יותר נכון מרגישים שהתבגרנו? שבאמת התבגרנו.

שזה לא שרואים את השנים עלינו, אלא שאנחנו מרגישים אותם מבפנים כמו שכבות של חול צבעוני במכתש. מרגישים את סרגל המדידה מבפנים.

פתאום מבחוץ  רואים משהו, משהו שתמיד היה שם, שהגדיר אותנו במידת מה, ותמיד היה ידוע שזה לא הדבר הכי רצוי ושהוא מאמלל אבל לא היה לנו מושג שאפשר לדמיין שיום אחד הוא לא יהיה ופתאום מבחוץ, מסתכלים ומבינים שזהו, הוא איננו.

יש גם צער על כל השנים שהוא היה וניהל ויש גם שמחה על כך שהוא כל-כך השתנה, עד ללא הכר ושוב עצב על המחיר שזה גבה ועל החברות שנעלמה כי המרכיב הזה נעלם ובלי שאת תתנהגי כמו שתמיד היית זה פשוט לא אותו דבר.

זו תקופה של שינויים. עצומים. אולי קצת יותר גדולים ממה שחשבתי.

כתבתי טור על ימי הולדת עוד דבר, יותר נכון אירוע שמלווה אותי כבר הרבה זמן. החיים שלי נחלקים ללפני גיל 29 עת הלכתי לריטריט הראשון שלי ולאחרי. אבל נחלקים גם לעוד הרבה מאורעות כאלו. אנשים שפגשתי ששינו אותי. לא בבת אחת כמובן. והצגות. ותובנות. מאז גיל שלושים כל יום הולדת הוא חגיגה אמיתית, אני הולכת ומתקרבת למי שאני רוצה להיות, למי שאני בלי לרצות, לאיך שאני כשקשה לי שאני לא יודעת מה אני רוצה.

ויחד עם דהרמה, זה תמיד אומנות, תמיד אהבה לאומנות.

אתמול רקדתי בשתי חתונות קולנועיות. צפיתי גם "בחתונה מאוחרת" וגם בסרט הקליל "ארוס בהשאלה". למדתי הרבה. בראשון שכבר צפיתי בו לפני עשור חוויתי גם את מימד הזמן שעבר עליי, הישראליות המחייבת והלוחצת שלנו, שנבנתה על היהדות העוד יותר מחייבת ועוד יותר לוחצת, בלטה לי יותר מתמיד והכאיבה. אחת התלמידות אמרה שבסרט הוליוודי ההורים של זאזא  היו מבינים את האבסורד שבאיסור להתחתן עם גרושה והיו משיאים אותו באושר ובאושר. לא אצלנו.

וכן, ארוס בהשאלה, קליל וטיפשי ולא אמין ומה לא, אבל מהנה ובדיוק מה שבחורה וחברה הטוב ביותר זקוקים לו בעת כזו של שינויים.

ודווקא שם היה חיבור רגשי. חיבור שהנביע את הקטע הפותח של הפוסט. לא האהבה והמתירנות הזוגית הם מה שנגעו שם, אלא מערכות היחסים בין חברות הכי טובות. כאלו שאחת שולטת בשנייה במסווה. אחת חזקה ודומיננטית והשנייה מנמיכה את עצמה ללא הרף, מֵרַצַה ללא סוף, רוצה להיות החברה המושלמת, האדם המושלם, משמשת מחצלת כניסה ומאשימה את האחרת באמת באמת ללא סיבה.

לקחת אחריות על החיים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, על הבחירות שלנו. כל רגע ורגע. כמה קשה. כמה אין אפשרות אחרת.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימי הולדת  On אוגוסט 14, 2011 at 12:32 pm

    אביגיל שלום. אהבתי את הכתבה החיובית שלך. אני באופן אישי לא אוהבת את היום הולדת שלי אבל נקודת מבט שלך עזרו לי להסתכל על כך מכיוון אחר לגמרי! ואת נכון ותחגגי את היום הזה ותמשיכי לחשוב כך! תודה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: